פרשת מקץ |
פרשה צא: בני יעקב יורדים למצרים
א [וליעקב נתגלה שיוסף קיים]
(תהלים קמו) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו
וירא יעקב כי יש שבר במצרים
(איוב יב) הן יהרוס ולא יבנה, משהרס הקדוש ברוך הוא עצתן של שבטים, עוד לא נבנה.
(שם) יסגור על איש ולא יפתח, אלו עשרת השבטים, שהיו נכנסין ויוצאין למצרים, ולא היו יודעים שיוסף קיים, וליעקב נתגלה שיוסף קיים, שנאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים.
כי יש שבר, זה הרעב,
כי יש סבר, זה השבע.
כי יש שבר, ויוסף הורד מצרימה.
כי יש סבר, ויוסף הוא השליט.
כי יש שבר, ועבדום וענו.
כי יש סבר, (בראשית טו): ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
(איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח, זה יעקב.
ובעד כוכבים יחתום, אלו עשרת השבטים, שהיו נכנסים ויוצאים למצרים, ולא היו יודעים שיוסף קיים, וליעקב נתגלה שיוסף קיים:
ב [רדו ושברו לנו משם]
אמר להם: אל תוציאו בידכם פרוסה, (נ"א פרוטות) ואל תכנסו כלכם בפתח אחת מפני העין.
ויאמר הנה שמעתי וגו' רדו ושברו לנו משם
אמר רבי אבא בר כהנא: בישרם, שהן עתידין לעשות שם ר'י שנה, מנין רד"ו.
וירדו אחי יוסף עשרה
אמר רבי בנימין: ממשמע שנאמר אחי יוסף, איני יודע שהם עשרה, אתמהא?!
אלא תשעה חלוקים לאחוה, ואחד לשבר בר.
ואת בנימין אחי יוסף וגו':
ג [מנין לעדה שהיא עשרה?]
ומנין לעדה שהיא עשרה?
ר' אבא בר כהנא, ור' יוסי בשם רבי יוחנן, נאמר כאן עדה, ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה. מה עדה שנאמר להלן עשרה, אף עדה שנאמר כאן, עשרה.
אמר רבי סימון: נאמר כאן תוך, ונאמר להלן תוך, מה תוך שנאמר להלן עשרה, אף תוך שנאמר הכא, עשרה.
אמר רבי יוסי בר אבון: אם בתוך אפילו עד כמה?!
אלא נאמר כאן בני ישראל, ונאמר להלן בני ישראל, מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף בני ישראל שנאמר כאן, עשרה.
ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, בשם רבי אמר: תינוק עושין אותו סניף לעשרה.
והא תני, אין מדקדקין בקטן?!
אמר רבי סימון, בשם ר' יהושע בן לוי: לשני קטנים נצרכה אחד ספק, ואחד קטן, עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף.
תני, קטן וספר תורה, עושין אותו סניף.
אמר רבי יודן: כן הוא מתניתין, קטן לספר תורה עושין אותו סניף.
מאימתי עושין אותו סניף?
רבי אבונא אמר: איתפלגון בהא ר' יודן ור' הונא, תרויהון בשם ר' שמואל.
חד אמר: כדי שיהא יודע טיב ברכה.
ואוחרנא אמר: כדי שיהא יודע, למי הוא מברך.
ר' יהודה בר פזי בשם ר' אסי: תשעה נראים כעשרה מזמנין.
מאי עביד מסויימין?
אלא אפילו קטן ביניהם.
ר' ברכיה בשם ר' יעקב בר זבדי, בעא קומי רבי יוסף: כשם שעושין אותו סניף לי', כך עושין אותו סניף לג'.
אמר לו: הדא היא, ולא כל שכן להלן, שהוא מזכיר את השם, עושין אותו סניף, כאן שאינו מזכיר את השם, אין עושין אותו סניף.
אמר לו: הדא אמרה, עושין אותו סניף בבהמ"ז, אבל לקריאת שמע ולתפלה אין עושין אותו סניף, עד שיביא שתי שערות.
אמר רבי אסי: זמנין סגיאין אכלית עם רבי תחליפא וזימנין סגיאין אכלית עם רבי חנינא בר סיסי חביבי, ולא זמנין עלי, עד שהבאתי שתי שערות.
ומאימתי הוא קורא בתורה?
אמר רבי אבינא: איתפלגון ר' הונא ור' יהודה תרויהון בשם רבי שמואל:
חד אמר: משהוא יודע לברך.
ואוחרנא אמר: עד שיודע טיב ברכה, שיודע למי מברכין.
רבי שמואל בר שילת בעא קומי רב ואית דאמרין בעון קמיה שמואל בר שילת,
תשעה פת ואחד ירק מהו?
אמר להון: מזמנין.
שמונה פת, ושנים ירק?
מזמנין.
שבעה וששה פת, וארבעה ירק מהו?
אמר לו: מזמנין.
ר' אבינא בעא, ומחצה על מחצה מהו?
אמר ליה ר' זעירא: עד דאנא תמן, איצטרכית למשאליה, ומיצרי לי מינה דלא שאלתיו.
ר' ירמיה בעי, אותו שאכל ירק מהו מזמנא עלוהי?
תני, שלוש מאות נזירין סלקין, בעיין למקרבה ט' מאה קורבנין, ביומי דשמעון בן שטח, למאה וחמשין, מצא להם פתח ומאה וחמשין לא מצא פתח.
סליק ר' שמעון בן שטח גבי ינאי מלכא, אמר ליה:
תלת מאה נזירין סלקו, בעיין למיקרבא ט' מאה קורבנין ולית להון, אלא יהיב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי, ויזלון ויקרבון.
יהב ינאי מלכא פלגא מן דיליה ואזלון וקרבון.
אתון ואמרין לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח, תהוי ידע דכל מה דקרבון, מדידך קרבון, ברם שמעון בן שטח לא יהיב מן דידיה כלום.
כעס ינאי מלכא על שמעון בן שטח, שמע דהוא כעס עלוהי צרת (נ"א צרח) ליה, וערק.
לבתר יומי, הוון בני אינשא רברבין מן מלכותא דפרסאי, יתבין נגסין על פתורא דינאי מלכא, אמרון ליה: מרי מלכא, נהרין אנן דהוה הכא חד סב, והוה אמר לן מילי דאורייתא.
אמר לאחתיה: שלחי בתריה ואייתיתיה.
אמרה ליה: הב לי מילא, ושלח ליה עזקתך, והוא אתי.
יהב לה מילא, ושלח ליה עזקתיה ואתא מדאתא.
יתיב ליה, בין מלכא למלכתא.
אמר ליה: למה ערקת?
שמעית דמרי מלכא כעיס עלי, וצרח לי מינך דלא תקטלני, וקיימת הדין קרייא (ישעיה כו): חבי כמעט רגע עד יעבור זעם.
אמר ליה: למה אפליית בי?
אמר לו: ח"ו לא אפליית בך, אלא את מממונך, ואנא מן אורייתא, דכתיב (קהלת ז): כי בצל החכמה בצל הכסף.
אמר לו: ולמה לא אמרת לי?
אמר לו: אי אמרת לך, לא הוה יהבית.
אמר ליה: למה יתבת לך בין מלכא למלכתא?
אמר לו: בספר בן סירא כתוב: סלסלה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך.
אמר: מזוג ליה, יברך.
אמר: ברוך על המזון, שאכל ינאי וחביריו.
אמר: עד כדון את בקשיותך, לא שמעית מן יומוי ינאי בברכתא!
אמר: ומה אית לי למימר, נברך על שאכלנו, ואני לא אכלתי?!
אמר: אייתון ליה וייכול. מן דאכיל, אמר: ברוך שאכלנו.
אמר ר' יוחנן: חלוקין עליו על שמועת שמעון בן שטח.
רבי אבא אמר: על הראשונה.
רבי ירמיה אמר: על השניה.
מחלפא שיטתיה דרבי ירמיה תמן צריכה ליה, והכא פשיטא ליה.
מאן דצריכה ליה, כרבנן.
ומאן דפשיטא ליה כרבן שמעון בן גמליאל.
דתני, עלה והסיב עמהן וטיבל עמהן, אף על פי שלא אכל כזית דגן, מזמנין עליו, דברי חכמים?
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן אמר: לעולם אין מזמנין עליו, עד שאוכל כזית דגן.
והא תני, שנים פת ואחד ירק מזמנין?!
מתניתין כרבן שמעון בן גמליאל:
ד [ויוסף הוא השליט]
שלוש גזירות גזר:
שלא יכנס עבד למצרים,
ושלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום.
שלא יכנס אדם, עד שלא יכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו, והוה תמן מנשה, קאים מקבל פתקין.
אמרין: נעול ונחמי, אי אשכחן יתיה טעון לן במדיו דמכס, הא טב, ואם לאו בצפרא נחמי מה נעבוד:
ה [אשר יאמר לכם תעשו]
וירא יעקב כי יש שבר במצרים
כתיב (משלי יא) מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר
מונע בר יקבוהו לאום, זה פרעה.
וברכה לראש משביר, זה יוסף.
יקבוהו לאום, זה פרעה, שגנז התבואה בשני רעבון, והיו הבריות מקללין אותו, אבל יוסף, זן את העולם בשני רעבון, כרועה הזה שמנהיג את צאנו.
עליו אמר דוד (תהלים פ): רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף.
כשהיה רעב בימי דוד בקש עליהם רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא, ואמר: רבון כל העולמים! נהוג את צאנך כיוסף, שזן את העולם בשני רעבון, כיון שחזק הרעב בארץ.
נתקבצו המצרים ובאו אצל יוסף, אמרו לו: תנה לנו לחם!
אמר להם: אלהי אינו זן את הערלים, לכו ומולו את עצמיכם, ואתן לכם.
הלכו אצל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים. ואמר: לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו!
אמרו לו: הלכנו אצלו, מדבר אלינו דברים רקים, ואומר: מולו את עצמכם!
אמר להם: שוטים! לא כך אמרתי לכם, מתחלה עבדוהו וקנו לעצמכם תבואה, וכי לא היה קורא לכם כל אותן השנים, שני השבע, וצוה לכם: היו יודעים שרעב בא, אתם פשעתם בנפשותיכם!
מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שנים ושלוש וארבע שנים?!
אמרו לו: כל תבואה שהיה בבתינו הרקיבה.
אמר להם: לא נשתייר לכם קמח מאתמול?!
אמרו לו: אף פת שהיה בסל הרקיב.
אמר להם: לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו!
אמר להם: אם גוזר על התבואה ונרקבת, שמא יגזור עלינו ויהרגנו?!
אמר להם: לכו אל יוסף, אם יאמר לכם חתכו מבשרכם, שמעו לו! שנאמר: אשר יאמר לכם תעשו .
והרעב היה על כל פני
ראוי היה למקרא לומר על הארץ, מה ת"ל על פני?
אמר רבי שמואל בר נחמן: ללמדך, שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני הארץ אלא עשירים, לכך נאמר (משלי יא): מונע בר יקבוהו לאום, בזמן שאדם עשיר, יש לו פנים שמחים לראות את חבירו, ובזמן שאדם עני, אין לו פנים לראות מפני שהוא מתבייש מחבירו, לכך נאמר: מונע בר יקבוהו לאום:
ו [הנה שמעתי כי יש שבר במצרים]
וירא יעקב כי יש שבר במצרים
וכי במצרים היה יעקב, שראה תבואה במצרים, שאמר הכתוב: וירא יעקב כי יש שבר במצרים, והלא אמר לבניו, ויאמר: הנה שמעתי?!
אלא מיום שנגנב יוסף, נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה, ושומע ואינו שומע.
ומפני מה לא נאמר, יש אוכל במצרים?
שאמר הכתוב: כי יש שבר במצרים, והלא כבר נאמר: ותרעב כל ארץ מצרים,
ומה ת"ל יש שבר?
אלא אל תהי קורא יש שבר, אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים.
ואיזה זה?
זה יוסף, ויאמר לבניו: למה תתראו?
אמר יעקב לבניו: אתם גבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד, ואל תעמדו במקום אחד,
שלא תשלוט בכם עין הרע.
הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה
מהו רדו?
שראה, שירדו וישתעבדו במצרים.
דבר אחר:
רדו שמה
שכל הלוקח תבואה מן השוק, ירידה כתיב בו.
וירדו אחי יוסף. בני ישראל צריך המקרא לומר?!
אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו!
וכשאמר להם אביהם לירד למצרים, נתנו כולם דעת אחת להחזירו.
אמר רבי יהודה בר סימון: אף יוסף יודע היה, שאחיו יורדין למצרים לשבר אוכל.
מה עשה?
הושיב שומרים על כל הפתחים, ואמר להם: ראו כל מי שנכנס לשבור אוכל, כתבו שמו ושם אביו, לערב הביאו פתקים, ועשו כך.
כיון שבאו בני יעקב, כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם, לערב הביאו לו הפתקים, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב, ואחד לוי וכן השוערים כל אחד שלו.
מיד אמר להם יוסף: סתמו את האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו: ראה, כשיבואו האנשים אלו לידך, תפוש אותם ושגר אותם לפני!
עברו שלושת ימים ולא באו, מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק.
הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות?!
אלא אמרו: אחינו יוסף, יפה תואר ויפה מראה, שמא בקובא הוא?!
ותפשו אותן והביאום לפני יוסף. מיד, ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות. מלמד, שנעשה להם כנכרי. נטל את הגביע והקיש בו.
אמר להם: אני רואה בגביע, מרגלים אתם!
אמרו לו: כנים אנחנו, אלא כך ציונו אבינו: אל תכנסו בשער אחד וכו'.
אמר להם: בשוק של זונות מה טיבכם, לא הייתם מתייראים מן העין, לא כך צואת אביכם?! אמרו לו: אבידה אבדה לנו, והיינו מבקשין אותה שם.
אמר להם: איזו אבידה? אני רואה בגביע ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם, ואחר כך מכרתם אחיכם לערביים!
מיד נזדעזעו ואמרו לו: שנים עשר אחים אנחנו, בני אבינו.
אמר להן: והיכן הם השנים?
אמרו לו: האחד איננו, מת! והקטן, היום את אבינו.
אמר להם: הביאו אחיכם הקטן אלי וגו'.
לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם, מפני שהוא דחפו לבור, ופירש אותו מלוי, שלא יטלו עליו עצה.
אמר שמעון לאחיו: כך עשיתם ליוסף, כך אתם מבקשים לעשות לי?!
אמרו לו: מה נעשה, ימותו אנשי בתינו ברעב?!
אמר להם: עשו מה שתרצו, עכשיו אראה, מי יכניס אותי בבית האסורים?
באותה שעה, שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו: שלח לי ע' גבורים מאצלך, שמצאתי ליסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים. באותה שעה שלח לו והיו מסתכלים אחי יוסף מה היה מבקש לעשות.
אמר יוסף לאותן גבורים: הכניסו את זה בבית האסורין.
כיון שקרבו אצלו צווח בהם, כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, שנאמר (איוב ד): שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו.
והיה מנשה יושב לפני אביו, אמר לו אביו: קום אתה! מיד עמד מנשה והכהו מכה אחת, והכניסו בבית האסורים, ונתן עליו כבלים, ואמר להם: זה יהיה חבוש עד שתביאו את אחיכם ויאמנו דבריכם. מיד, ויצו יוסף וימלאו את כליהם.
הלכו אצל אביהם וספרו לו את כל המאורע.
השיב אביהם ואמר להם: היכן שמעון?
אמרו: תפש אותו, בשביל אחינו הקטן.
אמר להם: אותי שכלתם!
ויאמר ראובן אל אביו: את שני בני תמית!
אמר לו: וכי בניך אינן בני?!
אמר להם יהודה: הניחו לזקן, עד שתכלה הפת.
אמר לו יהודה: אבא! אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס, ספק לא נתפס, ואם אינו הולך עמנו כלנו מתים ברעב! מוטב תניח את הספק ותתפוש את הוודאי!
אמר: מי מערב בו?
אמר לו: אני! שנאמר: אנכי אערבנו מידי תבקשנו, לכך נאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים:
ז [הויכוח בין יוסף ואחיו]
אמר ר' יהושע בר נחמיה: נעשה נכרי להם.
ויכר יוסף את אחיו וגו'
ר' לוי ורבנן
ר' לוי אמר: בשעה שנפלו בידו.
ויכר יוסף את אחיו, בשעה שנפל בידן.
והם לא הכירוהו.
ורבנן אמרי: הוא שהניחן בחתימת זקן.
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, שלא הניחוהו בחתימת זקן.
ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם וגו' כלנו בני איש אחד, נצנצה בהם רוח הקודש.
אמרין ליה: אנן ואת בנוהי דגבר חד אנן, ויאמרו: שנים עשר אנחנו.
אמר להון: ואן הוא זבנן יתיה.
אמר להון: בכמה זבנתון יתיה?
אמרין ליה: בחמש סלעין.
אמר להון: ואין הוה אמר לכון בר נש, יהבון לי חמש סלעין, ואנא יהיב יתיה לכון, אתון עבדין?
אמרין ליה: אין.
ואם אמר לכון בר נש, יהבון לי בכפלא ואנא יהיב יתיב לכון, אתון עבדין?
אמרין: הין.
ואם הוה בר נש, אמר לכון, אין הויתון יהבין ביה אלפא, לא יהבינא ליה לכון, מה הויתון עבדין?
אמרין ליה: על מנת כן נחתינון, אי למקטל אי לאיתקטלא.
אמר להון: הוא אשר דברתי אליכם מרגלים וגו'.
בזאת תבחנו חי פרעה
בשעה שהיה מבקש לישבע לשקר, היה נשבע בחי פרעה.
אמר רבי לוי:
משל לגדי, שברח מן המרעה ונכנס אצל אשה אלמנה.
מה עשתה?
עמדה ושחטתו, והפשיטתו ונתנתו בתוך המטה, וכסת עליו סדי. אתון בעין ליה מן גבה. אמרה: כן תהא ההיא אתתא, מנכשא מבשריה הדין ואכלה, אם ידעה ביה.
כך, חי פרעה אם תצאו וגו'. שלחו מכם אחד.
ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים, לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה שלושת ימים, וכן למדו ליוסף, ליונה, למרדכי, לדוד. וכן הוא אומר (הושע ו): יחיינו מיומים ביום השלישי, של שבטים, יקימנו, ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי:
ח [אבל אשמים אנחנו]
ר' אבא בר כהנא אמר: לשון דרומי הוא.
אבל, ברם, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו
ריש לקיש בשם רבי יוחנן בר שאילה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק?!
אלא מלמד, שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו.
ויען ראובן אותם לאמר וגו' הלא כדין אמרית לכון, הלא אמרתי אליכם, לאמר: אל תחטאו בילד, אלא כך אמרתון: ועתה לכו ונהרגהו וגם דמו הנה נדרש, דמו וגם דם הזקן.
והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ, זה מנשה.
ויסוב מעליהם
ר' חגי בשם רבי יצחק אמר: לעיניהם אסרו, כיון שיצאו להם, היה מאכילו, ומשקו, מרחיצו, וסכו:
ט [חששם של האחים במצאם את הכסף]
כד דמיך, רבי סימון בר זבידא עאל רבי אלעא ופתח עלוהי (איוב כח): והחכמה מאין תמצא וגו' ונעלמה מעיני כל חי וגו' תהום אמר לא וגו'.
ארבעה דברים הן הן תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו, יש להם חילופין, ואלו הן:
(שם) כי יש לכסף מוצא,
ומקום לזהב יזוקו,
ברזל מעפר יוקח,
ואבן יצוק נחושה.
ת"ח שמת אין אנו מוצאים תמורתו.
אמר רבי לוי: שבטים מציאה מצאו. כתיב: ויצא לבם, ואנו שאבדנו את ר' סימון, עאכ"ו!
ויבאו אל יעקב אביהם וגו', מלמד, שהיו הדברים קשים עליהם כקורות.
דבר האיש אדוני הארץ וגו' ויהי הם מריקים שקיהם וגו,' מלמד, שחשדן אביהם.
ויאמר אליהם יעקב אביהם וגו', כבר יוסף איננו, ושמעון איננו, עלי להעמיד שנים עשר שבטים.
ויאמר ראובן אל אביו וגו'
רבי אומר: הרי זה בכור שוטה! בניך לא בני הם, אתמהא?!
ויאמר לא ירד בני עמכם וגו'
רבי חנינא ורבי מרינוס, תרויהון אמרין בשם אבא נהוראי: בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני ר' טרפון, היה אומר: כפתור ופרח!
ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה, היה אומר: לא ירד בני עמכם בדרך אשר תלכו בה וגו', הא בבית לא?!
אמר רבי אליעזר בן יעקב: מיכן, שאין השטן מקטרג, אלא בשעת הסכנה:
י [ויאמר ישראל למה הרעותם לי]
אמרו לו: מה הוא אומר לנו, דברים של אמת, ואנו משיבים אותו, דברים של בטלה?!
ויאמר ישראל למה הרעותם לי וגו'
רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי!
היא דהוא אמר (ישעיה מ): נסתרה דרכי מה' ומאלהי וגו' ויאמרו שאול שאל האיש וגו'.
אמר רבי אבא בר כהנא: אפילו עצי עריסותינו גלה לנו.
ויאמר יהודה אל ישראל אביו
מוטב תהא נפש אחת בספק, ולא כולם בודאי!
אנכי אערבנו כל הימים, זה העולם הבא, שכולו יום:
יא [קחו מזמרת הארץ בכליכם]
ר' לוי בשם רבי תנחום בן חנילאי: תאמר אותה החרדה, שהחרדתי את אבא, (בראשית כג): ויאמר מי אפוא הוא, שנזדעזעה עלי כאן, אתמהא?!
קחו מזמרת הארץ בכליכם
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר, קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם, קטף, מעט דבש.
רבי יהודה בר רבי אמר: דבש בריא, כאבן, ונכאת שעוה, ולוט מוצטבה, בטנים, ושקדים, משח דבטנים, משח דשקדים.
וכסף משנה קחו בידכם.
רבי יצחק אמר: שמא הוקר השער.
ואת הכסף המושב וגו' ואת אחיכם וגו'
אמר להם: הרי הכסף, והרי הדורון, והרי אחיכם, צריכין אתון מלתא אוחרי?
אמרי ליה: צלותך אנן בעיין.
אמר להון: אם צלותי אתון בעיין, ואל שדי יתן לכם רחמים וגו'.
|
