|
פרשה יב: יין ושכר אל תשת
א [אל תרא יין כי יתאדם]
מהו כי יתאדם?
כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה.
(שם): כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, לשון נקי הוא כדכתיב (שם א): כיס אחד יהיה לכולנו. יתהלך במישרים, סוף שאשתו אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש.
אמר רבי אסי: אם ת"ח הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא.
דבר אחר:
אל תרא יין כי יתאדם
ודאי מסמיק ליה, כי יתן בכוס עינו, הוא נותן עינו בכוס וחנוני נותן עיניו בכיס.
יתהלך במישרים, סוף דהוא עביד ביתיה מישרא, מה הדין קדרה דנחשת עביד קדרא דחספא עבדא, מזבין לה ושתי חמרא בטימיתיה.
ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי אמר: סוף שהוא מוכר את כלי ביתו ושותה בהן יין.
אמר רבי אחא: מעשה באחד שהיה מוכר כלי ביתו ושותה בהן יין.
אמרין בנייא: לית הדין אבונן שביק לן כלום, אשקיניה ושכרוניה ואפקוניה ויתבוניה בחד בית עלם.
עברין שפיין בתרע בית עלם, שמעון אנגרייא במדינתא, פרקין טעוניהון בגו בית עלם, ואזלון למחמי קלא במדינתה, איתער משנתיה, חמא זיקא יהביא לעיל מן רישיה, שרא יתיה ויהביתיה בפומיה.
לבתר שלשה יומין אמרין בנייא: לית אנן אזלינן וחזינן.
מה ההוא אבונן עביד?
אזלין ואשכחוניה והא זיקא יהיב בפומיה.
אמרין: אוף הכא לא שבק לך ברייך! הואיל ויהב לך לית אנן ידעין מה נעבד לך. עבדון ביניהון תקנה, כל חד וחד הוה משקה ליה חד יומא.
(משלי כג): והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל, כהדא אילפא דמטרפא בפילגות דימא, נחתא וסלקא, נחתא וסלקא.
וכשוכב בראש חִבֵּל כהדין תרנגולא דיתיב בריש חבל, אזיל ואתי, אזיל ואתי, כהדין קוורנוטין, דיתב בראש תורנא, אזיל ואתי, [אזיל ואתי]. (שם):
הכוני בל חליתי, מחו ליה ולא מרגיש.
הלמוני בל ידעתי, טלמין ליה ולא ידע, שתי שיכרא חמשא קיסטין.
אמרו ליה: עשרא קיסטון אישתיה, ואם תאמר מתער הוא משנתיה מנשי ליה?!
ת"ל: מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד.
(משלי כג): למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח.
רב הונא אמר: למי שאינו עמל בדברי תורה.
למי מדינים, למי דינין.
למי שיח, למי פיטטין.
למי פצעים חנם, למי פדעין דמגן.
למאחרים על היין, עובדא היה בחד בר נש, דהוה אליף למשתי תרי עשר קסטין דחמר, בכל יומא ויומא. יומא חד אישתי חד עשר קסטין, דמיך ולא אתא שינתא, קם בחשוכה, אזל לגבי קפילא, א"ל: זבין לי חד קיסטא.
א"ל: לא פתחנא לך, דהוא חשוכה, וצרי לי מן נטוריא.
תלה עיניה וחזא נוקבה בתרעה.
א"ל: הב לי מיניה בהדין נוקבא את מפני מלגאו ואנא שתי מלבר.
עבד ליה כן, אישתי ודמיך קדם תרעה.
עברין עליה נטוריא, סבורניה דהוה גנב, מחיוניה ופדעוניה, וקרו עליה: למי פצעים חנם, למי פדעין דמגן.
למי חכלילות עינים, למי שמשין דעיינין.
כל אלה למי?
למאחרים על היין, זה שנכנס לבי קפילא, קדמאי ונפיק בתראי.
לבאים לחקור ממסך מן דמשמע הן אית ליה חמרא טבא, דריך בתריה.
מה כתיב בו בסוף?
(משלי כג): אחריתו כנחש ישך וגו'.
מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אדם לחוה.
דאמר רבי יהודה ב"ר אלעאי: אותו העץ שאכל ממנו אדם הראשון ענבים היו.
(דברים לב): ענבימו ענבי רוש וגו', הללו הביאו מרירות לעולם.
דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין נח לבניו לעבדות, הדא הוא דכתיב (בראשית ט): וישת מן היין וישכר ויתגל, שמתוך כך אמר: ארור כנען.
דבר אחר:
וכצפעוני יפריש, כך הפריש היין בין לוט לבנותיו לממזרות, הדא הוא דכתיב (שם יט): ותשקין את אביהן יין, שמתוך כך ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.
דבר אחר:
כצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך הפריש היין בין אהרן ובניו למיתה.
דתני רבי שמעון: לא מתו בניו של אהרן, אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד.
רבי פנחס בשם ר' לוי אמר:
משל למלך שהיה לו בן בית נאמן מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצוה את השני ואמר: לא תכנס בפתח חניות, אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון.
כך (ויקרא ט): ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצוה את אהרן ואמר לו (שם י): יין ושכר אל תשת אנו יודעין מתוך כך שלא מתו, אלא מפני היין לכך חבבו הכתוב לאהרן וייחד אליו הדבור בפני עצמו, שנאמר: יין ושכר אל תשת:
ב [אהרן שתק וקבל שכר על שתיקתו]
אמר רבי שמואל בר נחמן: זה הדבור נאמר למשה בסיני ולא נודע לו, עד שבא מעשה לידו. אמר משה לאהרן: אחי! בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול אני מקדשו והייתי סבור, שמא או בי, או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו ב' בניך גדולים ממני וממך. כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן, שתק וקבל שכר על שתיקתו.
ומנין ששתק?
שנאמר: (ויקרא י): וידם אהרן.
ומנין שקיבל שכר על שתיקתו?
שזכה ונתייחד אליו הדיבור שנאמר: וידבר ה' אל אהרן:
ג [אהרן זכה לדבר ה']
תני חזקיה: נעשו דברי תורה עטרה לראש, מונייק לצואר, מוליגא ללב, קילורית לעינים, כוס עיקרין לבני מעיים.
עטרה לראש מנין?
שנאמר (משלי א): כי לוית חן הם לראשך.
מונייק לצואר, שנאמר: וענקים לגרגרותיך.
מוליגא ללב, שנאמר: (תהלים יט): פקודי ה' ישרים משמחי לב.
קילורית לעינים, שנאמר (שם): מצות ה' ברה מאירת עינים.
כוס עיקרין, לבני מעיים, שנאמר (משלי ג): רפאות תהי לשרך.
מנין לרמ"ח איברים שבאדם?
שנאמר (שם ד): כי חיים הם למוצאיהם וגו'.
דבר אחר:
פקודי ה' ישרים משמחי לב, זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, כיון שנתייחד עליו הדבור שמח.
ומנין?
שנאמר: וידבר ה' אל אהרן:
ד [סופו של המרבה בשתיית יין]
הדא גופנא מסתמכא בכמה קני ובכמה דוקרין ולא יכלין קיימין ביה, ואת יכיל קאים ביה?!
אמר רבי פנחס: אמר הקדוש ברוך הוא לקרבנות נתתי סיקוסים ולך איני נותן סיקוסים?! לקרבנות, שנאמר (במדבר כח): ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר.
ולך איני נותן סיקוסים?!
אמר אבין: אלנייא מתקרייא לשמתהון:
חיזורא מתקרי חיזור,
רמונא מתקרי רימון,
תמרתה מתקרי תמרה,
גופנא מתקרי ג' שמהן מתקרי גופנא,
ונפקין מן גופנא ענבין,
מן ענבים חמר.
לומר לך: מה ענבים הללו כל זמן שאתה ממרסן, אתה מוציא מהן כל מה שבתוכן.
כך כל מי ששותה יין הרבה סוף שמקיא את כל מה שבמעיו:
ה [אל למלכים שתות יין]
אחת שמחה לבנין בית המקדש,
ואחת שמחה לבת פרעה.
אמר הקב"ה: של מי אקבל, של אלו או של אלו?
באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב (ירמיה לב): כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו'.
אמר רבי הילל בר הילני: כזה שהוא עובר במקום המטונף ועקם חוטמו.
אמר רבי חוניא: שמונים מיני ריקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה והיה שלמה ישן עד ד' שעות ביום ובמפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו.
הדא הוא דתנן: על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות נכנסה אמו והוכיחתו.
וי"א ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו.
ויכול היה?!
רבי חגי בשם רבי יצחק: עמד וכנס אלף מתוך שבטו ונכנס והוכיחו.
הדא הוא דכתיב (הושע ג): כדבר אפרים רתת כדבר ירבעם ריתותו של שלמה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה אתה מוכיחו נשיא הוא בישראל! חייך, שאני מטעימך משררותו ואין אתה יכול לעמוד בה, כיון שנכנס למלכות, מיד (שם ): ויאשם בבעל וימות.
ורבנן אמרין: ודאי אמו מוכיחתו, נטלת קורדיקון שלה והיתה מסרסתו לכאן ולכאן ואמרה לו (משלי לא): מה ברי ומה בר בטני.
אמר רבי הושעיה: מה בני אין כתיב כאן, אלא מה ברי אלו צואות ואזהרות של תורה שנקראת בר כמה דאת אמר: (תהלים ב): נשקו בר, שכל דבריה ברים.
ומה בר נדרי?
אמרה ליה: ברי, הרבה נשים נשא אביך, וכיון שבא נתן הנביא ואמר לו (ד"ה א כב): הנה בן נולד לך כי שלמה יהיה שמו, היתה כל אחת אומרת: אם מעמדת אני שלמה אני מקריבה כל קרבנות שבתורה ועכשיו עמדתי וקרבנותי בידי ואתה ישן?!
(משלי לא): אל תתן לנשים חילך ודרכך למחות מלכין.
אמרה לו: בני דור המבול ע"י שהיו שטופים בזמה נמחו מן העולם.
(שם): אל למלכים למואל.
אמר רבי יוחנן: אין נותנין מלכות למי שמפליג על דברים של אל, ומי שעושה דברים של אל הוא נתון מלך.
אל למלכים שתו יין, אל ישתו מלכים יין, שמא ישכחו ויאמרו כאותו שאמר (שמות ה): מי ה' אשר אשמע בקולו.
(משלי לא): ולרוזנים אי שכר או כתיב אוי מן קדם חמרא.
פן ישתה וישכח מחקק, כל השותה יין הרבה, סוף שהוא שוכח ברמ"ח איברים שבו, הדא הוא דכתיב: פן ישתה וישכח מְחֻקָּק, מחקק כתיב ואינון רמ"ח.
ר' חנינא בר פפא אמר: אמר הקב"ה: בית גדול היה לי ולא החרבתיו, אלא מפני היין.
ורבנן אמרי: שני רוזנים היו לי ולא מתו, אלא מפני היין.
דתני רבי ישמעאל: לא מתו שני בניו של אהרן, אלא מפני שנכנסו שתויי יין וכו'.
אמר הקדוש ברוך הוא: לפי שבעולם הזה היין תקלה לעולם, לעתיד לבא אני עושהו שמחה, הדא הוא דכתיב (יואל ג): והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס.
|
