|
פרשה יג: עם ישראל ואומות העולם
א [ויקצוף משה]
רבי פנחס ורבי ירמיה פתח: (משלי טו): אוזן שומעת תוכחת חיים וגו'.
אזן שומעת תוכחת חיים, אלו בניו של אהרן.
בקרב חכמים תלין, שהיו בצד המיתה זכו ונתייחד הדיבור אליהם, ועל אביהם, ועל אחי אביהם בחייהם, הדא הוא דכתיב (ויקרא י): ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה.
מהו דרוש דרש?
ב' דרישות.
א"ל: אם שחטתם למה לא אכלתם, אם לא הייתם עתידין לאכול למה שחטתם?!
מיד, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה.
אמר רבי הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן:
בשבת,
ובכלי מתכות,
ואונן.
בשבת מנין?
שנאמר (שמות טו): ויותירו אנשים ממנו וגו', כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת.
אמר להם (שם): הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום כי שבת היום לה'.
ובכלי מתכות מנין?
שנאמר (במדבר לא): ויקצוף משה על פקודי החיל, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה.
שכח לומר להם הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמר משה אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר (שם): ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אמר להם: למשה רבי צוה ולי ולא צוה.
באונן מנין?
שנאמר: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכול בקדשים.
הנותרים לאמר
רבי פנחס ור' יהודה ברבי סימון אמר: להון אף אתון לא אשתריתון, וידבר אהרן אל משה, בדיבור ענה כנגדו, כדכתיב (בראשית מב): דבר האיש אדוני הארץ וגו', הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם.
אמר לו: היום מתו בני והיום אקריב קרבן?!
היום מתו והיום אוכל בקדשים?!
מיד דרש אהרן ק"ו למשה.
ומה מעשר הקל אסור לאונן, חטאת דחמיר אינו דין שיהא אסור באונן?!
מיד, וישמע משה וייטב בעיניו, הוציא כרוז לכל המחנה ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי. אלעזר ידע את ההלכה ושתק איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו ונתייחד הדיבור עליהם ועל אביהם, ועל אחי אביהם בחייהם, הדא הוא דכתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם.
תני ר' חייא: לאמר אליהם, לבנים, לאלעזר ואיתמר:
ב [אומה שהייתה ראויה לקבל את התורה]
מדד הקדוש ברוך הוא כל ההרים ולא מצא הר שתנתן בו את התורה, אלא סיני.
מדד הקב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בו בהמ"ק, אלא ירושלים.
מדד הקדוש ברוך הוא כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל, הדא הוא דכתיב: עמד וימודד ארץ ראה וגו'.
רב אמר: דמן של כנענים התיר וממונן התיר.
דמן התיר, (דברים כ): לא תחיה כל נשמה.
ממונן התיר, שנאמר (שם): ואכלת את שלל אויביך.
ר' הונא אמר: התיר זונין שלהן, כדכתיב (איוב יב): מוסר מלכים פתח.
עולא ביראה בשם רשב"י אמר:
משל לאחד, שיצא לגורן וכלבו וחמורו עמו. הטעין לחמורו חמשה סאין ולכלבו שני סאין והיה החמור מהלך והכלב מלחית. נטל ממנו אחד ונתן ע"ג החמור, אעפ"כ היה מלחית.
א"ל: את טעון מלחית, לית את טעון מלחית?!
כך אפילו שבעה מצות שקבלו בני נח, כיון שלא יכלו לעמוד בהן עמד ופרקום לישראל.
אמר רבי תנחום בר חנילאי:
משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד לחיים ואחד למיתה.
אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל.
ושאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה.
כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב, כתיב בהם (בראשית ט): כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, זאת הבהמה אשר תאכלו:
ג [אריסטוון עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו]
וזאת הבהמה, הדא הוא דכתיב (משלי ל): כל אמרת אלוה צרופה.
רב אמר: לא נתנו המצות לישראל, אלא לצרף בהן את הבריות.
וכל כך למה?
שנאמר (שם): מגן הוא לכל החוסים בו.
אמר רבי יודן, ברבי שמעון: כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז, זוכה לראותה לעוה"ב.
כיצד הם נשחטים?
בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו.
וחכמים אומרים: זו שחיטה כשירה היא ולא כך תנינן: הכל שוחטין ובכל שוחטין, ולעולם שוחטין, חוץ ממגל, קציר, והמגרה, והשנים, מפני שהן חונקין?!
אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה: תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא.
אמר רבי ברכיה, בשם רבי יצחק: אריסטוון עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב, הדא הוא דכתיב (ויקרא ז): וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבוא. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם: זאת החיה אשר תאכלו:
ד [זאת החיה אשר תאכלו]
ורבנן אמרי: זאת החיה אשר תאכלו, החיה מטריפתה תאכלו, ושאינה חיה מטריפתה לא תאכלו.
אמר ריש לקיש: אם זכיתם תּאכֵלוּ, ואם לאו תֵּאָכְלוּ למלכיות.
אמר ר' אחא: כתיב (ישעיה א): אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תּאכֵלוּ, ואם תמאנו ומריתם חרב תְּאֻכְלוּ חרובין תּאכֵלוּ.
דאמר רבי אחא: וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא, יאי מסכיניתיה ליהודאי, כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיוורא.
תנא ר' חייא: מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה להן לישראל ואומר להם: זה טהור וזה טמא:
ה [החיות כרמז לאומות העולם]
ר' תנחומא ואמרי לה רבי מנחמא, בשם רבי יהושע בן לוי אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס התרעלה לאומות העולם לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב: ונהר יוצא מעדן מקום שהדין יוצא.
ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלו ארבעה נהרות:
שם האחד פישון, זה בבל, על שם (חבקוק א): ופשו פרשיו.
הוא הסובב את כל ארץ החוילה, זה נבוכדנצר הרשע שעלה והקיף את כל ארץ ישראל שמייחלת להקב"ה, הדא הוא דכתיב (תהלים מב): הוחילי לאלהים.
אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שנאמר (שם יט): הנחמדים מזהב ומפז רב.
וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת א"י.
שם הבדולח ואבן השהם, מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות.
ושם הנהר השני גיחון, זה מדי, שהעמידה את המן הרשע שמשך עיסה כנחש על שום (בראשית ג): על גחונך תלך, הוא הסובב את כל ארץ כוש, שנאמר (אסתר א): מהודו ועד כוש.
ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון, שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל ואומר להם: כתבו על קרן השור: שאין לישראל חלק באלהי ישראל ההולך קדמת אשור.
אמר רב הונא: כל המלכיות נקראו על שם אשור, שהיו מאשרין עצמן מישראל.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שם שהיו מצירין לישראל.
והנהר הרביעי הוא פרת, הוא אדום, שפרת ורבת בתפלתו של זקן.
דבר אחר:
פרת, שפרת ורבת והצירה לעולמו של ישראל.
דבר אחר:
פרת, שפרת ורבת והצירה לבנו.
דבר אחר:
פרת, שפרת ורבת והצירה לביתו.
דבר אחר:
פרת, על שום סופה, שנאמר (ישעיה סג): פורה דרכתי לבדי.
אברהם ראה המלכיות בעיסוקן
(בראשית טו): והנה אימה, זו בבל על שם (שם): נבוכדנצר התמלי חמה.
חשיכה, זו מדי שהחשיכה בגזרותיה את ישראל, שנאמר (אסתר ז): להשמיד להרוג ולאבד. גדולה, זו יון.
אמר רב נחמן: מלמד שהיתה מלכות יון מעמדת מאה ושבעים ואחד אפרכין מאה ועשרים ושבעה אסטרטליטון.
ורבנן אמרי: ששים ששים.
ורבי ברכיה ורבי חנין: על הדא דרבנן, (דברים ח): המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב.
נחש, זה בבל.
שרף, זה מדי.
עקרב, זה יון.
מה עקרב זה, משרצת ששים ששים,
כך היתה מלכות יון מעמדת ששים ששים.
נופלת, זו אדום, על שם: מקול נפלם רעשה הארץ.
ויש אומרים: אימה, זו אדום על שם (דניאל ז): דחילה ואימתני.
חשיכה, זו יון.
גדולה, זו מדי על שם (אסתר ג): גדל המלך אחשורוש.
נופלת, זו בבל על שם (ישעיה כא): נפלה נפלה בבל.
ראה דניאל את המלכות בעיסוקן
הדא הוא דכתיב (דניאל ז): חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא.
אם זכיתם מן ימא.
ואם לאו מן חורשא.
הדא חיותא דימא, כי סלקא מן ימא, היא ממכיא, סלקא מן חורשא, לית היא ממכיא.
דכוותא (תהלים פ): יכרסמנה חזיר מיער, עין תלויה.
אם זכיתם מן היאור.
ואם לאו מן היער.
הדא חיותא כי סלקא מן נהרא, היא ממכיא, סלקא מן חורשא, לית היא ממכיא.
שָׁנְיָין דא מן דא, אל תקרי שניין אלא סָנְיָין דא מן דא, מלמד, שכל אומה ששולטת בעולם, היא שונאה לישראל, ומשעבדא בהן.
קדמיתא כאריה, זו בבל.
ירמיה ראה אותה ארי וראה אותה נשר, דכתיב (ירמיה ד): עלה אריה מסובכו.
(שם מט): הנה כנשר יעלה וידאה.
אמרין לדניאל: את מה חמית להון?
אמר להון: חמיתי אפין כאריה, וגפין דנשר, הדא הוא דכתיב (דניאל ז): קדמיתא כאריה וגפין דנשר לה חזה הוית עד די מריטו גפיה ונטילת מן ארעא.
ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן רבי אלעזר אומר: כל אותו ארי לקה ולבו לא לקה, דכתיב (שם ד): ולבב אינש יהיב ליה.
ור' שמואל בר נחמן אמר: אף לבו לקה, דכתיב: לבבי מן אנשא ישנון.
חזה הוית, וארו חיוה אחרי תנינא דמיא לדוב.
לדב כתיב, זה מדי.
הוא דעתיה דרבי יוחנן, דאמר ר"י (ירמיה ה): על כן הכם אריה מיער, זו בבל.
זאב ערבות ישדדם, זו מדי.
נמר שוקד על עריהם, זו יון.
כל היוצא מהנה יטרף, זו אדום.
למה?
כי רבו פשעיהם עצמו משובותיהם.
חזו הוית וארו אחרי כנמר, זו יון שהיתה מעמדת בגזירותיה ואומרת לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק לעולם הבא.
בתר דנא חזה הוית בחזוי עם לילא, וארו חיוא רביעאה דחילא ואמתניא, ותקיפא יתירא, זו אדום.
דניאל ראה שלשתן בלילה אחד ולזו בלילה אחד.
למה?
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש
ר' יוחנן אמר: ששקולה כנגד שלשת.
ר' שמעון בן לקיש אמר יתירה.
מתיב ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש (יחזקאל כא):בן אדם הנבא והך כף אל כף.
דא מה עבד לה?
ר' שמעון בן לקיש (שם): וְתִכָּפֵל.
משה ראה את המלכיות בעיסוקן
את הגמל, זו בבל, שנאמר (תהלים קלז): אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו.
את השפן, זו מדי.
רבנן ור' יהודה ברבי סימון, רבנן אמרי: מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי, מעמדת צדיק ורשע.
אמר רבי יהודה ברבי סימון: דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו. ואת הארנבת, זו יון. אמו של תלמי ארנבת שמה.
ואת החזיר, זו פרס.
משה נתן שלשתם בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד.
ולמה?
רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר: ששקולה כנגד שלשתן.
ר' שמעון בן לקיש אמר: יתירה.
מתיב ר"י לר' שמעון: בן אדם הנבא והך כף אל כף.
דא מה עביד ליה?
ריש לקיש: וְתִכָּפֵל.
ר' פנחס ור' חלקיה, בשם רבי סימון: מכל הנביאים לא פרסמוה, אלא שנים, אסף ומשה. אסף אמר (תהלים פ): יכרסנמה חזיר מיער.
משה אמר (ויקרא יא): ואת החזיר כי מפריס פרסה.
למה נמשלה לחזיר?
לומר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו, ואומר: ראו שאני טהור,
כך מלכות אדום, מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כאלו מצעת בימה.
מעשה בשלטון אחד שהיה הורג הגנבים והמנאפים והמכשפים. גחין ואמר לסנקליטין: שלשתן עשיתי בלילה אחד.
דבר אחר:
את הגמל, זו בבל.
כי מעלה גרה היא, שמקלסת להקדוש ברוך הוא.
רבי ברכיה ורבי חלבו, בשם ר' ישמעאל בר נחמן: כל מה שפרט דוד כלל אותו רשע בפסוק אחד, שנאמר (דניאל ד): כען אנה נבוכדנצר, משבח, ומרומם, ומהדר, למלך שמיא, משבח (תהלים קמז): שבחי ירושלים את ה'.
ומרומם, (שם ל): ארוממך ה'.
ומהדר, (שם קד): ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.
די כל מעבדוהי קשוט, (שם קלח): על חסדך ועל אמתך.
וארחתיה דין, (שם צו): ידין עמים במישרים.
ודי מהלכין בגוה, (שם צג): ה' מלך גאות לבש.
יכיל להשפלה, (שם עה): וכל קרני רשעים אגדע.
ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה הוא, שמקלסת להקב"ה שנאמר: (עזרא א): כה אמר כורש מלך פרס.
ואת הארנבת, זו יון, כי מעלת גרה היא שמקלסת להקדוש ברוך הוא.
אלכסנדרוס מוקדן, כד הוה חמי לר' שמעון הצדיק אומר: ברוך ה' אלהי של שמעון הצדיק.
את החזיר, זה אדום, והוא גרה לא יגר, שאינה מקלסת להקב"ה, ולא דיין שאינה מקלסת, אלא מחרפת ומגדפת ואומרת (תהלים עג): מי לי בשמים.
דבר אחר:
את הגמל, זו בבל, כי מעלה גרה היא שמגדלת את דניאל, שנאמר (דניאל ב): ודניאל בתרע מלכא.
ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה היא שמגדלת את מרדכי, שנאמר: (אסתר ב): ומרדכי יושב בשער המלך.
ואת הארנבת, זו יון, כי מעלה גרה היא שמגדלת הצדיקים.
אלכסנדרוס כד הוה חמי לשמעון הצדיק, הוה קאים על רגליה.
אמרין ליה: מינאי מן קדם יהודאי את קאים?!
אמר להם: בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח.
ואת החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר ושאינה מגדלת הצדיקים, ולא די שאינה מגדלת, אלא שהורגת אותם, הדא הוא דכתיב (ישעיה מז): קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו'.
נחלתי, ר"ע וחביריו.
דבר אחר:
ואת הגמל, זו בבל, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה.
ואת הארנבת, זו יון, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה.
ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה.
ואת החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחריה.
ולמה נקרא שמה חזיר?
שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב (עובדיה א): ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.
|
