|
פרשה כ: פרשת בלק
א [מלכים וחכמים ונביאים לעובדי כוכבים]
זה שאמר הכתוב: (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, לא הניח הקב"ה לעובדי כוכבים פתחון פה לעתיד לבוא, לומר: שאתה רחקתנו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעובדי כוכבים.
העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכנדצר.
זה בנה בהמ"ק, ואמר: כמה רננות ותחנונים, וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר (ישעיה יד): אעלה על במתי עב.
נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו.
ונתן להמן עושר, ולקח אומה שלימה לטובחה.
כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא, שנטלו האומות.
כיוצא בה, העמיד משה לישראל,
ובלעם לעובדי כוכבים.
ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים.
נביאי ישראל, מזהירין את ישראל מן העבירות, שנאמר (יחזקאל ג): ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו'.
ונביא שעמד מן הגויים, העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד. אלא שכל הנביאים היו, במידת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר (ירמיה מח): לבי למואב כחלילים יהמה.
וכן יחזקאל (יחזקאל כז) בן אדם שא על צור קינה, וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מעובדי כוכבים, שזה עמד מהם וראה מה עשה:
ב [בלק רואה בניצחונם של ישראל וחושש לעצמו]
מה ראה?
ראה בפורעניות, שעתידה לבא על ישראל מכל שונאיו, שכולם היו באים במלחמות ובשעבוד, שהן יכולין לעמוד בהן, וזה כאדם שמוציא דבר ועוקר אומה שלימה.
וירא בלק, נוח לרשעים, שיהיו סומין שעיניהם מביאין רעה לעולם.
בדור המבול כתיב (בראשית ו): ויראו בני האלהים.
וכתיב (שם ט): וירא חם אבי כנען.
וכתיב (שם יב): ויראו אתה שרי פרעה וכן כולם, וכאן, וירא בלק.
וירא בלק
משל למלך, שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס, והיה בטוח עליהם שהיו גיבורים. עבר הגייס והרגן, והיה מרתת על עצמו.
וכן בלק, ראה מה עשו בסיחון ועוג, שהיה מעלה עליהן שכר לשמרו, ונתיירא מעצמו.
ועוד, שראה נסים של נחלי ארנון:
ג [ויגר מואב]
מהו ויגר?
כשהיו ישראל נראין לעמונים, נראין עטופים לשלום, ולמואבים נראים מזויינין למלחמה, שכך כתיב (דברים ב): וקרבת מול בני עמון אל תצורם, כל מין צרה.
אל תצר להם ואל תתגר בם
כל מין גירוי.
ולמואב אמר: אל תצר ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה אי אתה עושה, אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן, חטוף. ולכך, נראין מזויינין למואב, והן נאגרין לעריהם, שאין ויגר, אלא לשון אסיפה, שנאמר (משלי י): אוגר בקיץ בן משכיל.
דבר אחר:
ויגר
לשון גר, שהיו רואין לעצמן גרים בעולם.
אמרו: ירדו למצרים לגור ואחזו אותה, ומשכירין היו להם בתים, שנאמר (שמות ג): ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה.
דבר אחר:
ויגר
לשון יראה, שהיו מתיראין, שראו כל האומות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב והוא נלחם במלך מואב הראשון, ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר (דברים ג): כי רק עוג מלך הבשן וגו'. באו ישראל ונטלוהו משניהם, שאין בו עולה והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים: לא אמר להם הקדוש ברוך הוא, כי לא אתן לך מארצו ירושה, הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתיראין.
ויקץ מואב, שהיו רואין את עצמן, כקוצין בפניהם:
ד [ויאמר מואב אל זקני מדין]
מה טיבן של זקני מדין כאן?
שהיו רואין את ישראל נוצחין, שלא כדרך הארץ, ואמרו: מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע מהן מה מידותיו.
אמרו לו זקני מדין: אין כוחו אלא בפיו.
אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן, עם אדם שכחו בפיו, ויאמר מואב אל זקני מדין.
והלא את מוצא, שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו): המכה את מדין בשדה מואב, והשנאה ביניהם מעולם.
משל לשני כלבים, שהיו מריבים זה עם זה. בא זאב על אחד מהן, אמר השני: אם איני עוזרו, היום הורג את זה ולמחר יבא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין.
עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור
מה שור כוחו בפיו,
אף אלו כחן בפיהן.
מה שור כל מה שמלחך, אין בו סימן ברכה,
אף אלו, כל אומה שנוגעים, אין בהם סימן ברכה.
מה שור מנגח בקרניו,
אף אלו מנגחין בתפלתן, שנאמר (דברים לג): וקרני ראם קרניו.
ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא
והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר (במדבר לא): את אוי ואת רקם, אלא משנהרג סיחון, המליכוהו תחתיו.
בעת ההיא, שגרמה לו שעה:
ה [קללת בלעם הפכה לברכה]
הקב"ה עשה להם נסים, ואמר הקדוש ברוך הוא: אני גואל אתכם ואעשה לכם נסים, ואתם ממרים אותי?!
בוא וראה, ז' גאולות, שגאלתי אתכם והייתם חייבין לשבחני, ז' פעמים כנגד ז' גאולות.
וכן הוא אומר (שופטים י): ויאמר ה' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים וצדונים ועמלק וגו' ותצעקו אלי ואושיע אתכם, הרי ז' גאולות.
והמריתם אותי בז' עבודות כוכבים, שנאמר (שם): ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות.
וכן הוא מוכיחן (מיכה ו) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, מה הטרחתי לך, שמא אמרתי לך: הביאו לי עולות מן חיות שבהרים, ג' בהמות שברשותך: שור שה כשבים ושה עזים, ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, שמא הטרחתיך עליהם, להביא לפני מהבהמה שאינה ברשותך לא צויתי, אלא מבהמה שהיא ברשותך, שנאמר (ויקרא כב): שור או כשב או עז כי יולד. וכן, מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן.
וכי יצא סיחון ועוג להלחם בכם ולא הפלתי אותם לפניכם! מה הלאיתי אתכם, שמא אמרתי לכם, להביא קרבן עליהם?! לא ראה בלק בן צפור, שעשיתי להם כל הנסים ושכר עליהם בלעם, והפכתי את הקללות לברכות?!
ו [מי האנשים האלה עמך?]
כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם, א"ל הקב"ה: מי האנשים?
א"ל בלעם: בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי.
אמר רבי אבא בר כהנא: זה אחד מג' בני אדם, שבדקן הקדוש ברוך הוא ומצא קרון של מי רגלים, קין, חזקיה ובלעם.
קין, בשעה שא"ל הקב"ה (בראשית ד): אי הבל אחיך, בקש להטעות. כביכול, היה צריך לומר: ריבונו של עולם! הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואת שואלני בשביל אחי?! אלא א"ל: לא ידעתי, השומר אחי אנכי?!
א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך! כך דברת, קול דמי אחיך צועקים.
חזקיה, כשעמד מחליו, שלח לו מרודך בלאדן דורון, שנאמר (ישעיה לט): בעת ההיא שלח מרודך בלאדן. בא ישעיה, אמר לו (שם): מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך? היה צריך לומר: את נביא של מקום, ולי את שואל?!
אלא, התחיל מתגאה, ואמר (שם): מארץ רחוקה באו אלי, מבבל.
אמר לו ישעיה: הואיל וכך אמרת (שם): הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך ומבניך אשר יצאו ממך יהיו סריסים בהיכל מלך בבל.
וכן בלעם הרשע, בשעה ששלח בלק אצלו, א"ל הקב"ה (במדבר כב): מי האנשים האלה עמך? היה צריך לומר: ריבונו של עולם! הכל גלוי לפניך, ואין כל דבר נעלם ממך, ולי את שואל?!
אלא, אמר לו (שם): בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וכך אתה מדבר (שם): לא תאור את העם.
אמר הקב"ה: רשע שבעולם! כתיב על ישראל (זכריה ב): כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, ואתה הולך ליגע בהם ולקללם תצא עינו, שנאמר: שתום העין לקיים: כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו:
ז [וישלח מלאכים אל בלעם]
עירו היה.
ויש אומרים: שולחני היה, שהיו מלכי גויים נמלכים בו כשולחני, שהכל מריצין לו.
ויש אומרים: בתחילה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם, וחזר לרוח הקדש.
ארץ בני עמו
שמשם היה בלק, והוא אמר לו: שסופו למלוך.
לקרוא לו
שכתב לו: לא תהא סבור שלי לבדי את עושה ואני מכבדך לבדי, אם תעקרם מכל האומות, את מכובד, וכנען ועמלקים משתחווים לך.
הנה עם יצא ממצרים
א"ל: אתה, מה איכפת לך?
א"ל: הנה כסה את עין הארץ, סתמו עיניים, שהארץ תלוי בהן, סיחון ועוג החרימום וכסו עיניהם, אני מה אעשה?
והוא יושב ממלי
ממלי כתיב, כמה דאת אמר: אמר (תהלים קטז): בשם ה' כי אמילם
ועתה לכה נא ארה לי
מהו ארה לי?
אוכל אני לשלוט בהם קימעה, כאדם שהוא אורה את התאנים.
כי עצום הוא ממני
לא שהן גיבורים וחיילותיהם מרובין, אלא שמנצחין בפיהם, מה שאיני יכול לעשות.
אולי אוכל נכה בו
מה ראה זה להתגרות, לא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא: שלא יהיו נוטלים מארצם?!
אלא שהיו בעלי קסמים ונחשים יותר מבלעם, שנאמר: וירא בלק אלא, שלא היה מכוין הדברים לאמיתן.
וכן הוא אומר (ישעיה מד): נלאית ברוב עצתך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים, היה רואה בהובריו, שישראל נופלין בידו, לפיכך הפקיר את בתו, ונפלו בה כ"ד אלף, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך, לכך אולי אוכל נכה כמי שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה, כך מן כל כ"ד אלף מישראל חסר אלף אלף.
ואגרשנו מן הארץ
לא היה מבקש, אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ.
כי ידעתי את אשר תברך מבורך
מנא היה יודע?
שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב, היה מתיירא שהיו גיבורים. שכר את בלעם ואביו לקלל את מואב, שנאמר: על כן יאמרו המושלים.
וכתיב: כי אש יצאה מחשבון.
וכתיב: אוי לך מואב לכך אמר: כי ידעתי את אשר תברך מבורך:
ח [וילכו זקני מואב וזקני מדין]
שהוליכו בידם כל מיני קסמים, שהיו קוסמין בהם, שלא יתן לו עלילות.
וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו: אם יבא עמנו יצליח, אם יעכב שעה אחת, אין בו תוחלת. כיון שאמר להם: לינו פה הלילה, הלכו להם זקני מדין, שידעו בקסמים שלהם, שאין בו הנאה:
ט [מי האנשים האלה עמך]
זה שאמר הכתוב (משלי כח): משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול, זה בלעם שבתחילה הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אלו היו נוהגין בעריות, שהראשונים (בראשית כט): ורחל באה עם הצאן, ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות, וכמו שהטעה הוטעה, בעצה שנתן, בה נפל והטעהו הקב"ה, שכך כתיב (איוב יב): משגיא לגויים ויאבדם. כיון, שאמר לו: מי האנשים האלה עמך.
אמר אותו רשע: איני יודע בהן! יש שעה, שאינו יודע ואני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה, לכך אמר להטעותו.
דבר אחר:
מי האנשים האלה עמך, ויאמר בלעם בלק בן צפור...
התחיל מתגאה, ואמר: אע"פ שאין אתה מכבדני, ואין אתה מוציא לי שם בעולם, המלכים מבקשים אותי.
הנה העם היוצא ממצרים עתה לכה קבה לי אותו
להודיע, ששונא יותר מבלק, שבלק לא אמר קבה, אלא ארה, וזה קבה.
בפירוש הוא אמר: ואגרשנו מן הארץ.
והוא אומר: וגרשתיו, מן העוה"ז ומן העוה"ב:
י [לא תלך עימהם]
אמר לו: א"כ אקללם במקומי?
אמר לו: לא תאור את העם!
אמר לו: א"כ אברכם?
אמר לו: אין צריכין לברכתך, כי ברוך הוא!
אומרים לה לצרעה: לא מן דובשיך ולא מן עוקציך.
ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק
לא אמר להם בלעם, לא נתן לי רשות לילך ולקלל, אלא לתתי להלוך עמכם.
אמר לי: אין כבודך לילך עם אלו, אלא עם גדולים מהן, שהוא חפץ בכבודי, לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים.
כי כבד אכבדך מאד
יותר ממה שהיית נוטל לשעבר, אני נותן.
ויען בלעם ויאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב
מיכן את למד, שהיה בו ג' דרכים:
עין רעה,
ורוח גבוהה,
ונפש רחבה.
עין רעה, דכתיב: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו.
רוח גבוהה, דכתיב: כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם.
נפש רחבה, דכתיב: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, אילו היה מבקש לשכור לו חיילות להלחם כנגדן, ספק נוצחין ספק נופלין, לא די שיתן כך ונוצח, הא למדת, שכך בקש.
לא אוכל לעבור
מתנבא, שאינו יכול לבטל הברכות, שנתברכו מפי השכינה.
ועתה שבו נא בזה גם אתם
מהו גם אתם?
שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים.
ואדעה מה יוסף ה'
שמתנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף להם ברכות על ידו:
יא [ה' העלים מבלעם שהליכתו מאבדתו מן העולם]
זה שאמר הכתוב: (שם לג) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אזן אנשים להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה.
העלים הקב"ה ממנו, שהליכתו מאבדתו מן העולם, ומוליכתו לבאר שחת.
לחשך נפשו מני שחת לאור באור החיים, שאיבד נפשו בהליכתו.
שבשעה שהולך אדם לחטוא השטן מרקד לו, עד שגומר העבירה, כיון שאיבדו, חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר (משלי ז): הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח.
העלים הקדוש ברוך הוא מן בלעם הרשע, עד שהלך ואיבד את נפשו, משיצא מן כבודו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו: תמות נפשי מות ישרים:
יב [ויבא אלהים אל בלעם לילה]
זה שאמר הכתוב: (שמות יב) ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה.
כל הנסים, שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים, בלילה היה.
(בראשית לא): ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה.
(שם כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה.
(שמות יב) ויהי בחצי הלילה.
וכתיב (שם יד) ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה.
(בראשית יד) ויחלק עליהם לילה, וכן כולם.
דבר אחר:
למה נגלה על בלעם לילה?
לא היה ראוי לרוח הקדש, לפי שכל נביאי הגויים, בלילה מדבר עימהם.
וכן אליפז אומר (איוב ד): בסעיפים מחזיונות לילה.
וכן אליהוא אומר על זה, שדיבר אותו לילה.
אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם
מיכן את למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו, שמתחלה נאמר לו: לא תלך, כיון שהעיז פניו להלוך הלך, שכן כתיב: ויחר אף אלהים כי הולך הוא.
אמר לו הקב"ה: רשע! איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך, ליאבד מן העולם, קום לך.
ואך את הדבר
ללמדך שבהתראה הלך.
מיד, וישכם, קדם ועמד בזריזות, הוא בעצמו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם, לעקוד את יצחק בנו (בראשית כב): וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו וגו'.
וילך עם שרי מואב
ללמדך שהיה שמח בפורענות ישראל כמותן:
יג [ה' בא אל בלעם באומנותו]
של רחמים היה, ונעשה לו לשטן.
ושני נעריו עמו
זו דרך ארץ, שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו, וחוזרים ומשמשין זה לזה.
ותרא האתון את מלאך ה'
וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו, ויוציא רוחו, אלא אם כן שלף חרבו?!
והרי כתיב, בסנחריב (ישעיה לז): ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור.
וכתיב (שם מ): וגם נשף בהם חייהם.
אלא, כך אמר לו: הפה נתן ליעקב, שנאמר (בראשית כז): הקול קול יעקב והידים ידי עשו וכתיב (שם): ועל חרבך תחיה. והאומות כולם בחרב חייהם, ואתה תחליף אמונתך ותבוא עליהם בשלהן, אף אני אבוא עליך בשלך, לכך כתיב: וחרבו שלופה בידו:
יד [בלעם והאתון]
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה שלא חטאה לו, ומכה אתונו, שלא תלך בשדה.
וכתיב: ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים.
וכי לא היה יכול לו לילך אחריו?
אלא כך מדת הקב"ה, מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרוג את האדם, מהלך אחריו ימים הרבה, וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה, ואספקלטור מהלך ומטרף אחריו ממקום למקום, ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן, הפסקלטור במקומו עומד, ומי שנתחייב מיתה, בא אצלו ברגליו, כדי שלא יצטער המלאך לילך אחר בלעם, קדמו לדרך.
ויעמד מלאך ה' במשעול
אמר לו: הכרמים נמכרים כשועלים, גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהן, שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים.
ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ויוסף מלאך ה' עבור
מה ראה לקדמו שלשה פעמים עד שלא נראה לו?
סימנין של אבות הראה לו.
עמד לו בראשונה, היה ריוח מכאן ומכאן.
ותט האתון מן הדרך ותלך.
בשנייה לא יכלה לזוז, אלא לצד אחד.
בשלישית, אין דרך לנטות ימין ושמאל.
ומה היו הסימנין האלה?
שאילו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מיכן ומיכן, בני ישמעאל בני קטורה.
בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד בני עשו.
ותלחץ אל הקיר, בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית, במקום צר, זה יעקב, דכתיב (בראשית לב): ויירא יעקב מאד וייצר לו, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, שלא מצא פסולת, באחד מבניו.
ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל
על בזיונו, שביזתה אותו.
ויפתח ה' את פי האתון
להודיעו, שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל, פיו ברשותו.
ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים
רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים.
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי
אף על פי שמדבר בלשון הקדש, עובד כוכבים לשונו סרוח.
לו יש חרב בידי
משל לרופא, שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להורגה.
אמרו: זו אי אתה יכול ליטול, היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש?!
כך אמרה האתון לבלעם: אני, אין אתה יכול להרגני, אלא א"כ חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה?! שתק ולא מצא תשובה.
התחילו תמהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמוהו מעולם.
וי"א, אמר להם: אינה שלי!
השיבתו: הלא אנכי אתונך, אשר רכבת עלי מעודך, עד היום הזה! הא למדת, שלא היה זקן, שהאתון גדולה הימנו.
ההסכן הסכנתי לעשות לך כה
כיון, שדברה מתה, שלא יהיו אומרים: זו שדברה ועושין אותה יראה.
דבר אחר:
ההסכן הסכנתי לעשות לך כה
חס הקב"ה על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו: זו הייתה שסילקה את בלעם, ואם חס הקדוש ברוך הוא על כבוד הרשע, אין צריך לומר על כבוד הצדיק.
וכן הוא אומר (ויקרא כ): ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה, שלא יאמרו: זו הבהמה שנהרגה אשה פלונית על ידיה. להודיעך, שחס הקב"ה על כבודן של בריות, ויודע צרכן וסתם פי הבהמה, שאילו הייתה מדברת לא היו יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזו הטיפשת שבבהמה וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה, לא היה יכול לעמוד בה:
טו [ויגל ה' את עיני בלעם]
וכי סומא היה?
להודיע, שאף העין ברשותו.
ויקד וישתחו לאפיו
שדבר עמו.
ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית
וכי דקיון של אתון בא מלאך לבקש מידו?!
אלא, א"ל: מה האתון, שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטויתי לתבוע עלבונה מידך, אומה שלימה שאתה מבקש לעוקרה, שיש לה זכות וברית אבות, על אחת כמה וכמה!
הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך
ירא"ה ראת"ה נטת"ה.
דבר אחר:
ירט
בא"ת ב"ש, מגן, ותראני האתון.
גם אותך הרגתי ואותה החייתי
מיכן את למד, שהרג את האתון.
ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי
שהיה רשע ערום ויודע, שאין עומד מפני הפורעניות, אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי, אין רשות למלאך ליגע בו.
כי לא ידעתי ועתה אם רע בעיניך אשובה לי
אמר לו: אני לא הלכתי, עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא: קום לך אתם!
ואתה אומר: שאחזור, כך אומנתו, לא כך אמר לאברהם, להקריב את בנו, ואח"כ (בראשית כב): ויקרא מלאך ה', ויאמר אל תשלח ידך, למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, ועכשיו הוא אומר לי: לך אתם, ועכשיו, אם רע בעיניך אשובה לי.
ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים
שחלקך עימהם וסופך ליאבד מן העולם.
וילך בלעם עם שרי בלק
מלמד שכשם שהם שמחים לקלל, כך הוא שמח:
טז [בלק יוצא לקראת בלעם]
מלמד, ששלח שלוחים לבלק, לבשרו.
ויצא לקראתו אל עיר מואב
למטרפולין שלהן.
מה ראה לקדמו לגבולין?
אמר: הגבולין הללו, שנקבעו מימי נח, שלא תכנס אומה בגבול חברתה, אלו באין לקלקל, והיה מראה לו, היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג, כאלו קובל עליהם.
ויאמר בלק אל בלעם שלח שלחתי אליך האמנם לא אוכל כבדך
נתנבא לצאת לסופו הימנו בקלון, וכעניינו השיבו.
הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה
שאין רשות בידי לומר, מה שאני רוצה:
יז [קורבנות בלק]
שעשה שווקים של מקח וממכר, ועשה לו אטליז להראות לו אוכלוסין, לומר: ראה מה אלו באין, להרוג בני אדם ותינוקות, שלא חטאו להן.
ויזבח בלק בקר וצאן
הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, כאברהם, שנאמר (שם יח): ואקחה פת לחם ואחר כך מהרי שלש סאים ואל הבקר רץ אברהם.
ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.
בלק אמר: כי כבד אכבדך מאד וכשבא, לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת. התחיל בלעם חורק שיניו עליו, שהיה נפשו רחבה.
אמר: כך שלח לי מחר, אני נותן מארה בנכסיו, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות:
יח [ויקח בלק את בלעם]
בלק היה בעל קסמים ובעל נחש יותר מבלעם, שהיה נמשך אחריו כסומא.
למה הדבר דומה?
לאחד, שיש בידו סכין ואין מכיר את הפרקים, וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין.
כך היו שניהם דומין. בלק רואה את המקומות, שישראל נופלין בהן.
ויעלהו במות בעל פעור
שראה שישראל נופלין שם.
ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות
ולמה שבעה מזבחות?
כנגד שבעה מזבחות, שבנו שבעה צדיקים, מאדם ועד משה ונתקבלו, אדם והבל ונח אברהם יצחק ויעקב ומשה, שהיה אומר: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה, שעבדו לפניך קבלתם?! לא נאה לך, שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מאומה אחת?!
השיבו רוח הקדש (משלי טז): טוב פת חריבה, טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה,
מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל.
ויעש בלק כאשר וגו' ויעל וילך שפי
דעתו היה לקלל, שעד אותה שעה היה שפוי, ומן אותה שעה נטרד.
ויקר אלהים אל בלעם
אמר לו: רשע, מה אתה עושה?
אמר: את שבעת המזבחות ערכתי!
משל לשולחני המשקר במשקלות. בא בעל השוק והרגיש בו.
אמר לו: אתה משקר במשקל?!
אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך.
ואף כך בלעם.
רוח הקדש אמר לו: רשע, מה אתה עושה?
אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי!
אמר לו (שם טו): טוב ארוחת ירק, טובה סעודה שעשו ישראל במצרים, ואכלו על מצות ומרורים, מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה.
וישם ה' דבר בפי בלעם
שעיקם פיו ופיקמו, כאדם הקובע מסמר בלוח.
ר' אלעזר אומר: מלאך היה מדבר, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר.
וישב אליו והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב
שהיו עומדין ומצפין מתי יבא:
יט [המשל הראשון: מן ארם ינחני]
פתח ואמר: מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת.
ינחני, כמה דאת אמר: (יחזקאל לב) נהה על המון מצרים והורידהו.
דבר אחר:
מן ארם
עם רם שלמעלן הייתי, והורידני בלק מכבודי.
משל, למי שמהלך עם המלך, ראה ליסטין הניח את המלך וטייל עם הליסטין, כשחזר אצל המלך, אמר לו המלך: לך עם אותו שטיילת עמו, שאי אפשר לך שתלך עמי.
כך בלעם נזקק לרוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחילה, שנאמר (יהושע יג): ואת בלעם בן בעור הקוסם לפיכך צווח רם הייתי, והורידני בלק.
דבר אחר:
מן ארם ינחני
אמר לו: השוינו שנינו להיות כפויי טובה, אילולי אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר (בראשית יט): ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. ולולי אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט, ואלולי יעקב אביהם, לא הייתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחילה כתיב (שם כט): ורחל באה עם הצאן ואלו היה לו בנים, היאך בתו רועה?! ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים, שנאמר (שם לא): וישמע את דברי בני לבן.
וכן אמר לו (שם ל): נחשתי ויברכני ה' בגללך.
לכה ארה לי
מי שהוא מארר לעצמו מארר, שכך כתיב (שם יב): ומקללך אאור.
ואומר: אורריך ארור.
לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל אילו לאומה אחרת בקש שאקלל, כגון: בני אברהם ויצחק, הייתי יכול, אלא יעקב מלך שבורר לעצמו מנה, ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים?!
ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו, שנאמר (דברים לב): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו והייתם לי סגולה.
ולכה זועמה ישראל
מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ואמר אדם שאינה כלום, יש לו חיים?!
ואלו כתיב בהן (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר.
מה אקב לא קבה אל
בשעה, שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו, כשנכנס יעקב ליטול את הברכות נכנס במרמה, דכתיב (בראשית כו): ואת עורות גדיי העזים.
אמר אביו: מי אתה?
אמר לו: אנכי עשו בכורך, מי שמוציא שקר מפיו, אינו ראוי להתקלל?!
ולא עוד, אלא שנתברך, דכתיב (שם): גם ברוך יהיה והיאך אני מקללן?! לא קבה אל.
דבר אחר:
מה אקוב לא קבה אל
בנוהג שבעולם, לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו, ואמרו (שמות לב): אלה אלהיך ישראל לא היה צריך לכלותן?!
אלא, אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד, ולא פסקו מהן המן והבאר.
וכן הוא אומר (נחמיה ט): כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר, עמוד הענן לא סר מעליהם יומם, ומנך לא מנעת מפיהם ומים מסלע הוצאת להם והיאך אני יכול לקללם?!
מה אקב לא קבה אל
בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן, שנאמר (דברים כח): אלה יעמדו לברך את העם.
בקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל.
וכשהן חוטאין ואומר להביא עליהן קללה, אינו כותב שהוא מביאה, אלא בברכות, הוא בעצמו מברכן, שנאמר (שם): ונתנך ה' אלהיך עליון וגו', יצו ה' אתך את הברכה.
ובקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר (שם): והיה אם לא תשמעו ובאו עליך, מעצמן. הוי, מה אקב לא קבה אל.
כתיב: כי מראש צורים אראנו להודיע שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו.
למה הדבר דומה?
לאדם, שבא לקוץ את אילן, מי שאינו בקי, קוצץ את הגופים, כל ענף וענף ומתייגע, והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ.
כך אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשרשן. בא ליגע מצאן קשים, לכן אמר: כי מראש צורים אראנו.
דבר אחר:
כי מראש, אלו אבות.
ומגבעות, אלו אמהות.
הן עם לבדד ישכן, וכשהוא משמחן, משמחן לבדן, שנאמר (דברים לב): ה' בדד ינחנו. וכשהאומות בעוה"ז שמחים, הן אוכלים עם כל מלכות ומלכות, ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר: ובגויים לא יתחשב.
מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר:
(שם כב) לא תחרוש בשור ובחמור.
לא תזרע כרמך כלאים.
(במדבר יט) ואסף איש טהור את אפר הפרה.
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן.
(ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים.
וכן כולם.
ומספר את רובע ישראל, הרביעית שלהן, מי יוכל למנות אוכלוסין, שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצות.
(בראשית ל) ותאמר לה המעט קחתך את אישי.
(שם) הנה אמתי בלהה בא אליה.
ותרא לאה כי עמדה מלדת.
(שם טז) ותקח שרי אשת אברם את הגר.
תמות נפשי מות ישרים
משל לטבח, שבא לשחוט פרתו של מלך, התחיל המלך רואה, כיון שהרגיש שהמלך רואה, התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה, התחיל לומר: תצא נפשי שבאתי לשוחטה, והרי זנחתיה.
כך בלעם אמר: תצא נפשי, שבאתי לקלל ואני אברך.
ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה
ראש, שיש פרצים שם, ששם מת משה, שנאמר: עלה ראש הפסגה, יש פרצה גדולה מזו, שראה בנחשים והיה סבור ששם יכלו:
כ [המשל השני של בלעם]
אמר: מה אני הולך אצלו, לפוח את נפשו! בקש לילך לעצמו, נתן הקדוש ברוך הוא לו בלינוס, שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו.
בראשונה כתיב בו: הוא וכל שרי מואב, כשראו שלא הועילו כלום, הניחוהו ונשתיירו מקצת שרי מואב אתו.
ויאמר לו בלק מה דבר ה'
שראה, שאינו ברשות עצמו לומר מה שהיה רוצה, ישב לו והיה משחק בו, כיון שראה בלעם שהיה משחק, אמר לו בלעם: עמוד! אין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים!
קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור
שניהם היו מנה בן פרס, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם.
לא איש אל ויכזב
אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לשוב משבועת האבות הראשונים.
ההוא אמר ולא יעשה
אומר להביא עליהן רעות, אם עשו תשובה הוא מבטלן.
את מוצא כתוב בתורה (שמות כב): זובח לאלהים יחרם וגו'. ועשו את העגל והיו ראויין לכלייה, והייתי סבור לקללן ולהכחידן, ומעט עשו תשובה ובטל. (שם לב) וינחם ה' על הרעה וכן במקומות הרבה.
שאמר על יכניה (ירמיה כב): כי לא יצלח מזרעו איש.
ואומר (חגי ג): והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגוים.
(שם) ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי (נאם ה') ושמתיך כחותם על לבי ובטל מה שאמר לאביו (ירמיה כב): חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך.
וכן באנשי ענתות (שם יא): ושארית לא תהיה להם, כיון שעשו תשובה קיימן, דכתיב (נחמיה ו): אנשי ענתות מאה.
לא הביט און ביעקב
אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם, ואינו מסתכל אלא בגאות שלהן.
ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו
אמרת לי: לכה נא ארה לי יעקב, פרדס שיש לו שומר, אין הגנב יכול להזיקו, ואם ישן לו, הגנב נכנס. ואלו (תהלים קכא): הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל והיאך אני יכול להזיקן?!
ה' אלהיו עמו
אמר לו בלק: הואיל ואינך יכול ליגע בהן, מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו, מה יהיה?
אמר לו: אף הוא קשה כמותו.
ותרועת מלך בו
תוקע ומריע ומפיל חומה.
אל מוציאם ממצרים
אמרת לי: עם יצא ממצרים מעצמן ואינו כן, אלא הוא הוציאם.
כתועפות ראם
כך הוא מדתו, חטאו קמעא הורידן כעוף, שנאמר (הושע ט): אפרים כעוף יתעופף כבודם, זכו מעלן ומרוממן כעב, שנ' (ישעיה ס): מי אלה כעב תעופינה.
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל
הרי את מחזר ומנחש ומקסם, באי זה מקום תשלוט בהם, והם אינם כן, כשהן צריכין להלחם בשונא, עומד כה"ג ולובש אורים ותומים ונשאל בהקב"ה, וכל הגויים מקסמים ומנחשים, ואלו משברין אותם בתשובה, שנאמר (ישעיה מד): מפר אותות בדים וקוסמים יהולל.
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל
ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא, כתלמיד לפני רבו, לעתיד לבוא ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה.
וכן הוא אומר (שם כג): כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק.
ואומר (שם ל): ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן: מה הורה לכם הקב"ה?
לפי, שאינן יכולין ליכנס במחיצתן, שנאמר: כעת יאמר ליעקב וגו'.
הן עם כלביא יקום
אין אומה בעולם.
כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות, ועומדין משנתן כאריות, וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא, ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ, למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם בכולם, או אם מחבלין, באין ליגע באחד מהן, ממליך להקב"ה.
לא ישכב עד יאכל טרף
כשהוא אומר: ה' אחד, נאכלין המחבלין מפניו, ומלחשין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין, והוא נסמך בקריאת שמע, משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן, מפקיד רוחו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים לא): בידך אפקיד רוחי וכשננער, ממליך בהקב"ה.
השומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום, שנאמר (שם קל): נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר, לכן בלעם אומר: אי זו אומה כזו?!
ודם חללים
מתנבא, שאין משה מת, עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, שנאמר: לא ישכב עד יאכל טרף, זה בלעם.
הוי, ודם חללים ישתה.
ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם
וכלי הקדש, זה הציץ, שכתוב בו: קדש לה'.
וחצוצרות התרועה בידו
אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עשה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ, ששמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו, והן נופלין תדע, שכן כתיב (במדבר לא): ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת בלעם בן בעור.
מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין, לא כך כתיב: וילך בלעם וישב למקומו?!
אלא מששמע, שנפלו בעצתו כ"ד אלף, חזר ליטול מהן שכרו, לכך כתיב: בלעם בן בעור עם חמשת מלכי מדין:
כא [המשל השלישי של בלעם]
הלכה מי שאכל ולא נטל ידיו מה יהא חייב?
שנו רבותינו: נטילת ידים לפני המזון רשות לאחר המזון חובה.
מעשה בשעת הגזירה, בחנוני אחד מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגשו בו, שהוא יהודי, וכן היה מנהגו, כל מי שנכנס לחנות שלו ולא נטל ידיו, יודע שהוא עובד כוכבים, ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שנטל ידיו ומברך, יודע שהוא ישראל ומאכילו בשר טהור.
פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם, ולא נטל ידיו, והיה סבור שהוא עובד כוכבים, נתן לפניו בשר חזיר אכל ולא בירך, בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר.
אמר לו: יש לי עליך. כך וכך מן הבשר שהאכלת, שחתיכה עולה עשרה מנה.
אמר לו: אתמול אכלתי אותה בח' והיום אתה רוצה ליטול ממני עשרה?!
אמר לו: זו שאכלת, של חזיר היא, כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו נבהל ונחפז.
אמר לו בצנעה, יהודי אני! ונתת לי בשר חזיר?!
אמר לו: תיפח רוחך, שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה עובד כוכבים!
מיכן שנו חכמים: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש.
מעשה באדם אחד, שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית. ראה אותו חברו, הלך ואמר לאשתו: אומר ליך בעליך, סימן שאכל עכשיו קיטנית, שיגרי לו אותה טבעת, נתנה לו.
אחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת?
אמרה לו: בא פלוני בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא עליה חימה והרגה. לפיכך, כל שאינו נוטל ידיו לאחר המזון, כהורג נפש.
ולכך הזהיר הקב"ה את ישראל אפילו במצוה קלה, שנאמר (דברים לב): כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, אפילו דבר מצוה, שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שמרתם מצותי אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר (תהלים פא): לו עמי שומע לי כמעט אויביהם אכניע כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משותף בהן?! שנאמר: ה' אלהיו עמו, המקללם כאלו מקלל פני שכינה, ששמו מעורב בשמן. התחיל הופך למשלים.
וישא משלו ויאמר
זה שאמר הכתוב: (משלי כז): מברך רעהו בקול גדול וגו' כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקב"ה את לשונו והתחיל לברך, שנאמר: ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' וגו'. נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו, וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן.
מנין?
אר' אלעזר הקפר: כתיב להלן: קול גדול ולא יסף, שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו.
וכאן כתיב: מברך רעהו בקול גדול וגו' שאמר לו: לכה איעצך והרג כ"ד אלף מישראל, יש קללה כזו?!
כב [ויחל העם לזנות]
הלכה בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים.
שנו רבותינו: בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים:
שלא שינו את שמותן,
שלא שינו את לשונם,
ולא גילו מסטורין שלהם, שמשה אמר להם (שמות ג): ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם י"ב חדש, ולא גילה אחד מהם למצרים.
ולא נפרצו בעריות, שכן כתיב (שיר ד): גן נעול אחותי כלה, אלו הזכרים.
גל נעול מעין חתום, אלו הבתולות.
תדע לך, שהרי אחת הייתה ופרסמה הכתוב: ויצא בן אשה ישראלית, וכל אותן מ' שנה, לא סרחו במדבר, עד שבאו לשטים, לכך כתיב: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות.
שטים, שעשו שטות (משלי ו): נואף אשה חסר לב.
ויחל העם לזנות, יש מעיינות שמגדלין גיבורים, ויש חלשים ויש נאין, ויש מכוערין ויש צנועין, ויש שטופין בזימה, ומעין שטים של זנות היה, והוא משקה לסדום. אתה מוצא, שאמרו (בראשית יט): איה האנשים אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו' ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקב"ה לייבשו, שנאמר (יואל ד): ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות, כיון שבאו לשטים ושתו מימיו, נפרצו בזנות:
כג [ותקראן לעם לזבחי אלהיהן]
בוא וראה, מה כתיב ביציאתן ממצרים?
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות
מהו פי החירות?
מקום קבוע לזנות היה, ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים, נקרא פי החירות, ואלו שהפקירו עצמן לאנשים, כתיב: ויחל העם לזנות.
ויחל העם, כל מקום שנאמר: העם, לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר: ישראל, לשון שבח הוא.
(במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים.
(שם כא) וידבר העם באלהים ובמשה.
(שם יד) ויבכו העם בלילה ההוא.
(שם) עד אנה ינאצני העם.
(שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא.
(שם) ויקהל העם על אהרן, וכן כולם.
ויחל העם לזנות
זרוק מטה לאויר, לעיקרו נופל, מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף.
אמותיהם התחילו בזימה (בראשית כ): ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה ויהיה ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש, למדתה אחותה, ולפיכך חסך הכתוב על הצעירה ולא פירשה, אלא ותשכב עמו.
ובגדולה כתיב: ותשכב את אביה, אותה שפתחה בזנות תחלה, השלימו בנותיה אחריה, לזנות
אל בנות מואב.
ותקראן לעם לזבחי אלהיהן
שהלכו בעצתו, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה', עשו להם קלעים והושיבו בהם זונות, ובידיהן כל כלי חמדה, והייתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה, שהייתה לפנים מן החנות, כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק, זקנה אומרת לו: בחור! אי אתה רוצה כלי פשתן, שבא מבית שאן, והייתה מראה לו ואומרת לו:
הכנס לפנים ותראה חפצים נאים!
הזקנה אומרת לו ביותר וילדה בפחות, מכאן ואילך אומרת לו ילדה: הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים.
נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת, ומפתה אותו ואומרת לו:
למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו?! טול לך כלי זה חנם, הלא (שם מב) כלנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו, הרי לנו עגלים ותרנגולים, שחטו כמצותכם ואכלו. מיד, משקהו היין ובוער בו השטן, היה נשטה אחריה, שנאמר (הושע ד): זנות ויין ותירוש יקח לב.
ויש אומרים: בלעם צוה אותם, שלא להשקותם, שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין, כיון שהיה תובעה, אומרת לו: איני נשמעת לך, עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו.
והוא אומר: לעבודת כוכבים איני משתחוה.
ואומרת לו: אין אתה אלא כמגלה עצמך, והוא נשטה אחריה ועושה כן, זו שאמרו חכמים: הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו, שנאמר: וישתחו לאלהיהן.
ויצמד ישראל לבעל פעור
בתחילה היו נכנסין בצנעה ולבסוף נכנסין צמידים צמידים זוגות, כעניין של צמר בקר.
דבר אחר:
כאדם צמיד במלאכתו.
ויצמד, כצמידים על ידיה.
רבי לוי אמר: זו גזירה קשה מן העגל. דאלו בעגל כתיב (שמות לב): פרקו נזמי הזהב ובכאן: ויצמד, כצמידים.
בעגל נפלו שלשה אלפים, וכאן עשרים וארבע אלף (במדבר כה): ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם.
ר' יודן אמר: ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני אדם.
רבי נחמיה אמר: לא תלה ראשי העם, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הושיב להן ראשי סנהדריות, ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור.
אמר: מי מודיען?
אמר לו: אני מפרסמן, כל מי שטעה, הענן סר מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, ויהיו הכל יודעין מי שטעה, ויתלו אותו.
תדע לך שהוא כן: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו':
כד [זמרי]
מה ראה לעשות כן?
ללמדך, שלא חלק כבוד, לא לשמים ולא לבריות, עליו נאמר (משלי כא): זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון.
אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה, שכך צוה אותי בלק אבא, שלא לשמוע אלא למשה רבכם, שאבי מלך.
אמר לה: הרי אני גדול כמותו. לעיניהם אני אביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם! זו מותרת או אסורה?
אמר לו: אסורה היא לך!
אמר לו זמרי: ואותה, שלקחת מדינית היא! מיד, נתרשלו ידיו של משה, ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כולם בבכיה, דכתיב (במדבר כה): והמה בוכים.
למה בוכים?
שנתרפו ידיהם אותה שעה.
משל למה הדבר דומה?
לבת מלך, שנתקשטה ליכנס לחופה, לישב באפריון ונמצאת מקלקלת עם אחר, שנתרפו ידי אביה וקרוביה.
כך ישראל. בסוף מ' שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר (שם לג): ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו.
והמה בוכים, והוא עומד כנגד ששים ריבוא (שמות לב): ויקח את העגל אשר עשו ורפו ידיו, אלא בשביל פנחס, שיבא ויטול את הראוי לו, ולפי שנתעצל (דברים לד): לא ידע איש את קבורתו ללמדך, שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון קונו, מכאן את למד, שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה:
כה [קנאותו של פנחס]
אלא ראה מעשה ונזכר הלכה: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
ויקם מתוך העדה
מהיכן עמד?
אלא, שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה אם לאו, עמד מתוך העדה ונתנדב ולקח רומח בידו, נטל שיני ברזל בידו והניחו בחיקו, והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו, כיון שהגיע אצלם, אמרו לו: למה באת?
אמר להם: אף אני בא לעשות צרכי.
הניחוהו ונכנס, שאלמלא כן, לא הניחוהו ליכנס.
ויבא אחר איש ישראל אל הקובה
דקר שניהם זה על גב זה, לתוך טומאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה, וקנא לשמו של הקדוש ב"ה, ועשה לו י"ב נסים:
הנס האחד, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך.
הנס הב', סתם פיהם המלאך כדי שלא יצווחו.
הג', כוון את הרומח כנגד הקיבה שלה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקיבה מפני הנוקרנין, כדי שלא יהיו אומרים: אף הוא נכנס ועשה צרכו.
הרביעי, האריך הברזל, כדי שידקור את שניהם.
החמישי, נתן כח בזרועו, כדי שיגביה את שניהם.
הששי, נתן כח בעץ לסבול את שניהם.
השביעי, לא נשמטו מן הזיין, אלא עמדו במקומן השמיני הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן לראות קלונם לכל.
התשיעי, לא הטיפו דם, שלא יטמא פנחס.
העשירי, ששמר הקב"ה רוחותיהן, שלא ימותו ויטמא.
הי"א, הגביה המלאך את המשקוף, כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלוין לעיני הכל.
הי"ב, כשיצא עמדו בני שבטו לפגוע בו, ירד המלאך ונגף בהם, כשראה פנחס שמבקש לכלותן, חבטן בקרקע, ועמד והתפלל וסלקו, הה"ד (תהלים קו): ויעמד פינחס ויפלל שהוא עושה את הדין, שנאמר (שמות כח): ונתן בפלילים וגו'.
וכתיב: ויהיו המתים במגפה עשרים וארבעה אלף, ללמדך, בכל שעה שנופלים נמנים.
משל לזאב, שנפל על הצאן, אמר בעל הצאן: לרועה חשוב כמה חסרו, להודיעך כמה הזנות מרחקת, שזה יחיד ועל ידו נפלו כ"ד אלף מישראל, זה שאמר הכתוב: (משלי יז): חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וגו'.
משל למלך, שהיה עובר וסיעה של נערים עומדים, וקלל אחד מהן את המלך, נתמלא המלך עליהם חמה. בא תושב אחד, שהיה ביניהם ונתן משטר אחד לאותו שקילל את המלך, מיד שככה חמתו של מלך.
כך מי גרם להקדוש ברוך הוא, שתשוב חמתו ולא נתכלו כל ישראל, הוי אמר: זה פנחס, לקיים מה שנאמר: ואיש חכם יכפרנה.
אמר הקב"ה: בעולם הזה ע"י סרחון הם נמנים, אבל לעתיד לבוא (הושע א): והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מהרה אכי"ר.
|
