|
פרשה ח: גרים
א [הקב"ה אוהב גרים]
רבי אבהו אומר (הושע יד): ישובו יושבי בצלו, אלו הגרים שהם באים וחסים בצלו של הקדוש ברוך הוא.
יחיו דגן, בתלמוד.
יפרחו כגפן, באגדה.
זכרו כיין לבנון
אמר הקב"ה: חביב עלי שמותן של גרים, כיין נסך שהוא מתנסך על גבי המזבח.
ולמה הוא קורא אותו לבנון?
שמלבין עונותיהם של ישראל כשלג, שנאמר (ישעיה א): אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'.
ר' שמעון בן יוחאי אומר: שכל הלבבות שמחים בו. הה"ד (תהלים מח): יפה נוף משוש כל הארץ.
ורבנן אמרי: על שם (מ"א ט): והיו עיני ולבי שם כל הימים.
דבר אחר:
יחיו דגן, יעשו עיקר הם כישראל, כמה דתימא (זכריה ט): דגן בחורים.
יפרחו כגפן, כישראל, כמה דתימא (תהלים פ): גפן ממצרים תסיע.
וכן את מוצא, כשם שכתובה פרשה בתורה בין ישראל לחבירו, אם מועל בו, שהוא חייב קרבן, שנאמר (ויקרא ה): נפש כי תחטא ומעלה וגו'.
כך הקדוש ברוך הוא כתב פרשה בתורה בין ישראל לגרים, שאם גוזל אדם מישראל לגר, דינו כגוזל מישראל.
את מוצא, בזה כתב חטא, כי תחטא
ובגוזל הגר, כתיב: מכל חטאת האדם.
בזה כתיב: ומעלה מעל בה'.
ובזה כתיב: למעול מעל בה'.
בזה כתיב: והיה כי יחטא ואשם.
ובגר כתיב: ואשמה הנפש ההיא.
בזה כתיב: ושלם אותו בראשו.
ובגר כתיב: והשיב את אשמו בראשו.
בזה כתיב: וחמישיתיו יוסף עליו.
ובגר כתיב: חמישיתו יוסף עליו.
בזה כתיב: ואת אשמו יביא לה'.
ובגוזל הגר כתיב: מלבד איל הכפורים.
הא למדנו, שהגרים עיקר הם כישראל.
הוי, יחיו דגן ויפרחו:
ב [הקב"ה אוהב צדיקים]
כך אמר הקב"ה: אני אוהבי אהב.
וכן הוא אומר (ש"א ב): כי מכבדי אכבד.
הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם.
ולמה הקדוש ברוך הוא אוהב צדיקים?
שאינן נחלה, אינם משפחה.
את מוצא, הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלו): בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה', אם מבקש אדם להיות כהן, אינו יכול להיות, לוי אינו יכול,
למה?
שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי יכול הוא, שאינו בית אב, לכך הוא אומר: יראי ה' ברכו את ה' בית יראי ה' לא נאמר, אלא יראי ה', אינו בית אב, אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהבם, לכך נאמר (שם קמו): ה' אוהב צדיקים וגו'
הרבה הקב"ה אוהב את הגרים.
למה הדבר דומה?
למלך, שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם.
אמרו למלך: הצבי הזה, נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה, היה מפקיד מרעה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו, הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה אומר להם: תנו לו וישתה. והיה אוהבו הרבה.
אמרו לו: מרי! כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה, בכל יום ויום את מצוינו?!
אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר. הצביים, במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול, במקום כל החיות, ובא ועמד בחצר?!
כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו, והניח אומתו וכל אוה"ע, ובא לו אצלנו?!
לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל, שישמרו עצמם מהם, שלא יזיקו להם.
וכן הוא אומר: ואהבתם את הגר, וגר לא תונה וגו'. וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר, לשלם לו ממונו ויביא קרבן איל הכפורים, שכן כתיב: דבר אל בני ישראל איש או אשה. והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה, דכתיב (תהלים קמו): ה' שומר את גרים, שהרבה בשמירתם, כדי שלא יחזרו לסורן.
חביבין הגרים, שבכל מקום הכתוב מקיש אותם בישראל, שנאמר (ישעיה מא): ואתה ישראל עבדי יעקב וגו'.
נאמרה אהבה בישראל, שנאמר (מלאכי א): אהבתי אתכם אמר ה'.
ונאמרה אהבה בגרים, שנאמר (דברים י): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
נקראו ישראל עבדים, שנאמר (ויקרא כה): כי לי בני ישראל עבדים.
נקראו גרים עבדים, שנאמר (שם כו): מהיות להם עבדים.
נאמר רצון בישראל שנאמר (שמות כח): והיה על מצחו תמיד לרצון וגו'.
ונאמר רצון בגרים, שנאמר (ישעיה נו): עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'.
נאמר שירות בישראל, שנאמר (שם סא): ואתם כהני ה' תקראו וגו'.
ונאמר שירות בגרים, שנאמר (שם נו): ובני הנכר הנלוים וגו'.
נאמר שמירה בישראל, שנאמר (תהלים קכא): ה' שומרך וגו'.
נאמר שמירה בגרים, שנאמר (שם קמו): ה' שומר את גרים.
וכן את מוצא בד' כתות העומדות לפני המקום, שנאמר (ישעיה מד): זה יאמר לה' אני וגו'.
זה יאמר לה' אני, הרי כולו למקום, לא נתערב בו חטא.
(שם): וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק.
(שם): זה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה.
(שם): ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.
הא למדנו שהגרים הרי הם כישראל, ולכך נאמר פרשה זו: איש או אשה וגו':
ג [גרים דינם כישראל]
תני, רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המבזה את התורה גופו מבוזה על הבריות, שנאמר (שם): כי מכבדי אכבד וגו'.
דבר אחר:
כי מכבדי אכבד, זה פרעה שנהג כבוד במי שאמר והיה העולם, ויצא בראש פמליא שלו, שנאמר (שמות יד): ופרעה הקריב וגו'.
אמרו לו עבדיו: אדונינו! כל המלכים אינם יוצאים אלא לאחר פמליא שלהם, אתה מפני מה אתה יוצא בראש פמליא שלך?
אמר להם: וכי לפני בשר ודם אני הולך, הריני הולך להקביל פני ממ"ה הקדוש ברוך הוא. לפיכך נהג הקב"ה בו כבוד ולא נפרע ממנו, אלא הוא בעצמו, שנאמר (שיר א): לסוסתי ברכבי פרעה וגו'.
ובוזי יקלו, זה סנחריב מלך אשור, שנאמר (מלכים ב יט): ביד מלאכיך חרפת ה' וגו', לפיכך הקדוש ברוך הוא נוהג בו בזיון, ולא נפרע ממנו אלא ע"י מלאך, שנאמר (שם): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.
דבר אחר:
כי מכבדי וגו', מדבר בגרים.
הם מכבדים להקב"ה, שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה. הקדוש ברוך הוא מכבדם. ללמדך, שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (תהלים נ): זובח תודה יכבדנני.
ואומר (ירמיה יג): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'.
ובוזי יקלו, אלה הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקדוש ברוך הוא מקילם.
מי היו שבזו המקום?
אלו עובדי העגל.
מה ביזוי עשה להם?
שלקו בצרעת ובזיבות, ושלחם מן המחנה, שנאמר: וישלחו מן המחנה וגו'.
מה כיבוד עשה הקב"ה לגרים?
שאחר פרשת שילוח טמאים, כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדך, לחוטאים מישראל הרחיק המקום, ולגרים הבאים לשמו, קירב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל, שכל הגוזל להם, כאילו גוזל לישראל.
הוי, כי מכבדי אכבד:
ד [תבע הקדוש ברוך הוא עלבונם של הגרים]
אמר רבי פנחס: שני דברים שמעו מלכי אוה"ע מפי הקב"ה, ועמדו מכסאותם והודו:
בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, ואמר (שמות כ): אנכי ה' אלהיך,
אמרו מלכי אוה"ע: זה כמוני אומר, אי זה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש?
וכן הקב"ה, בשעה שאמר: לא יהיה לך.
אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף?!
וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר: לא תשא.
אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים?!
וכן הקב"ה, בשעה שאמר: זכור את יום השבת.
אמרו: אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השביעי?!
אבל, בשעה שאמר כבד?!
אמרו: בנימוסות שלנו, כל מי שמכתיב את עצמו סיגרון למלך, הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר: כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לו.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם.
אמרו: בנימוסות שלנו, כל דאכיל צינורא מן קיסר, יהב ביה סכין דפדן, וזה מכריז ואומר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם.
ולא עוד, אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב (ויקרא ה): נפש כי תמעול מעל וגו'. ובהדיוט כתיב: נפש כי תחטא וגו' עשאו כמזיד.
ולא עוד, אלא שבזה הקדים מעילה לחטא, ובזה הקדים חטא למעילה.
ולא עוד לישראל, אלא אפילו בגוזל הגר כן.
מי הוא אלוה כזה, האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו?
עמדו מכסאותם והודו לו.
ולא תאמר בגירי הצדק, שנתגיירו לשם שמים קירב הקב"ה, אלא אפילו אותן שנתגיירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם. הה"ד (שמואל ב כא): ויהי רעב בימי דוד וגו',
מהו שנה אחרי שנה?
מלמד שהיו שלוש שנים רצופות.
כשראה דוד שהתחיל הרעב לבא בימיו, אמר בעון חמישה דברים הגשמים אינן יורדין:
בעון עובדי עבודת כוכבים,
ומגלי עריות,
ושופכי דמים,
פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין,
ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן.
בעון עובדי עבודת כוכבים מנין?
שנאמר (דברים יא): השמרו לכם פן יפתה וגו'.
ואומר: וחרה אף ה' בכם וגו'.
בעון מגלי עריות מנין?
שנאמר (ירמיה ג): ותחניפי ארץ בתזנותיך וגו'.
ואומר (שם): וימנעו רביבים ומלקוש וגו'.
בעון שופכי דמים מנין?
שנאמר (במדבר לה): כי הדם הוא יחניף את הארץ, כי הדם הוא יחן אף על הארץ.
בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין?
שנאמר (משלי כה): נשיאים ורוח וגשם אין.
למה?
(שם): איש מתהלל במתת שקר.
בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן, מנין?
שנאמר (מלאכי ג): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'.
שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל, ואמר להן: שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים, שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר, אלא בעון זה?
יצאו ובקשו ולא מצאו.
שנה שנייה אמר להם: שמא גלוי עריות יש בכם, שאין השמים נעצרים אלא מפני כך?
יצאו ובקשו ולא מצאו.
שנה שלישית אמר להם: שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם, או מונעי המעשרות יש בכם, שאינן הגשמים נעצרים, אלא עליהם?
יצאו ובקשו ולא מצאו.
מכאן ואילך, אמר דוד: אין הדבר תלוי אלא בי, התחיל שואל באורים ותומים. הה"ד (שמואל ב כא): ויבקש דוד את פני ה'.
אמר ר' שמעון בן לקיש: ששאל באורים ותומים.
אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא פני פני.
כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה'
וכתיב התם: ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו'.
אמר לו הקב"ה: דוד מוצל אתה, אלא על שאול ועל בית הדמים. הה"ד (שם): ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו'.
על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה.
א"ל הקדוש ברוך הוא: דוד אינו שאול, שנמשח בשמן המשחה?!
אינו שאול, שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל?!
אינו שאול, שחלקו עם שמואל הנביא?!
ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ?!
ואל בית הדמים, (שם): על אשר המית את הגבעונים.
והיכן מצינו שהמית גבעונים?
אלא, מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.
אמר רבי אלעזר: כתיב (צפניה ב): בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו.
מהו אשר משפטו פעלו?
שהוא עושה משפטו, ופעלו כאחת.
את מוצא, הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול, וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב.
באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן?!
א"ל הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים.
צא ולמד, יהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י): עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו, באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור?!
א"ל הקדוש ברוך הוא: יהושע! אם תרחיק את הרחוקים, סופך לרחק את הקרובים.
צא ולמד, מהיכן הוא מטעך, לא מן הגרים?! שנאמר (בראשי' מו): ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו'. וכתיב: למטה אפרים הושע בן נון.
מיד (שמואל ב כא): ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם, והגבעונים וגו'.
מה שאמר הכתוב (שם): והגבעונים לא מבני ישראל המה.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא, כך אמר הכתוב: לפי שקרא דוד לגבעונים, ואמר אליהם מה שאמר, ולא קבלו ממנו, לכך: והגבעונים לא מבני ישראל המה, שעמד דוד וריחקן, שלא יבאו בקהל.
וזו היא ששנינו: שנתינים אסורים לבא בקהל.
באותה שעה, אמר דוד: ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל:
רחמנין,
וביישנין,
וגומלי חסדים.
רחמנין?
דכתיב (דברים יג): ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.
ביישנים?
דכתיב (שמות כ): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זה סימן לביישן, שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
גומלי חסדים מנין?
דכתיב (בראשית יט): למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'.
וכתיב (דברים ז): ושמר ה' אלהיך את הברית ואת החסד .
ואלו אין בהם אחד מאלה, מיד עמד וריחקן. הה"ד: והגבעונים לא מבני ישראל המה, אין ראויין אלו להתערב עמהם, אע"פ שגרים הם, לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים. הה"ד (שמואל ב כא): כי אם מיתר האמרי.
מה כתיב בהם?
(דברים ז): לא תתחתן בם וגו'.
אף אלו כמותן, אינן ראוין לידבק בישראל.
כתוב אחד אומר: ויאמר איש ישראל החוי וגו'.
וכאן קרי ליה: אמורי?!
אלא מן האמרי היו.
ולמה קורא אותן חוי?
על שעשו מעשה חוי, מעשה נחש.
הנחש אמר: יודע אני שאמר להם הקדוש ברוך הוא (בראשית ב): כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא הריני הולך ומרמה בהם, והם אוכלין ונענשים, ואני יורש את הארץ לעצמי.
כך עשו הגבעונים. אמרו: יודעים אנו שאמר הקב"ה לישראל: כי החרם תחרימם החתי והאמרי וגו' (דברים ו): לא תכרות להם ברית וגו', אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם, והם כורתים אתנו ברית.
מה נפשך, יהרגו אותנו יעברו על השבועה, יקיימו אותנו, עוברים על הגזירה, בין כך ובין כך, נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו.
לפיכך, כשראה יהושע כן, אמר להם (יהושע ט): למה רמיתם אותנו וגו'.
אמר להם יהושע: אתם עשיתם מעשה נחש, לפיכך תטלו שכרו של נחש.
אמר רבי אלעזר: אררן כנחש, דכתיב (שם): ועתה ארורים אתם.
כשם שכתוב בנחש (בראשית ג): ארור אתה מכל הבהמה.
מהו ובני ישראל נשבעו להם?
אמר דוד: בעת שבני ישראל נשבעו להם תלוי הדבר בי, שאם אחפוץ לרחקן ולקרבן, הרשות בידי, הריני מרחקן.
ומנין שתלוי הדבר בדוד?
דכתיב (יהושע ט): ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים וגו'.
אמר רבי אמי, בשם רבי יהושע בן לוי: אחר שאמר לעדה ולמזבח ה', מה צורך לומר אל המקום אשר יבחר?!
אלא תלאו יהושע בדוד, אמר: אני איני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה, אם ראתה דעתו לקרב יקרב, לרחק ירחק, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים, ריחקן.
אף עזרא ריחקן, דכתיב (נחמיה יא): והנתינים יושבים בעופל וגו'.
אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר (יחזקאל מח): והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל, יאבדוהו מכל שבטי ישראל.
(שמואל ב כא): ויבקש שאול להכותם. אף על פי שלא הכם נתאכזרו עליו, ללמדך, שלא על חנם ריחקן דוד בקנאתו לבני ישראל ויהודה, אע"פ שלא כעס עליהם שאול, אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה, ולא עשה בשביל שנאה, שהיה שונאם ולא ריחמו על בניו.
מה היא הקנאה?
שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא.
מיד שלח דוד וקרא להם: מה לכם ולבית שאול?
אמרון ליה: על שפסק מזונינו, ועל שהמית ממנו שבעה אנשים: שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן, וסופר, ושמש.
אמר לון: ומה אתון בעי כדון?
הה"ד (שם): ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'.
אמר להם: מה הנייה ליהוי לכון, אם תקטלון מן בית שאול נפשא?
אלא אמרו לי: מה תקנה אעשה לכם, שאתם מתפייסין, וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם? ובמה אכפר, כמה דתימא (שמות כא): אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, כדי שיפסוק הרעב?
הה"ד: וברכו את נחלת ה' וכמה דתימא (בראשית מז): ויברך יעקב את פרעה שברכו שיכלה הרעב.
(ש"ב כא): ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו.
לי כתיב, לנו קרי, למה כן?
אמר להם דוד: מה הנייה לכון דאינון מתקטלין סבו לכון כסף וזהב!
אמרו לו: אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו, לא היה לנו חייב ממון, שממון ניטול ממנו, אלא נפשות חייב לנו ונפשות אנו מבקשין!
אמר דוד: דלמא דאינון בהתין פלגין מן פלגין, נסב כל חד וחד מנהון, והוה מפייס ליה קבל גרמיה, והוה אמר לו: מה הנייה לך ואינון מתקטלין, סב לך ממון.
והוא אמר ליה: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו לחזור על אחרים, אלא עליו, שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו, שנאמר (שמואל א כב): ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' הוי, ואין לנו איש להמית בישראל.
כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו, אמר להם: מה אתם אומרים אני עושה לכם, אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה. הה"ד (שם כא): ויאמר מה אתם אומרים אעשה לכם, כיון שאמר להם דוד כן, אמרו לו: אין אנו מבקשין לפרוע לו ככל מדתו, הוא כלנו וחשב להשמידנו, שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל, אין אנו מבקשים מכל בניו, אלא ז', כנגד השבעה אשר הרגם ממנו.
הה"ד: ויאמר אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו וגו'.
אשר כלנו, ז' אותיות הן, כנגד ז' נפשות שהרג מהם, לפיכך (שם): יותן לנו ז' אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' וגו', כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים, לכך כתיב: לה', שהוא צוה להיטיב לגרים, והוא הרע להם.
למה בגבעת שאול?
כדי שידעו אם למלך לא נשא הקב"ה פנים, ק"ו להדיוטים!
בחיר ה', אתמהה, הם מקטרגים עליו וקריין ליה בחר ה'?!
אלא, הם אמרו: בגבעת שאול.
יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה'.
כיון שראה דוד צרתו צרה, התחיל אומר להם: אני אתן.
הה"ד (שם): ויאמר המלך אני אתן (שם):
ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן וגו', על שהיה אדם גדול בתורה, נתן דוד עיניו בו להצילו מידם.
אמר דוד: הריני מעבירן לפני המזבח, וכל מי שהמזבח קולטו, הרי הוא שלו, והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו, והלך המזבח וקלטו. הה"ד (תהלים נז): אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד.
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו', והכתיב (שמואל ב ו): ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה.
ומירב היכן היא?
אמור מעתה, בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה, ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד.
שבעתם כתיב, חסר יו"ד, זה מפיבושת בן יונתן, שניצל שהיה חסר מן השבעה.
והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחלת קציר שעורים, מלמד שהומתו ט"ז בניסן, יום שהיו קריבים את העומר.
(שם ב כא): ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור.
מהו אל הצור?
אמר רבי הושעיא: שהיתה אומרת: הצור תמים פעלו, מתחלת קציר שעורים, עד נתן עליהם מים מן השמים.
ר' אחא בר זבינא אמר, בשם ר' הושעיא: גדול הוא קידוש השם מחילול השם.
בחילול השם כתיב (דברים כא): לא תלין נבלתו על העץ.
ובקידוש השם כתיב: מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים.
מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון.
והכתיב (שם כד): לא יומתו אבות על בנים ובנים מתו בעון אביהם?
אמר רבי חייא בר אבא, בשם רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, והיו אוה"ע אומרים: תורתן של אלו פלסטון היא.
כתוב בתורתן: לא תלין נבלתו ואלו תלוים ז' חדשים?!
כתיב בתורתן: אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד?!
כתוב בתורה: לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם?!
והיו שואלים עליהם: מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין?
והיו ישראל אומרים להם: אבותיהם של אלו, פשטו ידיהם בגרים גרורים.
א"ל: וכי מה טיבן?
אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע.
אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו, עשה הקב"ה לעמו כן, מה בבני מלכים כן, בהדיוטות על אחת כמה וכמה!
מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים, ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה!
ודאי אין אלוה כאלהיהם, ואין אומה כאומתם, ואין לנו לידבק אלא באומה זו, שאלהיה גדול מכל אלהים, מיד נתגיירו הרבה גרים מאוה"ע באותה שעה, ק"ג אלף, שנאמר (ד"ה ב ב): ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו ק"ג אלף וג' אלפים ושש מאות, מהם עשה שלמה ע' אלף נושא סבל, ופ' אלף חוצב בהר, שנאמר (שם): ויספור שלמה ע' אלף איש נושא סבל וגו'.
וכל כך למה?
להודיע שהקב"ה הוא מקרב את הרחוקים, וסמך לרחוקים כקרובים. ולא עוד, אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר (ישעיה נז): שלום שלום לרחוק ולקרוב. הוי, עד נתך מים עליהם מן השמים.
מהו ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם?
בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם, שהיתה שומרם ביום מעוף השמים, ובלילה מחית השדה ז' חדשים, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול, שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודי, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא ק"ו בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך, על אחת כמה וכמה! מיד הלך לגמול חסד עמהם. הה"ד (שמואל ב כא): ויגד לדוד את אשר עשתה וגו' (שם): וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו'.
מה עשה דוד?
עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו, ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן, שנאמר (שם): ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו'.
מהו בצלע בקבר קיש אביו?
מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם, וצלע היא בצד ירושלים, שנאמר (יהושע יח): וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וגו'. (ש"ב כא): ויעשו כל אשר צוה המלך.
ומה צוה?
המלך צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט, והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול, יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבאו לארץ אחוזתו, לגבול ירושלים.
וכיון שראה הקב"ה שגמלו לו כל ישראל חסד, ועשו דינם של גבעונים, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם): ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. הא למדנו, כמה קירב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים, אפילו שנתגיירו שלא לשם שמים, ואין צריך לומר על גירי הצדק.
הוי, יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו':
ה [גזל הגר וכופר ממון בשבועה]
תני, דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי גוים, ולא ע"י תושבים. איש או אשה, להשוות אשה לאיש בכל חטאת ונזקין שבתורה.
כי יעשו מכל חטאת האדם
למה נאמרו פרשה זו?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא וגו', אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה, לכך נאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, בא הכתוב ולימד על גוזל הגר, ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח, זו מדה בתורה, כל פרשה שנאמר במקום אחד, וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחיסר דבר אחד.
כי יעשו, שחשבו לעשות ולא עשו, ללמדך שמשעה שמחשב אדם לחטוא, כמועל במקום.
מכל חטאת האדם, ממה שבינו לבין חבירו, על הגניבות, ועל הגזילות, ועל לשון הרע.
למעול מעל בה', לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.
דבר אחר:
מכל חטאת האדם למעול מעל בה', למה נאמר?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא וגו', או מצא אבידה, אין לי אלא במשקר באלו, מעלה עליו הכתוב, כאלו משקר במקום.
בשאר כל דבר מנין?
תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' וגו'.
למעול מעל, אין מעילה בכל מקום, אלא שיקור.
וכן הוא אומר (ד"ה א ה): וימעלו באלהי אבותיהם.
ואומר (יהושע ז): וימעלו בני ישראל מעל בחרם.
ואומר (ד"ה א י): וימת שאול במעלו אשר מעל.
ואומר בעזיה (שם ב כו): צא מן המקדש כי מעלת.
ואומר: ומעלה בו מעל ואשמה הנפש ההיא.
מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו ונלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שיהיו היורשים פטורים?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.
או כשם שפטורים מן האשם, כך הם פטורים מן הקרן?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו.
ואשמה הנפש ההיא, הכל במשמע, האנשים והנשים והגרים במשמע. משמע מביא את אלו, ומביא את הקטן. אמרת: מה אם עבודת כוכבים החמורה פטר בה את הקטן, ק"ו לכל מצות שבתורה.
ואשמה הנפש ההיא והתודו, למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והתודה מאשר חטא עליה, אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי.
אשם מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא והתודו.
ר' נתן אומר: בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי, אין במשמע וידוי, אלא בארץ.
ומנין אף בגלות וידוי?
אמרת: והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
וכן דניאל אומר (דניאל ט): לך ה' הצדקה וגו'
מפני מה?
כי חטאנו לך.
והתודו את חטאתם אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו: תן פקדון שהפקדתי אצל אביך, והוא אומר: לא נתת פקדון, משביעני, ואמר: אמן, ולאחר מכאן נזכר, שומע אני שהוא חייב?
תלמוד לומר: והתודו את חטאתם אשר עשו ולא על מה שעשה אביו.
והשיב את אשמו בראשו, למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושלם אותו בראשו, אין לי אלא עיקר דמים.
חומש מנין?
תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו.
בראשו וחמישיתו יוסף
כשהוא בראשו, מביאים חומש ואשם, ואין מביאים על תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, חומש ואשם.
וחמישתו יוסף עליו
שיהא הוא וחומשו חמשה.
ונתן לאשר אשם לו, למי שנגזל משלו.
ר' נתן אומר: הרי שהיה הנגזל חייב מנה לחבירו, ובא בב"ד ולא הספיק ליתנו, עד שנמצא בעל חוב של נגזל.
מנין שמוציאין מן יד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו, מכל מקום.
ואם אין לאיש גואל, אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, בכסף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באשם?
כשהוא אומר: מלבד איל הכפורים, הרי אשם אמור.
הא מה תלמוד לומר, האשם המושב לה'?
בכסף הכתוב מדבר.
האשם, זה הקרן.
המושב, זה החומש.
לה', לאסרו לזרים, או יכול מקודש?
תלמוד לומר: לכהן, קנאו השם ונתנו לכהנים, לכהן שבאנשי משמר.
מלבד איל הכפורים, מכאן אמרו: משמרת שזכתה בכסף, זכתה באיל.
באיזה איל הכתוב מדבר?
באיל האמור להלן, במכחש בפקדון, ובגזל.
ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן וגו'
אשר יכפר, צריך שיקדים כסף לאיל.
בו, פרט לאיל שמת.
עליו, היה ר' עקיבא אומר: הרי שגזל את חבירו ונשבע לו, ונתן הכסף לאנשי משמר והלך להביא את האשם, ולא הספיק להביא עד שמת, מנין אתה אומר שיורשיו פטורים להביא איל הכפורים במקומו?
שנאמר: אשר יכפר בו עליו, יצא זה שכפרה לו נפשו:
ו [הבכורים ניתנים לכהנים]
לכל קדשי בני ישראל, ריבה קדשים אחרים סתומין שאין מפורשין בענין הזה, שהם לכהנים ואין בהם לשם כלום, כשם שאמור המושב על גזל הגר, ואתמהה מה אני מרבה?
החלה, והחרמים, והעורות, והבכורות, פדיון הבן, ופדיון פטר חמור.
אשר יקריבו
רבי ישמעאל אומר: וכי תרומה מקריבין?!
מה תלמוד לומר אשר יקריבו?
לפי שהוא אומר: ראשית בכורי וגו', אבל לא שמענו מה יעשה להם?
תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתונין כלם לכהנים:
ז [האיש נותן את קודשיו לכהן]
לפי שהוא אומר: וכל תרומת הקדשים אשר יקריבו בני ישראל וגו', שומע אני יטלו בזרוע?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת קדשים לבעליהן.
ואיש את קדשיו לו יהיו
קדשי ישראל לישראל:
מעשר כספו,
מעשר בהמתו,
ושלמים,
ונטע רבעי,
ותודה,
ופסחו.
קדשי כהן לכהן:
חטאתו,
ואשמו,
מעשרו,
ובכורו.
איש אשר יתן לכהן לו יהיה
לפי שאמרו משמרת שזכתה בכסף, זכתה באיל, הרי מי שנתן כסף לכהן, ולא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש.
יכול יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש?
תלמוד לומר: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.
אמר רבי אלעזר ב"ר שמעון: זו היתה משנת ר' עקביא, עד שלא בא מזיפרין. משבא מזיפרין אמר: מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף, בין ידעיה נוטל את הכסף?
הרי שנתן כסף ליהויריב ולא הספיק להביא את האיל, עד שנכנס ידעיה.
יכול יטול הכסף מיהויריב ויתן לידעיה?
אמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
אמרת: מתנת איש מתנה, ואין מתנת קטן מתנה, אין לי אלא מתנת איש.
ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי (ויורש): קטן?
אמרת: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.
ואיש את קדשיו לו יהיו, הרי שמדד לכהן בארץ ונתוספו אחרים עליהם.
יכול קורא אני עליו: ואיש את קדשיו לו יהיו?
תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
או יכול אפילו מדד לו בקופה ונתוספו אחרים, יכול קורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו.
רבי יוסי אומר: הרי שפדה בנו בתוך שלשים יום ומת.
יכול קורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן. וקורא אני עליו: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה:
ח [שכרו של הנותן תרומה וקדשים לכהן]
ואיש את קדשיו לו יהיו
מה כתוב למעלה?
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו'.
אמר הקב"ה: כל מי שיתן תרומה וקדשים לכהן כראוי, יזכה שישיא בנותיו לכהונה, ויהיה זרעו אוכל בקדשים. ועל זה נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, שזרעו יהיה אוכל קדשים, בזכות תרומה ומעשרות והקדשים שנתן לכהן בעין יפה:
ט [שכרו של המתגייר לשם שמים]
ואיש את קדשיו לו יהיו. הה"ד (תהלים קכח): אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, אינו אומר: אשרי ישראל, אשרי כהנים, אשרי לוים, אלא אשרי כל ירא ה', אלו הגרים, שהם יראי ה', שהם באשרי, כשם שנאמר בישראל (דברים לג): אשריך ישראל, לכך נאמר בהם: אשרי כל ירא ה'.
ובאיזה גר אמור אשרי?
בגר שהוא גר צדק. לא בכותיים הללו, שכתוב בהם (מ"ב יג): את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, אלא בגר שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא והולך בדרכיו של הקב"ה.
הה"ד: ההולך בדרכיו.
יגיע כפיך כי תאכל, זה הגר שאין לו זכות אבות, וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל, אין לי שכר אלא בעוה"ז, לכך הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעוה"ז ובעוה"ב. הה"ד: יגיע כפיך כי תאכל, אלו מעשים טובים שיגע בעוה"ז, כמה דתימא (איוב ג): ושם ינוחו יגיעי כח.
ואומר (קהלת ט): כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו'.
ומה שכרו?
(תהלים קכח): אשריך וטוב לך.
אשריך, בעולם הזה.
וטוב לך, לעולם הבא.
אשתך כגפן פוריה, אע"פ שאשתו נתגיירת עמו, ואינה מבנות ישראל, הרי היא כבנות ישראל. הה"ד: כגפן פוריה, אלו ישראל, שנאמר (שם פ): גפן ממצרים תסיע.
פוריה, שהיא טוענת פירות, ולא כגפן בוקק, שהוא זוכה לבנים, בירכתי ביתך, בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית, שהיא צנועה, זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי מעשים טובים. הה"ד (שם קכח): בניך כשתילי זיתים.
מה הזית הזה, זיתים לאכילה, זיתים ליבש, וזיתים לשמן, ושמנו דולק מכל השמנים, ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך באים בני הגרים:
מהם בעלי מקרא,
מהם בעלי משנה,
מהם בעלי משא ומתן,
מהן חכמים,
מהם נבונים,
ומהם יודעי דבר בעתו,
ויש להם זרע קיים לעולם.
סביב לשולחנך, שלבניך יעמוד זכותך, שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות.
(שם): הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', שכן מצינו באברהם ושרה, שהיו גרים והיה אברהם ירא ה', הוא נתברך בענין הזה, וכן יתברכו כל הגרים שינהגו כמנהגם.
יברכך ה' מציון
מלמד שהקדוש ברוך הוא מברכם, ממקום שהוא מברך את ישראל.
ומנין שהברכות יוצאות מציון?
שנאמר (שם קלג): כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'.
ואומר: יברכך ה' מציון וגו' וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, שיזכו לראות בטוב ירושלים, לעתיד לבא.
וראה בנים לבניך שלום על ישראל
וכי בשביל שיראה הגר בנים לבניו, לכך יבא שלום על ישראל?!
אלא בגר צדק הכתוב מדבר, שזוכה שמשיא בתו לכהן, וזוכה ועומדים מבניה, שהם בני בניו כהנים שמברכין את ישראל, ואומר: יברכך וגו' יאר ה' וגו' ישא ה' וגו', לכך נאמר: שלום על ישראל, כשם שמצינו ברחב הזונה, על שהכניסה את המרגלים לביתה ומלטה אותם, העלה עליה הקב"ה, כאלו עמו עשתה ונתן לה שכרה.
וכן הוא אומר (יהושע ב): ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן, אלא ותצפנו.
ומה שכר נטלה?
שנשאו מבנותיה לכהונה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים ע"ג המזבח, והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפורש, ואלו הן:
ברוך בן נריה
ושריה בן מחסיה
וירמיה בן חלקיה
וחנמאל בן שלום
הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא בגרי הצדק, לכך נאמר (תהלים קכח): וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
וכן רמז משה בתורה כן, שאחר פרשת גזל הגר, כתיב: ואיש את קדשיו לו יהיו, לומר שגר שמתגייר לשם שמים, זוכה שיוצאים מבניו בנים, שיהיו הקדשים שלהם.
וכן הוא אומר (דברים י): ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
עקילס הגר נכנס אצל ר' אליעזר אמר לו: הרי כל שבחו של גר, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה?!
אמר לו: וכי קלה היא בעיניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן (בראשית כח): ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובה זה והושיטה לו בקנה?!
נכנס אצל ר' יהושע התחיל מנחמו בדברים.
לחם, זו תורה, שנאמר (משלי ט): לכו לחמו בלחמי.
שמלה, זו טלית.
זכה אדם לתורה, זכה למצות. ולא עוד, אלא שמשיאין בנותיהם לכהונה, ויהיו בני בניהם מקריבים עולות ע"ג המזבח.
לחם, זה לחם הפנים.
ושמלה, אלו בגדי כהונה גדולה.
הרי במקדש.
בגבולים מנין?
לחם, זו חלה.
ושמלה, זו ראשית הגז, לכך נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, בפרשת הגר.
|
