ספר ויקרא כולו יילמד כסדרו. אנו מציעים שלא להקדיש זמן רב להוראת פרשת הקרבנות. אנו שבים ומדגישים כי אין עיקר מטרת הלימוד בבית הספר להרבות מידע, ואין ביכולתנו להוציא מתוכו תלמידי חכמים בקיאים בכל חדרי התורה, אלא מטרתנו היא להרבות את אהבת התורה אצל התלמיד ולהביאו לידי כך, שיראה את האור הגדול שפרשנינו שופכים על הפסוקים. מוטב שילמד המורה לקט קטן מדברי פרשנינו, אך יראה את חכמתם, את עמקותם ואת דייקנותם בכל פסוק, בכל מלה ובכל תג, מאשר יאכיל את תלמידיו מנות גדולות של רש"י, רמב"ן, ראב"ע ועוד - בלי שיראו את מה שהביאם לומר את דבריהם, ויהיו הדברים בעיניהם כמשא כבד שהועמס על דברי הכתוב ללא צורך וללא טעם. וכבר הורונו: "טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה". ואולם, גם כאשר מלמדים אנו מעט זה, יש להיזהר מלהסתפק בדרישה מן התלמיד לחזור על דברי הפרשן במלים אחרות, כדי להיווכח אם הבין. היכולת לעשות פאראפראזה לדברי רש"י המצטיינים בסגנונם, בקיצורם ובדייקנותם, וניסוחם בעברית משובשת של התלמיד אין בה עדיין משום הוכחה שהתלמיד אכן הבין מה הסביר כאן רש"י, ושהוא הצליח לרדת לסוף דעתו של הפרשן. השאלות שיש להציגן לתלמיד הן (בהתאם לדברי הפרשן): מה ראה הפרשן לפרש כפי שפירש ולא באופן אחר? מה הוא הפירוש האחר שרצה לדחות? מה הייתה הקושיה שעוררה אותו לומר את דבריו? מה ראה שלא להסתפק בפירוש לפי פשוטו והוסיף עליו עוד מדרש אגדה? מה ראה להביא ראייתו ממרחקים, מפסוק בנביאים, ולא הביא ראייתו מפסוק קרוב בתורה? מה ראה לחזור על פירוש מלה פלונית או צירוף פלוני לאחר שכבר פירשו לפני כן? כיצד ייראה פירוש הפסוק לאור דברי הפרשן? וכאלה רבות, אבל לעולם אל יסתפק בשאלה: "מה אומר רש"י?"
וכן: כאשר יובאו שני פירושים שונים לקושי אחד, אין להסתפק בשאלה מה דעתו של א' ומה דעתו של ב', אלא יש להבין את נקודת המחלוקת שביניהם. יש לשאול: מה ראה השני שלא לקבל את דעת קודמו, ומה טעמו ונימוקו של כל אחד בלכתו בדרך שבה הלך.