השורש השמיני:
שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרה
שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרה
"לא תעשה" הוא ציווי
ואולם הציווי והאזהרה אין להם בלשון הערבי שם יקבצם,והנה כבר התבאר לך כי האזהרה מעניין הציווי, והמלה המפורסמת בלשון הערבי המונחת לאזהרה היא מלת "לא". וזה העניין בעצמו נמצא בלא ספק בכל לשון, כלומר שאתה תצווה למצווה שיעשה או לא יעשה. אם כן הוא מבואר שמצוות עשה ומצוות לא תעשה, שניהם ציווי גמור, דברים שציוונו לעשותם, ודברים הזהירנו מעשותם. ושם המצווה לעשותם "מצוות עשה", ושם המוזהר מהם "מצוות לא תעשה". והשם שיכללם יחד בלשון העברי: "גזרה". וכן החכמים קראו כל מצווה, בין עשה בין לא תעשה, גזרת מלך.
והצטרכנו לקרוא שניהם בשם אחד, והוא הציווי.
השלילה אינה ציווי אלא עובדה
אמנם השלילה בעברית במלת "לא" - כאומרו:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה";ורבים כאלה.
"לא איש אל ויכזב";
"לא תקום פעמים צרה";
"ולא עמד איש";
"ולא קם ולא זע ממנו",
והשלילה ב"אין" - כאומרו:
"ואדם אין";וזולתם רבים.
"והמתים אינם יודעים מאומה",
בין אזהרה ושלילה
וכשהיה זה כן אין ראוי שימנו הלאוין, שהם שלילה, במצוות "לא תעשה" בשום פנים. וזה עניין מופת לא יצטרך עליו עד, זולת מה שזכרנוהו מהבנת עניני המילות, עד שיבדיל בין האזהרה והשלילה.
דוגמה: לא תצא כצאת העבדים
וכן פירשו אותו בעלי הקבלה, ואמרו במכילתא
"לא תצא כצאת העבדים -הנה כבר התבאר לך שהוא שלילת דין אחד הנשלל ממנה, לא שהוא הזהירנו מדבר.
אינה יוצאה בראשי אברים כדרך שכנענים יוצאים".
ואין הפרש בין אומרו "לא תצא כצאת העבדים" או אומרו "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא", שהוא שלילה לבד לא אזהרה. וזה שהוא מספר לנו שלא יצטרך עם הסימן הזה ההסגר, ולא יסופק בו כי הוא טמא.
"לא יומתו כי לא חופשה"
"ולא יהיה כקרח וכעדתו"
רק התוכן קובע אם הפסוק שלילה או אזהרה
וכבר רמזו ע"ה על זה העניין, וזה במה שמצאנו להם מחלוקת נפלה ביניהם בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה. והוא אומרו בחטאת העוף "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל". כי הנה תנא דידן, והוא המדבר בלשון המשנה, סברתו שזה אזהרה, ולכן אמר 'אם הבדיל פסול'. ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצוות לא תעשה, כי הוא כשיבדיל הראש - פסל, כאילו הקריב שאור או דבש. ורבי אלעזר בר שמעון סבר שזה הלאו שלילה, לא אזהרה, ושאומרו "לא יבדיל", ירצה בו 'אינו צריך שיבדיל את הראש', אבל שיחתכהו על איזה שעור שיהיה. ולכן אם הבדיל, לפי דעתו כשר.
וכן אמרו בגמרא זבחים:
"אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון,והיקשו על זה ואמרו:
שמעתי שמבדילים בחטאת העוף.
מאי לא יבדיל? אינו צריך להבדיל".
"אלא מעתה גבי בור נמי,והייתה התשובה:
דכתיב 'ולא יכסנו' הכי נמי דאין צריך לכסות?"
"התם דכתיב 'בעל הבור ישלם', מכלל דבעי כיסוי".הנה כבר התבאר כי ממובן המאמר ייקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה. והתבאר גם כן שאמרו "לא יבדיל" מצוות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה.
ומהנה יתבאר שאמרו בעולת העוף "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל", אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר, כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה "ונתח אותה לנתחיה", והיה עולה בדעת שעולת העוף כן, ואמר אינו צריך להבדיל, אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר, כמו שהתבאר במקומו.
ומכלל אלו הלאווין לאוי השלילה גם כן, אמרו "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה". ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה, כשתדע ענייני זה המאמר מה הוא. וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך, והיותו זכר או נקבה. ואין הפרש בזה בין שיאמר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא וכמה שנותיו, וייתן לפי זה. ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו, ואחר זה אמר מי שאמר "ערך זה עלי" לא יתחייב לתת דבר, כי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו. וזה העניין ירצה באומרו "לא יפדה" - רוצה לומר אין דמים לו שיצטרך אותו המעריך שיתנם. וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב, ואינו אזהרה.
ולשון המשנה "הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך", ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא מבית דין ישראל. ולשון מכילתא
חייבי מיתות בית דין אין להם פדיון,והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו, איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באומרם "אין להם פדיון", ולא אמרו "אין פודין אותם". וזה העניין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים ואמרו:
שנאמר 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת'.
מנין למחויבי מיתת בית דין לאחר שאמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום?כלומר מניין שאינו חייב ערך.
תלמוד לומר 'לא יפדה'.
וכבר בארנו זה העניין תכלית הביאור, עד שאומר שלא נשאר ספק, ולא אפילו על מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים.
"השמר" "פן" ו"אל"
ציווי להכריז שלא עשינו דבר - הוא מצווה ולא אזהרה
