פעמים נצטווינו על מעשה מן המעשים, ואחרי כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויבאר השם שזכר, ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שימנה כל צווי שבא באותו הביאור מצווה בפני עצמה.
כמו אומרו "ועשו לי מקדש", שזה מצוות עשה אחת מכל המצוות, והוא שיהיה לנו בית מוכן יבאו אליו ויחוגו, בו תהיה ההקרבה ובו יהיה הקיבוץ במועדים. ואחר כך בא לתאר חלקיו, ואיך יעשה. ואין ראוי שימנה כל מה שאמר בו "ועשית" "ועשית" - מצווה בפני עצמה. ועל זה הדרך בעצמו ילך העניין בקורבנות הנזכרים בויקרא.

וזה כי המצווה האחת היא כלל המלאכה המתוארת בכל מין ומין ממיני הקורבנות.

והמשל בזה העולה: הנה אנחנו נצטווינו שתהיה מלאכת העולות כך, והיא שישחטה ויפשיטה וינתחה ויזרוק דמה על תואר כך, ויקריב חלבה, ואחר כך ישרוף כל בשרה עם שיעור כך מסולת בלולה בשמן, ושיעור כך מיין והם הנסכים, ושיהיה עורה לכהן שיקריבנה. והמלאכה הזאת בכללה היא מצוות עשה אחת והיא תורת העולה, כי כמו זאת המלאכה חייבה התורה שתעשה כל עולה.
וכמו כן היא מלאכת החטאת כולה, מזביחתה והפשטתה והקרבת מה שיקריב ממנה, ורחיצת הכלים שיזה מדמה עליהם, ורחיצת הכלים שתבושל בהם או שבירתם - הכל היא תורת החטאת, והיא מצווה אחת.
וכן תורת האשם מצווה אחת, ותורת זבח השלמים גם כן, והיותו על תודה בלחם או בלתי לחם, ולקיחת הכהן ממנו חזה ושוק והנפתו - הכל מכלל מלאכת זבח השלמים, והיא מצווה אחת.
ואלו הן כל מיני הקורבנות שכולל חיובן ליחיד וציבור, זולת האשם שהוא קרבן יחיד לעולם, כמו שביארנו בפתיחת סדר קדשים. וזהו הסדר מן המלאכה היא מצווה, ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצווה, אלא אם יש ציוויים הכוללים את כל מיני הקורבנות, ולא יתייחדו לאחד המינים, שאז ראוי שימנה כל צווי מהם למצווה בפני עצמה, לפי שאז אינו פרט מפרטי עבודת קורבן מסוים.
וזה כמו הזהירו מהקריב בעל מום,
או צוותו שיהיה תמים,
וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן, והוא אומרו "ומיום השמיני והלאה",
וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו "על כל קרבנך תקריב מלח",
וצוויו למלוח כל קרבן, כאומרו "ולא תשבית מלח".
וצוותו לאכול מה שיאכל ממנו -
שכל אחד מאלו הציוויים היא מצווה בפני עצמה, כי אין גם אחד מהם חלק ממלאכת קרבן מיוחד, אבל צוויים כוללים כל קרבן, כמו שנבאר במנותנו אותם.
והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת, הוא חלק מחלקי המצווה, כמו שזכרנו בעור העולה.

וכן גם כן ראשית הגז: כלל המצווה היא שנוציא ראשית הגז ונתנהו לכהן. וכמו כן שנוציא מעשר ראשון ונתנהו ללוי. וכבר טעו בזה עד שמנו מתנות כהונה הארבעה ועשרים מתנות בארבעה ועשרים מצוות, אחר מנותם קצת המצוות שאותן המתנות חלק מהם, כמו שבארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.

ובעבור שנעלם מזולתנו השורש הזה, ולא הרגישו אליו כלל ולא השיגו אותו, עד הגיעו שימנו מצוות בפני עצמן: יציקות ובלילות, פתיתות ומליחות, הגשות והנפות, קמיצות והקטרות - ולא ידעו כי אלו כולם הם חלקי מלאכת המנחה. וזה כי אנחנו נצטווינו שנקריב מנחה, ואחר כך בא לבאר בזה השם על איזה דבר נופל, והיא תורת המנחה. ואמר שהיא תהיה מן סולת או מן הלחם העשוי על תואר כך או תואר כך, כלומר מחבת או מרחשת או מאפה תנור, ויובלל השמן על שיעור כך, ויעשה אותו פתים, ויושם עליו מלח ולבונה, ויגיש ויניף ויקמוץ ממנו, ויקטיר על הפנים שבארנו, ופרשנו במקומו במסכת מנחות, ואלו כולם הם חלקי המלאכה, ועל הדבר העשוי על התואר הזה כולו יפול שם המנחה.
אם כן, המצווה היא הציווי שציוונו שתהיה מלאכת קרבן הלחם או סולת שנקריבהו על סדר זה כולו.

ודמיון אלו הדברים במצוות מנחה, כלומר היציקה והבלילה והפתיתה והמליחה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה - הוא כמו אומרו יתעלה בחליצה "וחלצה נעלו וגו' וירקה בפניו וענתה ואמרה". וכמו שמצוות חליצה אחת, ולא נמנה חליצה ורקיקה וקריאה, אחר שהמקובץ מהם היא מלאכת החליצה והיא מצווה אחת, כמו כן לא ימנה "ויצקת עליה שמן ושמת עליה לבונה" "במלח תמלח" "והניף" "והגיש" "וקמץ" "והקטיר". וזה לא ייעלם אלא למי שייקח הדברים בתחילת מחשבה, ולא ישים עיון שכלו בהם. כמו שאמרו עליהם השלום "אגב שטפיה אמרה", כלומר בלי התבוננות, אלא בתחילת עיון שעלה במחשבה.

וזה השורש באר לנו צווי הקורבנות כולם, ואיך ראוי שימנה עד שלא יתחדש בו דבר מן הטעות ולא ערבוב כלל, כמו שאבאר במניין בעזרת השם.