דע, שכל מצוות עשה ולא תעשה יחלקו חלוקה ראשונה לפי כוונת זה השער לשני חלקים:
- חלק לא ביאר הכתוב בו עונש כלל, אבל צווי ואזהרה. ולא חייב על העובר דין ולא ייחד אותו עונש מיוחד בעוברו על המצווה ההיא או האזהרה הרמוזה.
- וחלק ביאר בו העונש והדין.

ואולם החלק שביאר בו הדין -
יש מהמצוות ההם מה שציוונו ית' שנסקול באבנים מי שיעבור עליהם;
ומהם מה שציוונו שנשרוף העובר עליהם;
ומהם מה שציוונו שנכה בסייף צוואר העובר עליהם, כמו שהתבאר בפירוש המקובל;
ומהם מה שציוונו שנעשה חנק העובר עליהם, כמו שבא בפירוש;
ומהם מה שיעד עליהם כרת, והוא שלא יהיה לעובר עליהם ומת מחזיק בחטאו חלק לעולם הבא, כמו שבארנו בפרק חלק;
ומהם מה שיעד עליהם מיתה בלבד, והוא שימיתהו השם בחטאו ויכפר לו במותו. וכבר ביארנו בתחילת מכות, כי כל אזהרה שיתחייב העובר עליה כרת לבד, או מיתה בידי שמים, שהתאמת שעבר העובר על האזהרה ההיא ועשה העוון ההוא בעדים והתראה - לוקה, ואף על פי שעיקר משפטו שיהיה דינו מסור לשמים;
ומהם מה שציוונו ית' שנעניש העובר עליהם בממונו לבד, לא בגופו, כמו שקנס בגזלן תוספת החומש, ובגנב תשלומי כפל מה שגנב;
ומהם מה שציוונו ית' שיקריב העובר קרבן על עונו ויכופר לו.

והנה קיום אלו הגדרים כולם מצוות עשה:
כי אנחנו נצטווינו שנהרוג זה, ושנלקה זה, ושנסקול זה, ושנקריב קרבן על מה שעברנו עליו.

ואופן מנינם, שאנו נמנה ארבע מיתות בית דין כארבע מצוות מצוות עשה.
ולשון המשנה: "זו מצוות הנסקלין" וכן אמרו "כיצד מצוות הנשרפין" "כיצד מצוות הנחנקין" "כיצד מצוות הנהרגין". ואמרו גם כן שאמרו ית' "לא תבערו אש" - אמנם בא להזהיר ביצוע עונשים ביום השבת, וזה שהוא הזהיר משרפת מצווה, ואמר "בכל מושבותיכם", רוצה לומר במושב בית דין, לא תבערו אש, ואף על פי שהיא מצוות עשה. אמרו:

"שריפה בכלל הייתה, ולמה יצאת?
ללמד:
מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת,
אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת."

וזה מבואר לא יסופק בו שום אדם. וכן גם ראוי שנמנה הכאת המלקות מצווה, ואין ראוי שנמנה כל פרט מהעונש מצווה בפני עצמה, עד שנאמר, דרך משל -
שהציווי שנצטווינו לסקול מחלל שבת מצוות עשה אחת,
וסקילת בעל אוב מצווה שנית,
וסקילת עובד ע"ז מצווה שלישית,
עד שיהיה מנין המצוות כמניין האישים שהם מחויבי מיתות בית דין, כמו שעשה זולתנו מבלתי השתכלות.

שאילו היה הדבר כן, ראוי גם כן שנמנה כל מלקות ומלקות בפני עצמה בהכרח, עד שיהיה -
הלקאת אוכל נבלה מצווה בפני עצמה,
והלקאת אוכל חזיר מצווה שניה,
והלקאת אוכל בשר בחלב מצווה שלישית,
והלקאת לובש שעטנז מצווה רביעית.
ויהיו גם כן אצלנו מצוות עשה לפי מספר הלאוין שלוקים עליהם, ויתרבו אז מצוות עשה יותר מארבע מאות מצוות בהכרח.

וכמו שלא נמנה כל מחויב מלקות, אבל נמנה מין העונש בלבד, והוא המלקות, כן לא נמנה מחויבי ד' מיתות, אבל נמנה מיני העונשין לבד, והם סקילה שרפה הרג וחנק.

וכן גם כן לא נמנה כל מחויב קרבן בייחוד, עד שנאמר חטאת שגגת שבת מצווה, וחטאת שגגת ע"ז מצווה. אבל נמנה מין הקורבן לבד, כמו שמנינו מין המיתה.

וכבר ידעת שמיני הקורבן יתחלפו בהתחלף העוונות שיתחייב עליהם הקורבן ההוא:
לפי שיש מן העוונות מה שיתחייב עליו חטאת קבועה,
ומהם שיתחייב עליו אשם ודאי,
ומהם מה שיתחייב עליו אשם תלוי,
ומהם מה שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד.
ולכן לא נמנה החטאת עם האשם, אבל נמנה חיוב חטאת קבועה מצווה, וחיוב אשם ודאי מצווה, וחיוב אשם תלוי מצווה, וחיוב קרבן עולה ויורד מצווה. התחייב הקורבן ההוא לכל מי שיתחייב, ולא נביט לחילוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם המין ההוא מן הקורבן.
כמו שנמנה המלקות מצווה, ולא נביט לחלוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם מלקות. וכן שם הכתוב לכל מין מהם פרשה בפני עצמה.

טעות במניין העונשים

וכבר התבלבל זולתנו בשורש הזה בלבול שאין צריך להשיב עליו, ולא גם כן יקל להשיב עליו לחזק בלבול העניינים.
השתדל ותמה מאדם ימנה מחויבי מיתות בית דין כולם איש ואיש, ומחויבי כרת ומחויבי מיתה מכלל מצוות לא תעשה, אחר כך ימנה הדברים המוזהר מהם שתתחייב עליהן המיתה ההיא גם כן בכלל מצוות לא תעשה.
כמו שמנה בעל הלכות גדולות 'המחלל את השבת' בכלל מחויבי סקילה, אחרי כן מנה "לא תעשה כל מלאכה", הנה לא נשאר אלא שהם חושבים שקיום העונשים מצוות לא תעשה. ואיך ימנה בהן העונש, והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא?

ויותר קשה מזה מה שמנה מחויבי כרת שאין בהן מיתה, במצוות לא תעשה. והם יחשבו כי חיוב הכרת והעונש על כך היא המצווה המנויה, עד שבעל ספר המצוות דיבר בזה ואמר בשער הראשון, בהודיעו מה שיכלול השער ההוא דבר, זה לשונו:

"וממנו שנים ושלושים עניינים,
הודיענו ית' שהוא יבצע אותם ולא אנחנו,
וכולנו בטוחים עליהם".

אמנם אומרו "וממנו", ר"ל מהעניין שיכלול עליו השער ההוא. והשנים ושלושים עניינים, הם שלושה ועשרים מחויבי כרת לבד, ותשעה מחויבי מיתה בידי שמים כמו שמנה. ועניין אומרו "וכולנו בטוחים עליהם", רצונו לומר: שהוא ית' ערב שהוא יכרית זה וימית זה.

והנה אין ספק כי אדם זה איננו סובר כי תרי"ג מצוות כולם חובה עלינו, אבל יש מהם שחובה עלינו לקיים אותם, ומהם שעליו ית' לקיימם, כמו שאמר ובאר שהוא מתעסק בהם, לא אנחנו! וזה, אלוהים יודע, כולו אצלי בלבול שכל גמור, אין ראוי לדבר בו בשום פנים, כי הם מאמרים מבוארי ההפסד.
ונכנס על כל אחד מהם הטעות, בהיותם מונים העונשים כמצוות, והיו נבוכים בהם: פעם ימנו אותם לבדם, ופעם ימנו העונשים והדבר שייענש עליו, וישימו זה כולו במצוות לא תעשה בלי התבוננות.

והמניין האמיתי הוא מה שזכרתיו, שיהיה כל מין עונש מצוות עשה, עד שיהיה דין תשלומי גנב מצוות עשה, שאנחנו נצטווינו שנחייב זה השיעור, ודין תוספת חומש מצווה, ודין חיוב חטאת קבועה מצווה, ודין חיוב אשם ודאי מצווה, ודין חיוב אשם תלוי מצווה, ודין קרבן עולה ויורד מצווה, וכן לסקול ולשרוף ולהרוג ולחנוק ולתלות - כל אחד מאלה העונשים מצווה בפני עצמה, תתחייב למי שיתחייב מן הפרטים, כמו שהמלקות מצווה אחת התחייב המלקות לכל מי שהתחייב.

וזה מה שרצינו להקדימו בזה השורש, ובו נשלמו השורשים שתועיל הקדמתם במה שאנחנו בו.