הקדמה כללית [לספר "משנה תורה"]
מפני שקדם לנו החיבור המפורסם, אשר כללנו בו פירוש כל המשנה. והייתה כוונתנו בחיבור ההוא לקצר ביאור עניין כל הלכה שבמשנה, ולא הייתה כוונתנו להשלים דין כל מצווה ולהביא כל מה שיצטרך אליה מאסור ומותר וחיוב ופטור, כמו שיתבאר למי שיסתכל באותו החיבור - ראיתי גם כן שאחבר חיבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה, עד שלא יהיה דבר חסר ממנו. ושאעשה בו מה שהוא מנהגי לעשותו: לעזוב זיכרון המחלוקות והמאמרים הנידחים, ושלא אביא בו כי אם הלכה פסוקה. ושיהיה החיבור ההוא כולל כל דיני תורת משה רבנו, מה שצריך בזמן הגלות, ומה שאיננו צריך.
הספר לא יכלול שמות חכמים
החיבור בלשון המשנה - ויכלול כל התורה
וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אמונתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות ואפילו לבקיאים בתלמוד.
אבל אחברהו בלשון המשנה, כדי שיקל זה לרוב האנשים. ואכלול בו כל מה שהתאמת והתברר ממאמרי התורה, עד שלא יחסר בו שום שאלה נחוצה שלא אזכרה, או אזכור שורש תצא ממנו השאלה ההיא בלי עיון דק. כי כוונתי גם כן הקיצור עם השלמות, עד שיימצא בו כל מה שיימצא במשנה ובתלמוד, וספרא וספרי ותוספתא, וכל מה שהוציאו הגאונים המאוחרים ובארו ופירשו האסור והמותר, הטמא והטהור, הפסול והכשר, החייב והפטור, המשלם ואינו משלם, הנשבע והפטור מלהישבע.
כללו של דבר, שלא יצטרך אחר התורה ספר אחר זולתו לדעת ממנו דבר ממה שיצטרך בכל התורה, בין מדאורייתא בין מדרבנן.
מבנה הספר
נראה לי שטוב שתהיה חלוקתו, שיושם הלכות הלכות במקום המסכתות מהמשנה. עד שייאמר בו:
"הלכות סוכה",ושאחלק כל כלל לפרקים והלכות, כמו שעשתה המשנה, עד שיהיה, דרך משל, בהלכות תפילין פרק ראשון ופרק שני ופרק שלישי ורביעי. וכל פרק נחלק להלכות, כדי שיהיה נקל לדעת אותו על פה למי שירצה, או לזכור דבר ממנו.
"הלכות לולב",
"הלכות תפילין",
"הלכות מזוזה",
"הלכות ציצית".
ובהיות החלוקה כן, מצווה אחת - אם עשה או לא תעשה - אין ראוי לחלק דיניה בשני כללים, אבל כל מה שיצטרך בה יהיה בפרקים שבאותו הכלל. ופעמים יהיה בכלל האחד מספר מצוות, אם בעבור שיהיה להם עניין אחד שיכללם, או שיהיו מצוות רבות בכוונה אחת.
ואומר דרך משל, כי אני כשאדבר בעבודה זרה, ואזכיר בזה הכלל "הלכות עבודה זרה", הנה אחבר בו דיני מצוות רבות: מסית ומדיח, ומעביר למולך, ומתנבא בשמה, ועובד אותה; וזולת אלו ממה שהוא מן המצוות בעניין עבודה זרה לבד.
וכן כשאומר "הלכות איסורי מזבח", אדבר בכלל ההוא על שאור ודבש, ובעלי מומין ואתנן ומחיר והדומה להם, כי אלו המצוות כולם יש להם עניין אחד יכללם, והוא שהם דברים שנאסרה הקרבתם.
מניין המצוות
שיטת חלוקת המצוות
כי כל מי שהשתדל למנותם, או לחבר ספר בדבר מהכוונה הזאת, נמשכו כולם אחר דברי בעל הלכות גדולות, ולא נטו מכוונתו במספר המצוות כי אם נטייה קטנה. כאילו קפאו הדעות במאמר האיש הזה. עד שבעל "ספר המצוות" המפורסם, ראיתי שהרגיש בחלק קטן משיבושי בעל הלכות גדולות, והיה רחוק לדעתו למנות [במניין המצוות] בקור חולים ונחום אבלים, כמו שמנה בעל הלכות. ומה שהרחיק, הוא באמת רחוק, אבל הביא יותר רחוק ממנו, ונמשך אחריו במה שהוא יותר מגונה, כמו שיתבאר למי שיעיין במאמרנו זה.
ויודע האל יתברך, ודי בו עדות, כי אני כל מה שהשתכלתי בשיבושם במה שימנו, והיותם מונים מה שנראה בעיון ראשון שאין ראוי למנותו - נמשכו קצתם אחר קצתם בזה, מבלתי עיון - גדל אצלי אסוננו, ונתאמת חיוב ייעודו אשר יעדנו:
"ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום,
אשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה,
ואמר לא אוכל כי חתום הוא" (ישעיהו כט יא).
מחברי "אזהרות" השתבשו בעקבות "הלכות גדולות"
וכן כל מה ששמעתי ה"אזהרות" רבות המספר, שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי
עלי למה שאראה אותו מפרסום העניין והיגלותו. ואם אין להאשימם, כי מחבריהם היו משוררים לא רבנים, ואת הראוי להם מצד אומנותם, מתק הדיבור ויופי החריזה עשו בשלמות. אבל בתוכן הדברים נמשכו אחר בעל "הלכות גדולות" וזולתו מהרבנים המתאחרים.
וכאשר התבוננתי בזה, וידעתי פרסום המניין הזה בידי ההמון, ידעתי כי אם אזכור אני המניין האמיתי שראוי שימנה בלי ראיה, הנה הקורא הראשון שיקראהו יחייב במחשבתו שזה טעות. ותהיה אצלו ראיית הטעות היותו שונה ממה שזכר פלוני ופלוני. כי רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, לא יבחנו המאמר בעניינו, אלא במידת הסכימו למאמר מי שקדם לו, ולא שיבחנו את המאמר הקודם. וכל שכן ההמון.
