כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, ושהדין הנלמד במידה מאותן המידות פעמים תיפול בו מחלוקת. ושיש דינים שהן פירושים מקובלים ממשה, ואין מחלוקת בהם, אבל מביאים ראיה עליהן באחת משלוש עשרה מידות. כי מחכמת הכתוב שאפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל, או היקש יורה עליו. וכבר בארנו זה העניין שם.

וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, וגם לא נאמר בכל מה שנמצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלוש עשרה מידות, שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל.

לפיכך הראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה, ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת משלוש עשרה מדות - אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה, או שזה דאורייתא - הנה ראוי למנותו, אחר שמקבלי המסורת אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו - הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

סיבת הטעות בדרשות אלה

וזה גם כן שורש כבר נשתבש בו זולתנו, ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצוות עשה.
ואשר הביאו לזה, לפי מה שיראה לי, מאמר ר' עקיבא "את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". וחשב שכל מה שיגיע בריבוי הוא מן הכלל הנזכר. ואם היה העניין כמו שחשבו, למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצווה בפני עצמה, מחוברת אל כיבוד אב ואם. וכן כיבוד אחיו הגדול. כי אלו האישים למדנו שאנו חייבים לכבדם בריבוי, אמרו "כבד את אביך לרבות אחיך הגדול". ועוד אמרו "את אביך" - לרבות בעל אמך. "ואת אמך" - לרבות אשת אביך, כמו שאמרו "את ה' אלוהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו?

וכבר הגיעה בהם הסכלות אל דבר יותר קשה מזה, וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק, יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות, או להרחיק עניין מן העניינים, והם כולם בלי ספק דרבנן, ימנו אותם בכלל המצוות, ואף על פי שפשט הפסוק לא יורה על דבר מאותם העניינים, ועל אף הכלל שלימדונו עליהם השלום, והוא אומרם ז"ל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ואף על פי שתלמוד שואל בכל מקום ואומר "גופיה דקרא במאי קא מדבר", כשמצאו פסוק יילמדו ממנו דברים רבים על צד הביאור והראייה.

והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצוות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים, בעבור הדרש הנזכר באומרו יתברך "והודעת להם את הדרך ילכו בה", והוא אומרם:

"את הדרך" - זו גמילות חסדים;
"ילכו" - זה בקור חולים;
"בה" - זו קבורת מתים;
"ואת המעשה" - אלו הדינין;
"אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין.

וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצווה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כולם, והדומים להם, נכנסות תחת מצווה אחת מכלל המצוות הכתובות בתורה בביאור, והוא אומרו יתברך "ואהבת לרעך כמוך".
ובזה הדרך בעצמו מנו חישוב תקופות מצווה, בעבור הדרש הנאמר ב"היא חכמתכם ובינתכם" - והוא אומרם "איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות".

ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה, ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו, והוא כל דבר שנלמד במידה משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, היה עולה מנין המצוות לאלפים רבים.

ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמיתיות, והיות הדין הנלמד במידה ההיא נכון או לא נכון - אין זאת הסיבה. אבל הסיבה כי כל מה שנלמד הם ענפים מן השורשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור, והם תרי"ג מצוות.

גם דקדוקי משה אינם דאורייתא

ואפילו היה משה בעצמו לומד את הלימוד, אין ראוי למנותם. והראיה על זה כולו אומרם בגמרא תמורה:

אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים
נשתכחו בימי אבלו של משה,
ואף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו,
שנאמר "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ... וילכדה עתניאל בן קנז".

וכשהיו כך הנשכחות, כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר? כי מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שידע. ובלא ספק שהיו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמידות אלפים רבים, ואלו כולם היו נודעים בימי משה רבנו, כי בימי אבלו נשתכחו.

הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים, כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצוות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלוש עשרה מדות. ואפילו בזמנו עליו השלום, כל שכן שלא ימנה בהן מה שהוציאו באחרית הזמן.

אבל אמנם ימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא, או יאמרו שהוא גוף תורה - הנה נמנה אותו, כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש. ואמנם זיכרון ההיקש בו והביא הראיה עליו באחת משלוש עשרה מדות, להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה.