פרק עשירי: הוויות דרב ושמואל והוויות דאביי ורבא

בסדר תנאים ואמוראים1 הובא כלל לפסיקת ההלכה במחלוקות אמוראים2:
"כל מקום שחולקים שני תנאים או שני אמוראים זה עם זה ולא נאמרה הלכה לא כזה ולא כזה, אם יש רב כנגד תלמיד, אין הלכה כתלמיד במקום רב, עד רבא. ומרבא ואילך הלכתא כבתראי" (=הלכה כדברי החכמים האחרונים).

משמעות הדברים היא כי הגאונים הבחינו בין תקופת האמוראים הראשונה - הדור הראשון עד הדור השלישי לאמוראי בבל, לבין התקופה שמאביי ורבא ואילך - הדור הרביעי לאמוראי בבל. המהרי"ק3 מרחיב בנקודה זו. הוא מקדים כי טעמו של הכלל "הלכה כבתראי" הוא, שהאחרונים ידעו את דברי הראשונים, אך הראשונים לא ידעו את דברי האחרונים. מאחר שהאחרונים אינם חוששים לדברי הראשונים ניתן להניח שבחנו אותם ונוכחו לדעת שאין אלו דברים בני סמכא.

מעתה, ממשיך המהרי"ק, מתעוררת השאלה: מדוע הוגבל כלל זה על ידי הגאונים לתקופה שמאביי ורבא ואילך; מדוע אין הוא תקף בתקופה של דורות האמוראים הראשונים? על כך הוא משיב4:
"עד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדים אלא על פי קבלת רבותיהם כפי מה שהיו שונים להם. מהם היו שונים על פי רבי חייא ורבי אושעיא ומהם על פי משנת בר קפרא או מתניתא דבי לוי או מתניתא דבי שמואל וכן כולם. ומשום כך ראוי לפסוק כדברי הרב, כיון שהתלמיד לא ידע אלא מתוך דברי רבו, 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין'? אבל מאביי ורבא ואילך למדו כל הדעות רוצה לומר משנת רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא וכו' ולפיכך ראוי הוא לפסוק כדברי התלמיד משום דבתרא הוא, ולפעמים שהרב הולך לשיטת אחת מן הברייתות כגון משנת רבי חייא ורבי אושעיא והאחרון דקדק מכח ברייתא אחרת כגון משנת בר קפרא או אינך דאין הלכה כן או בהפך או לפעמים לא עיין הרב בחדא מהני מתנייתא והתלמיד עיין בו ודקדק ממנו שלא כדברי רבו".

למדנו מדברי המהרי"ק כי בתקופת האמוראים האחרונים לא הסתפקו התלמידים בקבלת רבותיהם, אלא רצו לבחון אותה לאור כל קבצי הברייתות. עצם הקבלה מן הרב לא היה בה די כדי להגדיר את ההלכה כהלכה מקוימת. התלמידים מעתה לא למדו רק את תורת רבותיהם, אלא השתדלו ללמוד שמועות חדשות רבות ככל האפשר, ואף אותן בחנו בבית המדרש באופן דומה לזה שבו נבחנו ההלכות שהתקבלו במסורת רצופה.

אחד הסימנים להבדל בין שתי התקופות הוא בנוסח שלשלת השמועה. בתקופה שעד אביי ורבא הנוסח מעיד על מסירה רצופה של השמועה: אמר רבי פלוני אמר רבי פלוני. כך לדוגמא בתחילת מסכת ברכות5:
"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת".

לעומת זאת, בתקופה שמאביי ורבא ואילך הנוסח הוא: אמר רבי פלוני משמיה דפלוני6. כך לדוגמא במסכת בבא מציעא7:
"אמר רב זביד משמיה דרבא: כללא דאבידתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס - מיאש ליה מינה".

דוגמא נוספת8:
"אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא".

על משמעות ההבדל הזה מעיר רש"י במסכת חולין9:
"כל היכא דאמר 'משמיה דפלוני' לא שמעה ממנו אלא מאחרים שמע שקבלוה ממנו כי הא דרב אשי לא ראה את רבא מעולם כדאמר בעשרה יוחסין10 יום שמת רבא נולד רב אשי".

במקרה שאין קבלה ישירה של השמועה, ההתייחסות היא אל השמועה כשלעצמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנוסח הדברים.

קבלה כזו היא באופן טבעי פחות מדויקת כפי שכותב רב שרירא גאון באגרתו11:
"וכמה שדייק חכם ואמר שמועה מפי רבו ולא מפי אחרים יותר עדיפה שמועתו, שאמרנו12: אמר רב נחמן בר יצחק, קבע עולא לשיבושו כרבי בנימין בר יפת. תהה בה רבי זירא, וכי מה ענין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא. רבי חייא בר אבא מדייק מרבי יוחנן רבו, ורבי בנימין בר יפת - לא דייק; (בתלמוד ישנה תוספת: ועוד, רבי חייא בר אבא כל שלושים יום חוזר על תלמודו לפני רבי יוחנן רבו, ורבי בנימין בר יפת אינו חוזר).
ועוד, כאשר אמר שמועה מפי רב אחד יותר עדיף, שאמרנו13 כאשר עלה רבי זירא אכל מוגרמת (שחיטה שלא במקום הסימנים) דרב ושמואל (=האסורה לפי רב ושמואל). אמרו לו, לא ממקומם של רב ושמואל אתה? אמר להם: מי אמרה (ששחיטה זו נחשבת הגרמה לדעת רב ושמואל) יוסף בר חייא. יוסף בר חייא מכולם הוא לומד. שמע יוסף בר חייא והקפיד. אמר, אני מכולם לומד? אני מרב יהודה לומד, שאפילו ספק של בעלי השמועה הוא גורס"...

בהתאם לכך, בשלושת הדורות הראשונים של האמוראים הקפידו ללמוד מרב מובהק ומרב אחד דווקא, אולם מתקופת אביי ורבא ואילך השתנתה צורת הלימוד. השמועה הפכה להיות בת סמכא לא מפני שקבלתה נשענה על מסורת מדויקת, אלא מפני שעברה את ביקורת הדיון בבית המדרש. באופן כזה אמירת השמועה בבית המדרש לא באה כדי למסור הלכה מקובלת, אלא כבסיס לדיון באותה הלכה לאור כל קבצי הברייתות, דיון שיהפוך את ההלכה להלכה מקוימת. ניתן אפוא לומר שבתקופה זו הדיון בפרשנות השמועה נעשה כשיטה, ואינו תוצאה מקרית של שכחת הפרשנות המקורית.

מדוע פותחה שיטת לימוד שונה בתקופה זו? מדוע לא המשיכו בשיטת הלימוד המסורתית של העברה רצופה של מסורת קבלת השמועות, שהיא כאמור עדיפה?

אפשר שהתשובה לכך נמצאת בפסקה קצרה באגרתו של רש"ג. כאשר הוא מתאר את התפתחות התלמוד הוא כותב בין השאר14:

"ואחר כך (=אחר דור האמוראים של רבה ורב יוסף), אביי ורבא. ורבה השמד בארץ ישראל והתמעטה הוראה שם מאד, וירד מי שהיה שם מאמוראי בבל לכאן (=לבבל) כגון ראבון ורב דימי וכל היורדים שהיו רגלים לרדת לבבל" (למסור את שמועות ארץ ישראל בבבל).

בפסקה קצרה זו רומז לנו רש"ג על מאורע משמעותי במהלך מסירתה של התורה שבעל פה מדור לדור הלא הוא ביטול הסמיכה. הראשונים מרחיבים יותר בנקודה זו. הרמב"ן בספר הזכות15 כותב שבשנת תר"ע לשטרות מימי הלל בנו של רבי יהודה הנשיא16 בטלה סנהדרין מארץ ישראל ובטלו מומחין ממנה והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקדש חדשים לדורות17. כך הוא כותב גם בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם18:
"...שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא תקן חשבון העבור הוא קדוש חדשים ועיבור שנים הראויים להתעבר לפי מנינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדש על פי הראיה בבית דין הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה, שהוא עליו השלום ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסק הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש".

כך כותב גם התשב"ץ19 בזוהר הרקיע20:
"והיום שאין לנו מומחין סמוכין עד משה רבינו עליו השלום, אנו סומכין על חשבון העיבור בין בקדוש החדש בין בעיבור השנה על רבי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה בנו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש. והיה בימי אביי ורבא. ולפי שראה שנתבטלה הסמיכה ומפני ביטול הסמיכה היו מתבטלין המועדות כמו שנתבטלו דיני קנסות על כן תקן לנו זה החשבון שאנו סומכין עליו בגלות עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושינו על פי הראייה".

משמעותה של הסמיכה היא כדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין21:
"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו".

כל זמן שהתקיים מוסד הסמיכה הקפידו החכמים ללמוד את השמועות מפי רבם דווקא, מפני שהיה בכך הוספת חוליה בשלשלת מסירת התורה המתחילה ממסירתו של משה את התורה ליהושע. לדעת רש"י הייתה בכך הקרבה מסוימת, שבאה לידי ביטוי במיעוט ההתעסקות בתלמוד בתקופת הדור השני לאמוראי בבל - דורו של רב יהודה. גם אמוראי בבל, שלא נסמכו בסמיכת חכמים סגלו לעצמם את הלימוד מפי רבותיהם. אפשר ראו את עצמם כשלוחיהם של אמוראי ארץ ישראל הסמוכים22. אפשר גם שרושם הסמיכה לא נמחה בדורות הראשונים של אמוראי בבל. כך סבור הרמ"ע מפאנו23 בתשובה24, בה הוא דן בשאלה מדוע אין אומרים הלכה כבתראי גם בדורות הראשונים של אמוראי בבל:
"ואמנם גדולתם של רב ושמואל וכל חכמי אותו הדור שהעמידו תלמידים הרבה והצליחו, גרמה שלא נאמר הלכה כבתראי לפסוק נגדם עד שלושה דורות דהיינו דור א' שנתחדשה תורה על ידו בהויות דרב ושמואל ודור ב' רב הונא ורב יהודה ודור ג' רבה ורב יוסף, עד כאן אין הלכה כבתראי. לפי שרב היה רבן של כל בני גולה ושמואל גם הוא חכם גדול וראוי לסמיכה היה מימי רבי אלא שספרו של אדם הראשון לא הכשירו לסמיכה מדכתיב בהו בסנהדרין ומום אין בך ושמואל בבטן לקה עם אמו בבית דין משום חשד אף על פי שהוא כשר ואמו כשרה... אבל אביי ורבא, היו עימהם חברים רבים שקבלו מן הראשונים - רבי זירא ורב אדא בר מתנא ורב ספרא וזולתם - ולא היו כל בני גולה תלמידים לרבא, לפיכך כשהסכימו האמוראים האחרונים דלא כאביי ורבא אמרינן בהו נמי הלכתא כבתראי ורבא גופיה אמר להם לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע בפרק יש נוחלין כי אתא פסקא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פרכא לאחר מיתה לא תקרעוניה ולא תגמרון מניה" (=כשיבוא פסק שלי לפניכם ותראו בו פרכה לאחר מותי - לא תקרעוהו לבטלו ולא תלמדו ממנו).

אספת החכמים מזמן אביי ורבא כוחה היה בקיבוץ כל החכמים שבאותו זמן, מעין דברי הרמב"ם על חידוש הסמיכה25:
"נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן".

מאחר שכוחה של חבורת חכמים זו נבע מן הדיונים שקיימה בינה לבין עצמה, התפתח התלמוד בכיוון זה, ונזנח הלימוד מפי רבותיהם, שמעתה חסר את התוקף של המסורת המקובלת איש מפי איש עד משה רבנו - תוקף הסמיכה. בהתאם לכך השתנו כלל הפסיקה, וההלכה מוכרעת על פי אותם חכמים שתמונת הדיון העומדת בפניהם שלמה יותר, ואלו הם האחרונים שבחכמים.

הערות:



1. חיבור מתקופת הגאונים ובו כללים בנוגע לפסיקת ההלכה על פי התלמוד. החיבור הועתק ונערך על ידי רבי יוסף טוב עלם, מגדולי חכמי התורה בצרפת במאה האחת עשרה, והיה מצוי בידי בעלי התוספות וראשונים נוספים.
2. מהדורת החיד"א בספרו שם הגדולים, כלל כה.
3. המהרי"ק - רבי יוסף בן שלמה קולון נולד בצרפת בשנת ה"א ק"פ (1420) לערך. הוא ישב בעיקר בצפון איטליה, שם כיהן כרב במחוז וונציה ובערים בולוניה ומנטובה. תשובותיו זכו לשם ולתפוצה רבה. הן נדפסו אחרי מותו בוונציה (בשנת 1519) והן כוללות קצ"ז שורשים, כאשר לכל שורש תקציר בסופו. תלמידיו המפורסמים היו רבי עובדיה מברטנורה, בעל הפירוש המפורסם למשנה ורבי יצחק אבוהב (השני). המהרי"ק נפטר בשנת ה"א ר"מ (1480) בפדובה.
4. שורש פד.
5. ג, ב.
6. ראה ספר כרם יהושע עמוד צו ואילך.
7. כג, א.
8. שם עד, א.
9. יז, ב. בתלמוד הובאה השמועה בצורה הבאה:
"אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב סמא בריה דרב משרשיא משמך דאמרת ליה משמיה דרבא: צריכא (סכין השחיטה) בדיקה (שאינה פגומה) אבישרא (על בשר האצבע) ואטופרא (ועל הציפורן) ואתלתא רוחתא (ומשלוש רוחותיה), אמר ליה: אבישרא ואטופרא אמרי, ואתלתא רוחתא לא אמרי. איכא דאמרי: אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא אמרי, 'משמיה דרבא' לא אמרי".
רש"י עומד כאן על הנוסח: מ"שמיה דרבא" שנובע מכך שרב אשי לא קיבל ישירות מרבא. משמע, אילו היה רב אשי מקבל מרבא ישירות את ההלכה הזו היה אומר בפשטות: "אמר רבא".
אין בכך סתירה למה שכתבנו בגוף המאמר, שהשמועות מתקופת אביי ורבא ואילך מובאות בתלמוד בנוסח: אמר רבי פלוני משמיה דפלוני, שכן זוהי צורת עריכה הבאה לציין באופן כללי את מהימנות המסירה בתקופה זו. האמורא עצמו כאשר הוא מצטט שמועה שקיבל ישירות יאמר: אמר רבי פלוני.
10. קידושין עב, ב.
11. מהדורת לוין עמוד 65.
12. ברכות לח, ב.
13. חולין יח, ב.
14. מהדורת לוין עמוד 61.
15. על הרי"ף למסכת גיטין, פרק ד.
16. הכוונה היא לרבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא עורך המשנה.
17. כך הוא כותב גם בחידושיו (גיטין לו, א) "שמימי רבי הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בית דין בארץ ישראל ראוי לקדש וככל שכן בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין בארץ ישראל". כך כותב גם הר"ן על הרי"ף שם.
18. עשין קנג.
19. רבי שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ, בעל ספר התשב"ץ (תשובות רבי שמעון בן צמח) על שלושת חלקיו, נולד באי מיורקה (על יד ספרד) בשנת קכ"א (1361) ונפטר בעיר אלג'יר בשנת ר"ד (1444). בעקבות המהומות האנטי-יהודיות של שנת ה"א קנ"א (1391) הוא ברח לצפון אפריקה והתיישב באלג'יר, ושם שימש כדיין בבית דינו של הרב הראשי, הריב"ש. לאחר פטירתו של הריב"ש שימש הרשב"ץ כרבה הראשי של אלג'יר.
הרשב"ץ חיבר חיבורים אחדים, ביניהם את חיבורו 'זוהר הרקיע' על מניין תרי"ג מצוות, הנסמך ל'אזהרות' של רבי שלמה אבן גבירול.
20. אות נד.
21. פרק ד הלכה א.
22. ראה שו"ת הריב"ש סימן רכח, שכתב: "והא דאמרינן בפרק החובל (בבא קמא פד, ב), ובפרק המגרש (גיטין פז,ב), דבהודאות והלוואות עבדינן שליחותיהו, ההוא לאו שליחות גמור הוא, אלא רוצה לומר, דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס, אנחנו נעשה עצמנו כאלו אנחנו שלוחיהם. וכאלו בית דין הגדול שבארץ ישראל, הממונין על כל ישראל מימות משה רבינו עליו השלום, תקנו דבהנהו מילי יוכלו לדון מחכמי חוצה לארץ בלא סמיכה".
23. רבי מנחם עזריה מפאנו נולד בשנת ש"ח (1548) באיטליה ונפטר שם בשנת ש"פ (1620). מפורסם כרב וכבעל צדקה, הוא כתב חיבורים רבים, ביניהם תשובותיו, קיצור הלכות לרי"ף (אלפסי זוטא) וספרי קבלה.
24. סימן קיא.
25. הלכות סנהדרין פרק ד הלכה יא.