 |
|
פרק חמישה-עשר: נוסחאות שנכנסו לספרים
|
העברת התלמוד באמצעות ספרים בהתאם לכך הוא מפרש את דברי רבי חייא בר אבא ורבי אסי ורבא בר נתן, לרב נחמן2: "קבעיתו ליה בגמרא? - אמר להו: אין". לא כל דיון היה נקבע בגרסת התלמוד, ולכן גם לאחר הדיון והשאלות והתשובות עדיין היה מקום לברר האם ראוי לקבוע דיון זה בגרסת התלמוד או שדי להגדירו כפירוש. כל עוד התורה שבעל פה הועברה בצורה זו, חכמים הם שקבעו את הגבול בין מה שהוגדר כפירושים לבין מה שהוגדר כגרסה שנקבעה בתלמוד. משהתחיל התלמוד להיות מופץ באמצעות ספרים, החלו גם מעתיקי הספרים, שלא במתכוון, להיות גורם בקביעת הגבול הזה. הספרים החלו להיות מופצים מתקופת רב אשי ואילך, ולכן כבר בתקופה קדומה, תקופת רבנן סבוראי, אנו מוצאים מאמרים שנכתבו תחילה כפירושים ואחר כך הכניסו אותם הסופרים לגרסת התלמוד. כזכור, כותב הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת זבים3: |
"ופירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש סבוראי, וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהן".
|
|
הסופר הראשון שכתב על פי דבריהם של האומרים בעל-פה עדיין הבחין בין גרסת התלמוד לבין הפירושים, אולם זה שהעתיק ממנו כבר הכניס לפעמים את הפירוש לתוך גרסת התלמוד. בתשובת הגאונים למסכת בבא קמא4 עמד המשיב על תופעה זו וכתב: |
"וכן נראו לנו הדברים כי אדם כתב את התלמוד בלשון שלנו: 'איתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו', כשאין בה: 'אמר רבא'. וכשמצא נוסחא דכתיב בה: 'אמר רבא', כאשר פירשנו למעלה, תלה על ראש השמועה: 'אמר רבא כתיב', כלומר מצאתי שכתוב: 'אמר רבא'. ובה הנוסח מצא שם תלוי כך וחשבו כאשר5 דברי התלמוד, ולא ידע כי זכרון, ונסח את הדברים כולן בקולמוס אחד: 'איתמר אמר רבא כתי' שור וכו'. והרבה מצוי כן שתולין בקצה הנוסח או בין תורין תיליא דאדכרתא או דפירושא או לשון אחר ובא הנוסח וחושבו עיקר וכותבו כולו כאחד ומטעה הוא עד שיפול בידי חכם שהוא מצרף את הדבר ומוציא את כל מילה לטעמה".
|
|
דברי הגאונים אינם חלק מגרסת התלמוד חלק מחוקרי התלמוד טוענים לאיחור חתימת התלמוד עד לתקופת הגאונים מפני שמצאו את ספרות הגאונים משוקעת בצורה זו או אחרת בתלמוד. שלא כמו אותם חוקרים הרואים את התלמוד כיצירה ספרותית, ומכאן לדעתם כל ספרות שהיא המשוקעת בתלמוד היא חלק אינטגרלי ממנו, אנו סבורים שהתלמוד הוא יצירה משפטית - ההוראה של בית הדין הגדול, או של קבוץ כלל חכמי ישראל, המשמשים תחליף לבית הדין הגדול. ברור אפוא שאין מקום להכליל הוראה מתקופת הגאונים בתלמוד. לפי עדותו של רב שרירא גאון, גם הכנסת הסברא לתלמוד הייתה בסמכותם של רבנן סבוראי בלבד. היא לא הייתה בסמכותם של הגאונים. מאחר שכך, הימצאותם של פירושי הגאונים בספרים אינה רלוונטית לזמן חתימת התלמוד. זוהי במידה מסוימת תקלה, שהיא המחיר של הפיכת התלמוד מתורה שבעל פה לתורה הכתובה בספרים. הראשונים מעידים על הוספות הגאונים הראשונים מסוגלים לפיכך להעיד על פסקאות שהן תוספות לתלמוד. דוגמא לעדות כזו הם דברי הרא"ש במסכת ברכות. במשנה6 שנינו: |
"ברך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון".
בגמרא אמרו: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה - מברך על כל כוס וכוס. אתמר נמי, אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה - מברך על כל כוס וכוס". |
|
הפיסקה: "ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם" משתלבת, לכאורה, בדברי רבי יהושע בן לוי ללא סימני היכר מיוחדים. אף על פי כן כותב הרא"ש7 על פיסקה זו: |
"במסכת נדרים8 משמע דיום הקזה וביום שנכנס למרחץ היו קובעין סעודה על היין על כן כתבו הגאונים ז"ל שבאלו הימים דינם כמו שבתות וימים טובים ועל פי דברי הגאונים הוגה במקצת ספרים לא שנו אלא בשבתות וימים טובים ושעת הקזה ושעה שהן יוצאים מבית המרחץ".
|
|
דברי הגאונים היו אפוא ידועים לראשונים בצורה בלתי אמצעית, והם ידעו על כל אותם מקומות שבהם דברי הגאונים שוקעו בתלמוד. הדבר מסתבר לאור העובדה שספרות הגאונים מוזכרת בדברי הראשונים אלפי פעמים. הרא"ש, מאחרוני הראשונים, מסוגל להעיד על מובאה שמקורה בדברי הגאונים אפילו במקום שהיא נעדרת אפיונים מיוחדים. מאחר שדברי הגאונים אינם חלק מן התלמוד, לא רק שהראשונים היו רשאים להעיד עליהם אלא אף היו מצווים לעשות זאת - להתריע בפני הלומדים שאין אלו דברי התלמוד, כמאמר הגמרא9: |
"אתמר: ספר שאינו מוגה - אמר רבי אמי: עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר: אל תשכן באהליך עולה".
|
|
הדברים נאמרו בנוגע לספר תורה, אך הבית יוסף10 כתב על כך: |
"ורבינו ירוחם11 כתב דהוא הדין לגמרות ופירושים ולשאר ספרים שצריכים לפרש דיני התורה ומצותיה: [בדק הבית] שאסור להשהותן בלא הגהה שמא יטעה בגירסת התלמוד או בספר אחר ויאסור המותר או יתיר האסור ואין לך עולה גדולה מזו".
|
|
עשרות הפעמים שהראשונים מעידים על ספרות הגאונים שבתלמוד אינן דוגמאות בלבד. אלו למעשה כל מובאות הגאונים שבתלמוד, שכן הראשונים ראו חובה לעצמם להעיד על כל המקומות שבהם הדברים הכתובים בספרים אינם חלק מגרסת התלמוד. אפיה של ספרות הגאונים המשוקעת בתלמוד משנה. "מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה ושוברין - הרי זה לא יחזיר, שאני אומר: כתובין היו, ונמלך עליהן שלא לתנן". בגמרא13 דייקו: |
"טעמא דלא אמר (המקנה) תנו, הא אמר תנו - נותנין. ורמינהו: מצא דייתקאות, אפותיקאות ומתנות, אף על פי ששניהם מודין - לא יחזיר לא לזה ולא לזה!
אמר רבי אבא בר ממל: לא קשיא, הא - בבריא, והא - בשכיב מרע". |
|
כאן בא פירוש ארוך של הגאונים את תשובת רבי אבא בר ממל: |
"מתניתין דקתני הא אמר תנו נותנין - בשכיב מרע, דבר מהדר הוא (=שיכול לחזור בו ממתנתו), דאמרינן: מאי איכא למימר, דלמא כתבה מעיקרא להאי, ואמליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהביה ניהליה - השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ניהליה. אי במתנת בריא יהבה ליה - לית ליה פסידא, דכי נפקא תרתי - בתרייתא זכי, דהא הדר ביה מקמייתא. אי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה - לית בה פסידא, דבתרייתא זכי, דקא הדר ביה מקמייתא.
|
כי קתני בברייתא אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה - בבריא, דלאו בר מהדר הוא (=שאינו יכול לחזור בו מן המתנה), דאמרינן: דלמא כתבה להאי מעיקרא, ואמליך ולא יהבה ליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, השתא קא הדר ביה מההוא דיהבה ליה, וסבר: מהדר - לא מצינא הדרנא בי, אימר להו דאנא להאי יהבתא, וניהדרו ניהליה כתבא, כי היכי דכי מפיק האי כתבא דקדים - זכה ביה הוא. אלא אמרינן ליה אנן: האי כתבא, לא יהבינן ליה להאי, דלמא מכתב כתבת, מיהב לא יהבת ניהליה, ויהבתה לאיניש אחרינא וקא הדרת ביה. אי לא יהבתה לאיניש אחרינא וקא בעית דתתבה להאי - כתיב ליה השתא כתבא אחרינא ויהביה ניהליה, דאי יהבת לאיניש אחרינא - לית בה פסידא, דקדים זכי".
|
|
וכך מעיד הריטב"א: |
"פירוש, מתניתין בשכיב מרע וברייתא בבריא, וכדקא מפרש בספר ואזיל מתניתין דקתני וכו', והכל הוא מלשון רב יהודאי גאון ז"ל ואריכות הלשון מוכיח עליו".
|
|
סוג שני של ספרות הגאונים הן קושיות שהיו לגאונים על דברי התלמוד. קושיות אלו בדרך כלל "מובאות בלשון השונה במקצת מלשון התלמוד. כך לדוגמא במסכת בבא מציעא14 שאלו: |
"בין לרבנן (הסבורים מנה שלישי יהא מונח עד שיבוא אליהו) ובין לרבי יוסי (הסובר אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכול יהא מונח עד שיבוא אליהו), התם גבי חנוני על פנקסו דקתני זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, מאי שנא דלא אמרינן נפקיה לממונא מבעל הבית, ויהא מונח עד שיבא אליהו, דהא בודאי איכא רמאי? אמרי: התם היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעל הבית: אנא שליחותא דידך קא עבדינא, מאי אית לי גבי שכיר? אף על גב דקא משתבע לי לא מהימן לי בשבועה, את האמנתיה, דלא אמרת לי בסהדי הב ליה, ושכיר נמי אמר ליה לבעל הבית: אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני? אף על גב דמשתבע לי לא מהימן לי, הלכך תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית".
|
|
כותב על כך הריטב"א בחידושיו: כל הלשון הזה עד תנא ר' חייא אינו מעיקר הגמרא אלא מלשון רב יהודאי גאון ז"ל והביאוה ספרי בעיקר הגמרא, והרבה יש כיוצא בו במסכתא זו15, ואיכא נוסחי דלא גרסי' ליה, אבל רש"י16 גריס ליה". סוג שלישי של ספרות הגאונים הוא פסיקת ההלכה. פעמים רבות מהלך הסוגיה עצמו מברר את ההלכה. כך קורה כאשר ישנה מחלוקת אמוראים ושיטתו של אחד החולקים נותרת בתיובתא, או במקרה ההפוך, כאשר בעל השמועה מצליח לפרק את הקושיה ושמועתו נותרת על מכונה. באותם מקרים שבהם מהלך הסוגיה אינו מברר את ההלכה יש צורך בפסיקה. גם כאן, פעמים רבות התלמוד עצמו פוסק את ההלכה. כך לדוגמא במסכת בבא בתרא17: |
"אמר רבא, הלכתא: תליוהו וזבין - זביניה זביני". |
|
ובאותה מסכת18: |
"אמר רבא, הלכתא: המוכר שדה לאשתו - לא קנתה, והבעל אוכל פירות; במתנה - קנתה, ואין הבעל אוכל פירות".
|
|
אמנם, פעמים רבות התלמוד עצמו אינו מכריע את ההלכה וההלכה הוכרעה מאוחר יותר. דוגמא אחת שאפשר שמקורה בימי רבנן סבוראי היא פסיקת ההלכה במחלוקת אביי ורבא בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. במסכת בבא מציעא19 אמרו: "והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב", כדעת אביי. תוספות20 כתבו על כך: "ונראה לפרש דלכך לא נכתבה בכללא דיע"ל קג"ם - סימנן של אותן מחלוקות שבהן נפסקה הלכה כדעת אביי - דלאחר כך נפסקה הך הילכתא כרבנן סבוראי". "רבנן דסיומא" הם שהיו חותמים את המסקנה של הגמרא להלכה21, ופעמיים בשנה, בחדשי "כלה", כשהיו מתאספים בישיבות ונושאים ונותנים בתורה, היו מעמידים דבר על בוריו והלכה לאמיתה22. כך לדוגמא כותב בספר הלכות גדולות23, אחר שציטט מחלוקת אמוראים שהובאה בגמרא24 בנוגע להחזרת הלוואה לאחר פיחות: |
"והכי אסיקו רבנן בתראי בסיומא דמתיבתא כסיומא דרב הונא בריה דרב יהושע".
|
|
ישנן מסכתות ופרקים שבהם ספרות הגאונים משוקעת בתלמוד באופן רחב יותר. כבר הזכרנו את מסכת בבא מציעא בנוגע לפירושים. תופעה דומה מתרחשת בפרק כיצד מברכין בנוגע לפסיקת ההלכה. אנו מוצאים שם הוספות רבות של הגאונים הלקוחות מבעל הלכות גדולות ופוסקות "הלכתא כך וכך". ההוספות הללו יותר משהן מעידות על הסופרים הן מעידות על הצורך של הלומדים בפסיקה חד משמעית. צורך זה הוביל לכתיבת הפסקים ממתיבתא דסיומא, תחילה בצד התלמוד, ויותר מאוחר בגוף התלמוד. אמנם על אף הדמיון של הפסיקה הזו לפסיקה התלמודית, המנוסחת בצורה דומה - "והלכתא כך וכך" - הראשונים מעידים גם כאן על כל אותם מקומות שהפסיקה אינה פסיקת האמוראים אלא פסיקת הגאונים. |
הערות: 1. מהדורת לוין עמודים 62-63. 2. עירובין לב, ב. 3. פרק ד משנה ו. 4. נג, ב. הובא באוצר הגאונים בבא קמא חלק התשובות סימן ק. 5. אולי צריך לומר "כשאר". 6. ברכות מב, א. 7. ברכות פרק ו סימן לב. 8. לח, ב. 9. כתובות יט, ב. 10. יורה דעה סימן רעט. 11. נתיב ב חלק ב עמוד יז טור ב. 12. יח, א. 13. יט, א. 14. ג, א. 15. משום מה מסכת בבא מציעא משופעת בהוספות של רב יהודאי גאון; ראה עוד בחידושי הריטב"א למסכת יג, א ד"ה כתוב בספרים; יג, א ד"ה אביי אמר; יג, ב ד"ה תניא כוותיה; טו, ב ד"ה מכדי בין; יט, א ד"ה ומ"ש משטר; יט עמוד ב ד"ה כאן בבריא; כח, א ד"ה אלא אמר; כח, א ד"ה אלא אמר; לח, א ד"ה ומורי הרב; מב, ב ד"ה ומשלם בקרא; נא, א ד"ה והא דאמרינן; צח, א ד"ה יש בכל. 16. רש"י בדרך כלל אינו מתייחס להבחנה בין דברי האמוראים לבין דברי רבנן סבוראי או פירושי הגאונים. 17. מח, א. 18. נא, ב. 19. מב, א. 20. קידושין נב, א, ד"ה ביע"ל קג"ם. 21. ראה אוצר הגאונים ברכות עמוד 128 הערה יא. 22. ראה בבא בתרא כב, א: "רב נחמן בר יצחק אמר: אנא ענישתיה, דרב נחמן בר יצחק ריש כלה הוה, כל יומא מיקמי דניעול לכלה, מרהיט בהדיה רב אדא בר אבא לשמעתיה והדר עייל לכלה. ההוא יומא נקטוה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב אדא בר אבא משום דלא הוו בסיומא, אמרו ליה: אימא לן הני שמעתתא דמעשר בהמה היכי אמרינהו רבא". 23. סימן מג - הלכות בבא קמא עמוד תסב. 24. בבא קמא צז, ב. |
