"ואי קשיא: אביי ורבא היכי מיתרצי אתקפתיה דאמימר הא אינהו הוו קשישי מיניה טובא? לא תיקשי דהא במסכת בכורות³ תרצינהו אביי ורבא להנך שינויי אליבא דרבי יוחנן (בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל) דאליביה קאמר אמימר לשמעתיה וקבעוה בעלי תלמוד כאן אמילתיה דאמימר".

"ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו".

"שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה (=רופאו של רבי היה)... הוה קא מצטער רבי למסמכיה, ולא הוה מסתייעא מילתא. אמר ליה: לא לצטער מר, לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון (שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור וסופריו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו), וכתיב ביה: שמואל ירחינאה, חכים (=חכם) - יתקרי, ורבי (=סמוך) - לא יתקרי, ואסו דרבי על ידו תהא (=ורפואתו של רבי על ידו תהיה). רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה (כל זה כתוב בספרו של אדם הראשון). וסימנך: 'עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם'⁸".

"ונהג רב אשי ראשות ישיבתו (במתא מחסיא) קרוב לששים שנים. וזהו שאמרנו בפרק מי שמת: מהדורא קמא דרב אשי ומהדורא בתרא דרב אשי¹⁰. כך תקנו רבנן לשנות בכל כלה שתי מסכתות, בין חסר בין יתר, וחזר על תלמודו כולו בשלושים שנים. וכיוון שרב אשי מלך קרוב לששים שנים היו להם שתי מהדורות".

"אמר המחבר: התלמוד נחלק לשני חלקים:
משנה
ופירוש המשנה.
...והחלק השני משני החלקים הראשונים - פירוש המשנה - יתחלק לעשרים ואחד חלקים ואלו הן: תוספתא וברייתא, פירוש, שאלה ותשובה, וקושיא ופירוק, ותיובתא, וסיוע, ורמיה והתקפתא והצרכה ומעשה ושמעתא וסוגיא והלכה ותיקו והגדה והוראה ושיטה ושנוי".

בהמשך דבריו מפרש רבי שמואל הנגיד את משמעות חלקי התלמוד הללו, ואת סימניהם - אותם סימנים שבהם מציין עורך התלמוד כי לפנינו חלק כזה או אחר. ולבסוף הוא כותב: "ויש לך לדעת שהתלמוד נחתם בימי רבינא ורב אשי והם למדונו הסודות הללו וכיוצא בהם".

"סוף הוראה - סוף כל האמוראים, עד ימיהם לא הייתה גמרא על הסדר אלא כשהייתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו. ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא כגון: איתיביה, מיתיבי, ורמינהי, איבעיא להו, והתירוצים שעליהן, מה ששיירו אותן שלפניהן. ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצים שעליהם, לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי, ובאו רב אשי ורבינא וקבעום".

"ובכל דור ודור מאותם דורות (של האמוראים) היו להם שמועות שגרסו אותם החכמים כולם, וחוזרים עליהן תדיר...
וכאשר בא דור אחר, מתמעט הלב, ואותם דברים שהיו פשוטים לאותם ראשונים ופירשו בהם לתלמידיהם (במסגרת הפירוש שאחר הגרסה, שאין כולם צריכים לגרוס אותו ולקבוע אותו בגמרא), ראו שהתעוררו בהם ספיקות וצריכים לקבוע אותם בגרסה. ו[כך עשו] - אמרו אותם בישיבה וקבעו אותם בגמרא וגרסו אותם כל החכמים...
וכמה שמתמעט הלב ונולדים ספיקות, אותם פירושים של הראשונים שלא היו קבועים נקבעים ונגרסים בגרסה, ומעשים שנעשו על ידי הראשונים (כפסקי דין) נשנים".

"וכל מי שעמד אחריו (=אחרי רבי יהודה הנשיא) ואחרי אותה החבורה הנכבדה (=לאחר תקופת התנאים), לא הייתה מטרתו אלא להבין דברי המשנה, ולא חדלו דור אחר דור מלעיין בה ולפרשה, כל חכם לפי ידיעתו והבנתו, ונחלקו במשך השנים בפירוש מקצת הלכות שבה. ולא היה דור שלא עיין בה וחידש ממנה חידושים ולמד ממנה למודים, עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם סוף חכמי התלמוד. ונתייחד רב אשי לחברם, וראה לעשות בדברי כל מי שהיה אחר רבנו הקדוש כמו שעשה רבנו הקדוש בדברי כל מי שהיה אחרי משה - אסף כל שמועות בעלי השמועות, ודברי עיון של המעיינים ופירושי המפרשים וברר הקבלות ואספם. וכללה ידיעתו את הכל במה שחננו ה' מאורך הרוח ואהבת הלמוד, וחיבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים:
ביאור המשנה וכל הפירושים השונים שנאמרו על לשונות המשנה שאין להם הכרע, וטענת כל מפרש על חברו ובירור הטענה הצודקת. וזו היא המטרה העיקרית במטרותיו.
פסק הלכה כדברי אחד החולקים שנחלקו במשנה, או בפירושה, או במה שנלמד ממנה, או במה שדימוהו לדברי המשנה.
החידושים שחידשו מן המשנה חכמי כל דור וביאור הכללים והראיות שלמדו מהם והסמיכם לדברי התנאים שדברו במשנה עד שנקבע מדבריהם מה שנקבע והגזירות והתקנות שנעשו מאחר רבנו הקדוש עד זמנו.
דרשות המתאימות לעניין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש".