"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת".

"מאי קאמר?

אמר עולא: הכי קאמר: בורר ואוכל - לבו ביום, ובורר ומניח - לבו ביום; ולמחר לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום?
אלא אמר רב חסדא: בורר ואוכל - פחות מכשיעור, בורר ומניח - פחות מכשיעור. וכשיעור - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות פחות מכשיעור?
אלא אמר רב יוסף: בורר ואוכל - ביד בורר ומניח - ביד. בקנון ובתמחוי - לא יברור, ואם בירר - פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב המנונא: מידי קנון ותמחוי קתני!
אלא אמר רב המנונא: בורר ואוכל - אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח - אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל - לא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
מתקיף לה אביי: מידי אוכל מתוך פסולת קתני!
אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני".

"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא".

"אמר רבי⁶: ארבע מאה בעייא בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, [ולא איפשט להו חד]. אמר רבא: רבותא למבעי בעיי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין, ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין. וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה, ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא, ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן. אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי, דכתיב (שמואל א' טז) 'וה' יראה ללבב'".

"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו,
שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו: שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - למי שהפקדון אצלו.
נשבע ולא רצה לשלם, נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל. טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם - לבעל הפקדון".

"מתקיף לה רמי בר חמא: והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו לרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - הני מילי כגון פירות דקל, דעבידי דאתו, אבל הכא ⁹מי יימר דמגנבא, ואם תמצי לומר דמגנבא - מי יימר דמשתכח גנב, ואי משתכח גנב - מי יימר דמשלם, דלמא מודי ומפטר".

"אמר רבא: נעשה כאומר לו: לכשתיגנב ותרצה ותשלמני - הרי פרתי קנויה לך מעכשיו...
איכא דאמרי, אמר רבא: נעשה כאומר לו לכשתיגנב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבתה קנויה לך".

"ולא תיפול מחלוקת ומשא ומתן אלא בכל מה שלא שמענו בו קבלה... אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת (הם) קבלה ממשה, ו(יחשוב ש)נפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות', הנה זה, חי ה' דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קבלנו את התורה, וכל זה בטל... אבל הם (=החושבים שיש מחלוקת גם בהלכות המקובלות) לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחידושים שנלמדו".

"ולא היו דברים מתוקנים - משנה ידועה שהכול שונים אותה פה אחד, אלא אותם הטעמים (=יסודות הלכתיים) אף על פי שחכמים שווים בהם, כל אחד ואחד משנה לתלמידיו באיזה דרך שירצה ובאיזה חיבור שירצה. יש שיאחז דרך קצרה, כמו שאמרנו: 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי'¹¹, ואמרנו: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'¹². יש ששנו כללות ויש את הפרטים, ומרחיבים ועורכים דוגמאות דוגמאות".

"כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו".

"תנו רבנן: כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד? שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו - חייב לשלם, מה שאין כן באש".

"במאי עסקינן?
אילימא בשור קשור ובור מכוסה, דכוותה גבי אש - גחלת, מאי שנא הכא ומאי שנא הכא?
אלא בשור מותר ובור מגולה, דכוותה גבי אש - שלהבת, מה שאין כן באש דפטור? והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל שלהבת - חייב, מאי טעמא? דהא ברי הזיקא"!

"הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'¹⁴. ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים 'היולי'. ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן".

"וכאשר בא דור אחר, מתמעט הלב, ואותם דברים שהיו פשוטים לאותם ראשונים ופירשו בהם לתלמידיהם (במסגרת הפירוש שאחר הגרסה, שאין כולם צריכים לגרוס אותו ולקבוע אותו בגמרא), ראו שהתעוררו בהם ספיקות וצריכים לקבוע אותם בגרסה. ו[כך עשו] - אמרו אותם בישיבה וקבעו אותם בגמרא וגרסו אותם כל החכמים...
וכל דור ודור שבא, מתמעט הלב, שאמרנו¹⁷: אמר רבי יוחנן ואנו ליבנו כנקב מחט סדקית. אמר אביי ואנו כיתד בקיר לגמרא. אמר רבא: ואנו כאצבע בשעוה לסברה. אמר רב אשי ואנו כאצבע בבור לשכחה.
וכמה שמתמעט הלב ונולדים ספיקות, אותם פירושים של הראשונים שלא היו קבועים נקבעים ונגרסים בגרסה, ומעשים שנעשו על ידי הראשונים (כפסקי דין) נשנים".

"הנך דבעו מרב ששת (בסוגיית בבא מציעא) לא הזכירו בבעייתן אומן קונה בשבח כלי אלא סתם שאלו קבלן עובר בבל תלין או לאו והגמרא הוא שאומר אומן קונה כו' שלפי הפשט בו תליא הבעיא ולהכי קאמר נמי לימא מסייע ליה שהיה סבור הגמרא דהא בהא תליא".

משנה. "העובד עבודה זרה, אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה.
אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, והמרחץ, והסך, והמלביש, והמנעיל - עובר בלא תעשה. הנודר בשמו והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה".

"כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר: על כולם לוקה, חוץ מהנודר בשמו והמקיים בשמו".

"מאי שנא הנודר בשמו והמקיים בשמו דלא לקי - משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, הני נמי לאו שבכללות הוא (=שכל העבודות הללו נלמדות מצווי אחד - 'לא תעבדם', ואין לכל אחת מן העבודות אזהרה לעצמה), ואין לוקין על לאו שבכללות...
אלא, כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: על כולן אינו לוקה - חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו".

"אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, והמרחץ, והסך, והמלביש, והמנעיל - עובר בלא תעשה.
הנודר בשמו והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה".

"תניא, רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות;
רבי יוסי אומר: רשאי;
רבי יהודה אומר: רצה, כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה, ולאלמנה מנה והיא כותבת לו התקבלתי ממך חמשים זוז".

"כי אתא רב דימי, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת - בתחלה, אבל בסוף - לדברי הכל אינה מוחלת; ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי? תחלת חופה, ומאי סוף? סוף ביאה, וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת - תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחילת ביאה.

כי אתא רבין, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת - לבסוף, אבל בתחלה - דברי הכל מוחלת; ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, מאי לבסוף דאמר רבי יהושע בן לוי? סוף חופה, ומאי תחלה? תחלת חופה, וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת - תחלת ביאה וסוף ביאה".

"אמר רב פפא, אי לאו דאמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי, הוה אמינא, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי פליגי, רב דימי ורבין לא פליגי... מאי קמשמע לן? הא קמשמע לן דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו, ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא".

"ויש לומר דאי פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דחד תנא לא חיישינן, דבסברא הוא דפליגי ולא טעו בשמועתם אבל אי פליגי רבין ורב דימי בדברי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שזה אומר: כך אמר, וזה אומר: כך אמר, אחד מהם טעה בשמועתו".

"אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: אף לדברי האומר בתחילה מוחלת - בסוף אינה מוחלת; ורבי יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו.
אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי".

"דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי א-להים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט".