 |
|
פרק שמיני: מן הפרטים חזרה אל הכלל
|
כללי |
"בכל לימוד יש ניצוץ של האור הכללי המתגלה בכל, ויוקרו של הניצוץ הוא מפני יחוסו אל הכלליות, אף על פי שהוא בהעלם מאד וגילויו הוא רק מצד הפרטיות. והעוסק בתורה לשמה, דעתו ולבו נתונים אל הצפיה הכללית שלה, על כן אורה הכללי מתגלה עליו ובא למדרגות גדולות בהשגה"1.
|
|
הנסיון לשחזר את הכלל שמתוכו נובעים הפרטים יהיה בבחינת צעד ראשון להכללה עמוקה יותר. בפרק זה נדגים ארבע אפשרות לשחזר את הכלל שמתוכו נבעו הפרטים. שחזור הבעיא המקורית הנחלקת לשתי לשונות בברייתות המובאות בסוגיית צרורות במסכת בבא קמא2 הובאה מחלוקת תנאים בין סומכוס לבין חכמים בשאלה האם בהמה שהזיקה בצרורות שהיו מנתזין מתחת רגליה משלמת נזק שלם, כדין רגל ברשות הניזק, או משלמת חצי נזק בלבד. לדעת סומכוס משלמים הבעלים נזק שלם, ולדעת חכמים חצי נזק. שאלה שעולה בתלמוד על ידי רב אשי היא3: לדעת חכמים הסבורים שבהמה שהזיקה בצרורות חייבים הבעלים לשלם חצי נזק, האם כאשר עשתה זאת בשינוי (למשל בבעיטה), שהיא תולדה של קרן תמה, משלם רביע נזק. הספק הוא בשאלה האם דין קרן תמה לשלם חצי נזק בכל מקרה, או שדינה הוא לשלם חצי ממה שהיה המזיק מתחייב אילו הזיק כדרכו. במשנה באותו פרק4 שנינו: |
"היתה (הבהמה) מבעטת,
או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים - משלם חצי נזק". |
|
בגמרא עולה השאלה5 כיצד יש לפרש פסקה זו במשנה: |
"איבעיא להו: היכי קאמר?
היתה מבעטת והזיקה בביעוטה (שהיא תולדה של קרן, ותם משלם חצי נזק), או צרורות כאורחייהו (צרורות שהם תולדה דרגל) משלם חצי נזק, ורבנן היא (המחייבים בנזק צרורות חצי נזק בלבד), או דלמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה (שזה שינוי והוא תולדת קרן), או צרורות מחמת ביעוט (גם זהו שינוי שהוא תולדת קרן) משלם חצי נזק (כדין קרן תמה), (ומכאן ש)כי אורחיה (צרורות בלא שינוי, אלא כדרך הילוכה שהם תולדת רגל) משלם נזק שלם, ומני - סומכוס היא"? |
|
הסוגיה מגיעה למסקנה כי שאלתו של רב אשי: "יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק", היא שאלה המבוססת על כך שברור לו שהמשנה כדעת חכמים. תוספות על אתר6 מסבירים כי הבעיא היסודית לגבי פירוש המשנה הייתה זו: 'או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים - משלם חצי נזק : איבעיא להו צרורות מחמת ביעוט, או צרורות כאורחייהו'. חלקי הסותר אינם מפורשים על ידי השואל עצמו אלא על ידי עורכי התלמוד. אלו מציעים שני הסברים אפשריים לצדדי הספק: האם המשנה נאמרה כדעת רבנן או כדעת סומכוס. כך הבעיא מנוסחת על ידי סתמא דגמרא. רב אשי מניח שהמשנה נאמרה כדעת רבנן. השאלה היא אפוא האם חצי נזק צרורות הבא על ידי שינוי נחצה אף הוא, כיחס בין תם למועד, ומשלם רביע נזק, או לא, שלא מצאנו פחות מחצי נזק בנזקי ממון. אם נניח שעל ידי שינוי הוא משלם רביע, יש להסביר את הפסקה הנ"ל הפוסקת שמשלם חצי נזק, בצרורות של הילוך כדרכה, ללא שינוי, אך אם גם על ידי שינוי דינו חצי נזק, נוכל פרש את הסיפא בדומה לרישא, כשהייתה מבעטת. הנקודה שבה נכנס לתמונה בעל הגמרא היא נקודת הפיצול, שבה ייתכנו שני הסברים אפשריים לנוסח המקובל. לפיכך ניתן לעשות את הפעולה ההפוכה ולשחזר את נוסחה המקורי של השאלה. סוגיות מוחלפות |
"רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות, מאי טעמא? שעבודא לאו דאורייתא.
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות, מאי טעמא? שעבודא דאורייתא... |
|
רב פפא מכריע9: |
"אמר רב פפא, הלכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין - כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות - דלית ליה קלא".
|
|
במסכת קידושין10 מנוסחת הכרעתו של רב פפא באופן שונה: |
"אמר רב פפא, הילכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות; גובה מן היורשין - שיעבודא דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות - דלית ליה קלא".
|
|
לכאורה דברי רב פפא סותרים זה את זה. כתבו על כך התוספות11: |
"ויש לפרש דרב פפא לא אמר אלא מלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות וגמרא מפרש לה הכא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא והתם למאן דאמר שעבודא דאורייתא והוי כמו איכא דאמרי מילתא דהכא ודהתם. וכעין זה מצינו בהמקבל12 דבעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או לא אומן קונה בשבח כלי או לא ובהגוזל קמא13 משמע שלא שאלו ממנו אם אומן קונה בשבח כלי או לא".
|
|
כוונת התוספות היא שמוקד החידוש בדברי רב פפא הוא ההבחנה בין גבייה מן היורשים לבין גבייה מן הלקוחות, הבחנה שלא נעשתה על ידי האמוראים שלפניו. זהו הצד השווה לסוגיית בבא בתרא ולסוגיית קידושין. בפרטים ישנה מחלוקת, מאחר שסוגיית בבא בתרא מסבירא את דברי רב פפא לדעת הסבורים שעבודא לאו דאורייתא ואילו סוגיית קידושין מסבירה את דבריו לדעת הסבורים שעבודא דאורייתא. שיטות אמוראים העשויות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים |
"איתמר: הבא לסמוך (בורו תחילה) בצד המצר (ולחבירו אין שם בור) - אביי אמר: סומך, ורבא אמר: אינו סומך".
|
|
בתלמוד הובאו שני פירושים אפשריים למחלוקת זו: |
בשדה העשויה לבורות (כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר) - דברי הכל אינו סומך, כי פליגי - בשדה שאינה עשויה לבורות, אביי אמר סומך, דהא אינה עשויה לבורות; רבא אמר אינו סומך, דאמר ליה: כי היכי דאת אימלכת וחפרת, אנא נמי ממלכנא וחפרנא.
איכא דאמרי: בשדה שאינה עשויה לבורות - דברי הכל סומך, כי פליגי - בשדה העשויה לבורות, אביי אמר סומך, אפילו לרבנן דאמרי: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמשה אמה (דשמעינן מינה אדם צריך לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו), התם הוא דבעידנא דקא נטע איתא לבור, אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתא לבור; ורבא אמר אינו סומך, ואפילו לרבי יוסי דאמר: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, הני מילי התם - דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי לה לבור (אלא סופן שיתפשטו עשרים וחמש אמה ויזיקו את כותלי הבור), אבל הכא - אמר ליה: כל מרא ומרא דקא מחיית (=כל מכת מעדר שאתה מכה) קא מרפית לה לארעאי" (שהיא מרעדת ונדה מחמת המכה). |
|
במקומות רבים בתלמוד נחלקו אביי ורבא. הצד השווה למחלוקות אלו הוא שאביי לעולם מביט על המציאות כפי שהיא ואילו רבא לעולם מביט גם על ההתפתחויות האפשריות מן המצב הנתון. גם במחלוקת שלפנינו בא עיקרון זה לידי ביטוי, ומי שאינו מכיר את שיטתם של שני האמוראים יוכל ללמוד אותה מסוגיה זו, באמצעות חיפוש הכלל המאחד את שתי הלשונות. הכלל במחלוקת זו הוא שלדעת אביי בשאלה האם רשאי אדם לסמוך בור לשדה חברו יש לדון על פי המצב עכשיו, ואילו לדעת רבא יש לקחת בחשבון גם את ההתפתחויות האפשריות. בהתאם לכך, בלשון הראשון, בשדה שאינה עשויה לבורות פוסק אביי שרשאי לסמוך, על פי המצב עתה. רבא סבור שיש לקחת בחשבון התפתחות לפיה יימלך בעל השדה ויחליט לחפור בור בשדהו, ולכן אסור לסמוך. אותו עיקרון בא לידי ביטוי גם בלשון השני - בשדה העשויה לבורות. אביי סבור שיש לראות את המצב כפי שהוא עתה, ובפועל, מאחר שבעל השדה לא חפר בור, רשאי זה לסמוך את בורו למצר. רבא סבור שיש לקחת בחשבון את ההתפתחות הסבירה, שמאחר שהשדה עשויה לבורות בעל השדה אכן יחפור בה בור, ולכן אסור לסמוך. שחזור שמועה בדבר מחלוקת אמוראים |
"לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד.
רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה". |
|
בהמשך16 הובאה מחלוקת אמוראים בנוגע לפסיקת ההלכה במחלוקת תנאים זו: |
"אמר רבי חייא בר אבין אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה, בין בקרקעות בין במטלטלין.
עולא אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, אבל לא במטלטלין". |
|
מחלוקת אמוראים זו בין עולא לרב מוצגת על ידי רב יוסף בצורה הפוכה: |
"אמר רב יוסף: אנא אמינא משמיה דעולא: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין,
|
ורבנן דאתו ממחוזא אמרי: אמר רבי זירא משמיה דרב: בקרקעות - אין, אבל לא במטלטלין". רב לטעמיה, דאמר רב: הודאה אחר הודאה, הודאה אחר הלואה - מצטרפי. הלואה אחר הלואה, הלואה אחר הודאה - לא מצטרפי".
|
|
כיצד עשויה להיווצר סתירה מעין זו? על פי הכלל שלמדנו מבעלי התוספות ברור שגם כאן יש לנסות לשחזר את השמועה המקורית. זו ככל הנראה באה בנוסח זה: |
"רב ועולא: חד אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה, בין בקרקעות בין במטלטלין.
וחד אמר: הלכה כרבי יהושע בן קרחה בקרקעות, אבל לא במטלטלין". |
|
הצגת המחלוקת בסגנון כזה מופיעה בתלמוד יותר ממאתים פעמים, וניתן להניח שגם כאן מלכתחילה הוצגה המחלוקת כך. שיוך כל אחת מן הדעות לאחד משני האמוראים הוא כבר ניסיון לפרש את השמועה הסתומה. ראיה לכך היא הקביעה: "רב לטעמיה"... הבאה לומר: שייכנו דעה זו לרב מפני שהיא מתיישבת עם שיטתו בעניין זה. סיכום |
הערות: 1. הרב קוק, אורות התורה פרק ג פסקה ז. 2. פרק כיצד הרגל, יז, ב. 3. שם יט, א. 4. בבא קמא יז, א. 5. שם יט, א. 6. ד"ה רב אשי. 7. נח, ב, ד"ה איכא דאמרי. 8. קעה, ב. 9. שם קעו, א. 10. יג, ב. 11. בבא בתרא קעו, א, ד"ה גובה מן היורשים. 12. בבא מציעא קיב, א. 13. בבא קמא צט, א. 14. יז, ב. 15. ל, א. 16. ל, ב. |
