 |
|
פרק תשיעי: פגמים בהעברת ההלכות המקובלות
|
הקדמה בפרק השביעי הראינו שברוב המקומות כאשר נחלקו האמוראים האחרונים בפירוש דבריהם של הראשונים נבע הדבר מכך שהדברים נאמרו מלכתחילה בצורה סתומה. ההלכה המפורשת לא נמסרה בקבלה ועל כן אין כאן טעות בהלכות המקובלות. אמנם, במקומות אחדים לא נוכל להסביר את מחלוקת הדורות המאוחרים כמחלוקת בדברים שלא פורשו, ויהיה עלינו להודות כי הדברים פורשו והשומע טעה. כאן עולה השאלה: האם אכן ניתן להקיש וללמוד מסתירות אלו כי האמוראים האחרונים לא הבינו את דברי הראשונים, כדעתם של חוקרי התלמוד? שיטת הרמב"ם |
"סבות הסתירות או הניגודים המצויים באחד הספרים או באחד החבורים היא אחת משבע סבות:
הסיבה הראשונה היא שאותו המחבר אסף דברי כמה אנשים והם בעלי סברות שונות והשמיט שם הבעלים ולא ייחס כל דבר לאומרו. אז יימצאו באותו החבור סתירות, או ניגודים, מפני שאחד משני הדברים דעתו של אדם מסוים והדבר השני דעת אדם אחר. והסיבה השנית: מפני שבעל אותו הספר הייתה לו סברה מסוימת וחזר בו ממנה ונכתבו דבריו הראשונים והשניים.... והנה הסתירות המצויות במשנה ובברייתות הם לפי הסיבה הראשונה, כפי שתמצאם תמיד אומרים: קשיא רישא אסיפא, ומשיבים רישא רבי פלוני וסיפא רבי פלוני. וכן תמצאם אומרים: ראה רבי דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה וראה דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה. והרבה תמצאם אומרים סתמא: מני, רבי פלוני היא; מתניתין מני רבי פלוני היא; וזה הרבה מלמנות. אבל הסתירות או השוני המצויים בתלמוד הם כפי הסיבה הראשונה והשנייה, כפי שתמצאם תמיד אומרים: בכך וכך סבר לה כרבי פלוני ובכך וכך סבר לה כרבי פלוני. וכן אומרים: סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואומרים: תרי אמוראי אליבא דרבי פלוני. וכל הסוג הזה הוא ממין הסיבה הראשונה. אבל לפי הסיבה השנייה הוא אמרם בפירוש: הדר ביה רב מההיא; הדר ביה רבא מההיא, וחוקרים איזה משני הדברים הוא האחרון, וכך אמרם: מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך ומהדורא בתרא אמר לן כך וכך". |
|
הרמב"ם מסביר כי הסתירות הנמצאות, לכאורה, בתלמוד אינן תוצאה של חוסר הבנה של אחד השומעים, אלא תוצאה של מסירת הדברים בצורה חלקית היוצרת מראית עין של סתירה, אם כי למעשה אין כאן סתירה כלל. לדוגמא, במסכת עדויות2 שנינו: "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו ושמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם". הן הלל והן שני הגרדיים אמרו משמם של שמעיה ואבטליון ואף על פי כן דברי הלל אינם כדברי שני הגרדיים. לכאורה סתירה. האם שמעיה ואבטליון חזרו בהם ממה שאמרו להלל? כך אכן כותב רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה3: "ומוכרחין לומר דשיעור ג' לוגין אמרו אחר זמן, שזה לא שמע הלל". הרמב"ם אינו מקבל זאת שכן אין אנו מוצאים בתלמוד תירוץ מסוג זה על סתירה בדברי התנאים. לכן את הסתירה הזו יש ליישב בהתאם לסיבה הראשונה - שמעיה ואבטליון אכן אמרו שתי דעות קדומות, אך כאשר שנו "מלוא הין" לא הזכירו את העובדה שהם שונים משנת יחיד שאין הלכה כמותו, ולכן סבר הלל שמשנה זו נאמרה להלכה. הדברים מתאימים לדברי רב שרירא גאון באגרתו4, הכותב על תקופת התנאים הקדומה: |
"ולא היו דברים מתוקנים משנה ידועה שהכול שונים אותה פה אחד, אלא אותם הטעמים אף על פי שחכמים שווין בהם כל אחד ואחד משנה לתלמידיו באיזה דרך שירצה ובאיזה חיבור שירצה. יש שיאחז דרך קצרה כדאמרינן5: 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי' ואמרינן6 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'. ויש ששנו כללות ויש פרטים... ויש גם מי שרבו יחיד שאמר דבר ושונה אותו בסתם ואף על פי שיודע שהוא יחיד היה ואמרינן חייב אדם לומר בלשון רבו.
|
ויש השונה מה שמסתבר לו - דין אחד כתנא זה ודין אחד כתנא זה. משום כך מפרשים בגמרא על כמה משניות 'הא מני רבי פלוני היא', ואמרינן 'מאן תנא להא דתנו רבנן' ואמרינן בכמה דברים 'מי ששנה זו לא שנה זו' ומדקדקין אחרי המשנה בכל דבר ודבר ואפילו מעמידים רישא כתנא אחד וסיפא כתנא אחר".
|
|
דברי רש"ג הם כדברי הרמב"ם. בתוך דבריו מפרש לנו רש"ג את הפסקה במשנת עדויות: "שחייב אדם לומר בלשון רבו". במסכת עדיות בהמשכו של אותו פרק7 שנינו: |
"ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם".
|
|
רש"ג מפרש שדברי הלל: "שחייב אדם לומר בלשון רבו" נועדו להסביר כיצד אירע שהוא שמע משמעיה ואבטליון דבר אחד ושני הגרדיים שמעו דבר אחר. על כך פירש ששמעיה ואבטליון היו חייבים לשנות לו את ההלכה בסתם, שכן חייב אדם לומר בלשון רבו, והם, אף שידעו שזו דעת יחיד, שנו אותה כפי שקבלו אותה - בסתם. מדוע נמסרו הדברים בצורה חלקית ולא בצורה מלאה? סיבה אחת לכך עשויה להיות תכנית הלימודים כאותה שאמרו8: |
"עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה".
|
|
פעמים רבות שהרב סומך על כך שבעתיד ילמד את תלמידו שזוהי דעת יחיד, ולבסוף הדבר אינו יוצא אל הפועל. סיבה נוספת עשויה להיות הכוונה להכריע. להמחשת סיבה זו מביא הרמב"ם את הדוגמאות: ראה רבי דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה וראה דבריו של רבי פלוני בכך וכך וסתם לן כוותיה. סתמא: מני, רבי פלוני היא; מתניתין מני רבי פלוני היא. סיבה אפשרית נוספת היא שמלכתחילה אכן סבר הרב סברה אחת, ואחר כך חזר בו. הצד השווה לכל המקרים הוא שהתלמידים אכן קיבלו את כל מה שמסרו להם, ומבחינת הקבלה לא היה כל פגם. התקלה נבעה מכך שמה שנמסר היה חלקי. רבי שמואל בן חפני גאון הרב חזר בו: הסיבה השנייה שמונה רבי שמואל בן חפני לסתירות בתלמוד היא שפעמים נחלקים השומעים מפני ששניהם שמעו מרבם דבר אחד, ואחר כך חזר בו הרב, וידע אחד מהם בחזרתו והשני לא ידע. דוגמא לכך הוא מביא ממסכת ביצה12. במשנה שם שנו: |
"מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב - לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. ומעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו".
|
|
סוגיית הגמרא דנה בדברי רבן גמליאל שאמר מותרין הן. |
"מותרין למאי? רב אמר: מותרין לקבל (כלומר מותרים בטלטול אך לא באכילה), ולוי אמר: מותרין באכילה. אמר רב: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. דאנא ולוי הוינן קמיה דרבי כי אמרה להא שמעתא. באורתא אמר: מותרין באכילה, בצפרא אמר: מותרין לקבל. אנא דהואי בי מדרשא - הדרי בי, לוי דלא הוה בי מדרשא - לא הדר ביה" (שאני ולוי היינו לפני רבי כאשר אמר שמועה זו. בערב אמר מותרים באכילה ובבוקר שלאחריו אמר מותרים לקבל בלבד. אני שהייתי בבית המדרש, חזרתי בי. לוי שלא היה בבית המדרש, לא חזר בו).
|
|
יש לשים לב להבדל בין התייחסותו של הרמב"ם לנקודה זו לבין התייחסותו של רבי שמואל בן חפני. הרמב"ם מתייחס רק לסתירה בין דברי רבי הראשונים לבין דבריו האחרונים. לדבריו זוהי סתירה מדומה, שכן רבי חזר בו ודבריו הראשונים בטלים. לעומת זאת רבי שמואל בן חפני מתייחס לכך שהאמורא לוי מסר בעקבות חזרה זו מסורת מוטעית. שכחה: הסיבה החמישית שמונה רבי שמואל בן חפני היא שמקצת מבעלי המסורת זכרו את המסורות ומקצתם שכחוה ויחשוב בה דבר שלא מן העניין. דוגמא לכך במסכת פסחים13: |
"תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ - מתבערין בכל מקום שהן.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו, משום שנאמר בארצך... רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית. לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא. אמר להו: איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר או לא? אמר ליה רב כהנא; הכי אמר רבי אבהו: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא הכי אמר רבי אבהו: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. |
|
אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בידך, דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבה דפומבדיתא" (=כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה, ומבחין הימנו או הן או לאו כרחבה דפומבדיתא - שהיה מדקדק בשמועתו, לדעת ממי קיבלה - רש"י). רב כהנא ורב הונא בריה דרב איקא היו שניהם תלמידיו של רבי אבהו. אף על פי כן רב כהנא שכח את שמועתו, וזכר רק שרבו הזכיר את רבי שמעון בן אלעזר. מכך הסיק שהלכה כמותו. לעומתו דקדק רב הונא בשמועתו וזכר ששמע מפי רבו שרבי שמעון בן אלעזר הוזכר מפני שאין הלכה כמותו. בדוגמא המובאת כאן מוזכר בפירוש שהמסורת שמסר רב כהנא הייתה מוטעית. חוסר תשומת לב מתוך טרדה: הסיבה השביעית שמונה רבי שמואל בן חפני גאון: קצת ממוסרי השמועות היו שמים לב לשמועתם וזוכרים אותה, ומקצתם לא נתנו לבם עליה מחמת טרדה, וסברו בה שלא כמו שאמר המוסר. דוגמא לכך היא האמור במסכת שבועות14: |
"תנו רבנן: 'האדם בשבועה' (ויקרא ה) - פרט לאנוס. היכי דמי? כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר: שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר: שבועתא דהכי אמר רב. כי אתו לקמיה דרב, אמר כחד מינייהו. אמר ליה אידך: ואנא בשיקרא אישתבעי? אמר ליה: לבך אנסך"15.
|
|
יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל אך מסקנה זו לקויה בשני פגמים מהותיים. היא לקויה מבחינה מחקרית. המסקנה היא על דרך ההכללה, אך היא אינה עוברת דרך כל שלבי האינדוקציה. אנדוקציה (=הכללה) היא שיטת לימוד מן הפרט אל הכלל, חקירת פרטים רבים כדי להסיק מהם את הכלל המאחד אותם לימוד מן הדוגמאות האמורות כי כך המצב במקרים רבים הוא הליך מקוצר של הכללה, כזה המסתפק באיסוף הפרטים והדוגמאות, אך אינו חוקר מהו הכלל המאחד אותם. חקירה פשוטה של המקורות הללו מגלה כי גם לשיטת רבי שמואל בן חפני, הרואה את דברי האמוראים שנדחו כטעות, מדובר בטעויות שמאפיינים אותן שני גורמים: תמיד מדובר בהשוואה בין מי שהבין את השמועה לאשורה לבין מי שלא הבין. אין דוגמא למצב שבו השמועה נמסרה רק למי שלא הבין אותה. אין ספק שמעתיקי השמועה מדור לדור דאגו לכך שיהיה מי שיעביר את השמועות לדור הבא, אלא שלא נמנעו מללמד גם את כלל התלמידים. כך קרה לפעמים שהתלמוד מביא שמועה שבסופו של דבר מתבררת כהבנה מוטעית של דברי הרב. על כל פנים, בכל הדוגמאות שהובאו בתלמוד הטעות נדחית לבסוף, וההכרעה היא כפי ההבנה הנכונה. יש גם לשים לב שמדובר כאן במקרים היוצאים מן הכלל שבהם הייתה סיבה כלשהי לכך שהתלמיד לא קיבל את השמועה כפי שהיה ראוי שיקבל, אם מפני שלא שמע, כמו בדוגמא של לוי, ואם מפני קוצר דעתו של התלמיד. נוכל אפוא להסיק באמצעות אינדוקציה כי אכן לעתים טעו חלק ממוסרי השמועות בהבנת דברים מפורשים של רבותיהם מסיבות שונות, אך בכל המקרים כאשר עמדה השמועה להכרעה נדחתה ההבנה המוטעית והתקבלה ההבנה הנכונה. הפגם השני של מסקנה זו הוא התפיסה המוטעית באשר להתהוותו של התלמוד. החוקר התלמודי מניח שהאמוראים היו חוקרים כמותו, וכל אחד מהם ישב ולימד תלמידים אחדים, אשר לפעמים לא הבינו את דברי הרב. לאמיתו של דבר התלמוד הוא הדיון בבית הדין הגדול שממנו יוצאה הוראה לישראל. כאשר אנו מדברים על רציפות העברת המסורת, אנו מדברים על העברתה מבית דין של דור אחד לבית הדין של הדור הבא16, ולא מיחיד ליחיד, כפי שמדגיש הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה. השאלות עלו לבסוף לבירור ולהכרעה בבית דינו של רב אשי. רב אשי שיתף בדיון גם את האמוראים מן הדורות הקדומים, ולבסוף הכריע בהתאם לכללי הדיון וההכרעה המקובלים בדיון התלמודי, או על פי הרבים. עקרונית, אין טעם להביא במסגרת דיון זה את ההבנות המוטעות, מפני שאלו כלל אינן נשקלות בהכרעה הסופית, ואכן בדרך כלל מביאים רק את אותן דעות שיש מקום לשקול אותן ולהכריע כמותן או לדחותן. מספר פעמים התלמוד מביא גם את אותן דעות שהן בבחינת הבנה מוטעית. מסתבר כי דוגמאות אלו הובאו בתלמוד משתי סיבות. האחת היא הסיבה שבגללה הביא גם רבי יהודה הנשיא במשנה את דברי היחיד בין המרובים - "אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת"17. סיבה נוספת אפשרית היא הרצון להסביר עד כמה יש להקפיד בהעברת המסורת. כך היא הדוגמא של מחלוקת רב ולוי שם הנקודה המודגשת בדברי רב היא הלקח: "לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". המעשה בלוי שלא היה בבית המדרש בשעת חזרתו של רבי מובא רק כסיוע להנחיה זו. |
הערות: 1. סוכה כח, א; בבא בתרא קלד, א. 2. פרק א משנה ג. 3. חלק אורח חיים ד, סימן ט. 4. מהדורת לוין עמודים 18-19. 5. עירובין סב, ב. 6. פסחים ג, ב. 7. פרק א משנה ד. 8. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח ד"ה עשה לך. 9. מאחרוני גאוני סורא, חותנו של רב אי גאון. אחד המחברים הפוריים ביותר בתקופת הגאונים. הוא חיבר עשרות ספרים בהלכה, אשר כל אחד מהם מוקדש לנושא מיוחד. בידנו נותרו שרידים מחלק מספריו. 10. הובא ב"תורתן של גאונים" כרך ד' על ידי שרגא אברמסון. 11. הבאנו רק את הסיבות השייכות לנושא הדיון. 12. כד, א-ב. 13. נב, ב. 14. כו, א. 15. תרגום: כאשר היו קמים מלפני רב, אחד היה אומר: שבועה שכך אמר רב. האחר היה אומר: שבועה שכך אמר רב. כאשר היו חוזרים לפניו היה אומר כאחד מהם. שאל אותו השני האם שבועתי הייתה בשקר? ענה לו רב: אתה לבך אנסך. זוהי ככל הנראה התמעטות הלב, המוזכרת רבות באגרת רש"ג. 16. ראה בהרחבה בפרק חמישי. 17. עדויות פרק א משנה ו. |
