"הלכות שביתת יום טוב. יש בכללן שתים עשרה מצות, שש מצות עשה, ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשבות בראשון של פסח. (ב) שלא לעשות בו מלאכה. (ג) לשבות בשביעי של פסח. (ד) שלא לעשות בו מלאכה. (ה) לשבות ביום חג השבועות. (ו) שלא לעשות בו מלאכה. (ז) לשבות בראש השנה. (ח) שלא לעשות בו מלאכה. (ט) לשבות בראשון של חג הסכות. (י) שלא לעשות בו מלאכה. (יא) לשבות בשמיני של חג. (יב) שלא לעשות בו מלאכה. וביאור שביתת ימים אלו בפרקים אלו".

"והמצוה הקנ"ט היא שצונו לשבות ממלאכה ביום ראשון שלפסח והוא אמרו יתברך⁵ ביום הראשון מקרא קדש. ודע זו ההקדמה. והיא כל מה שנאמר בו מקרא קודש בא בפירושו⁶: 'קדשהו'. וענין 'קדשהו' שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה כמו שביאר הכתוב⁷. וכבר קדם לנו לשון אמרם⁸ 'האי שבתון עשה הוא'. כלומר כי כל יום שאמר האל בו שבתון כאילו אמר שבות או תשבות. ואלו כלם הם צווים בשביתה ושבתות ה' נקראו ימי המועדים כולם. רוצה לומר ימים טובים. וכבר בא בתלמוד במקומות רבים אמרם⁹: 'יום טוב עשה ולא תעשה הוא'. כלומר כי ביטול המלאכה בכל יום טוב עשה הוא ועשיית המלאכה המוגבלת היא מצות לא תעשה. ולכן מי שעשה בו מלאכה מוגבלת עבר על מצות עשה ולא תעשה. וכבר התבארו משפטי שביתה זאת במסכת יום טוב".

"והמצוה השכ"ח היא שהזהירנו מעשות מלאכה ביום שמיני עצרת והוא אמרו בו כל מלאכת עבודה לא תעשו¹⁰.

ודע שאלו הששה ימים טובים כל מי שיעשה מלאכה אי זו שתהיה באי זה יום שיהיה מהם - לוקה, אלא אם כן תהיה המלאכה ממה שיצטרך באוכל נפש כמו שבא הכתוב באחד מהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם¹¹. והוא הדין לשאר ימים טובים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ביצה".

"יש ביום טוב מה שאין בשבת - איסור מוקצה, שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו".

"יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם, כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעיו מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב. כי אמנם ציור חלקים רבים אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתי בבניין הכול המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת אינו אלא משא כבדה בלא חמדה, שייגע בו ויעמול ונלאה ועייף ואין נחת".

"לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה¹⁷, ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות; דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם, וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם, לפיכך אמרו בגמרא: אין לך מדה גדולה מזו, שיתנו לב לטעמי המשנה".