חלק רביעי:
סופי דברים

מחקר זה בא לתת את הדעת על תולדות הוראת משנה ותלמוד בבתי הספר החדשים בארץ ישראל מתחילת המאה העשרים ואילך. המחקר מתייחס לשינויים בהוראת משנה ותלמוד בבתי הספר הכלליים והדתיים, ולזיקתם לתפיסת קבוצות שונות בחברה היהודית את עצמן ואת תרבותן. המחקר כולל סקירה וניתוח של ההתייחסויות להוראת משנה ותלמוד, ומטפל בהקשרים האידיאולוגיים-תרבותיים, שבתוכם התרחשו השינויים בהוראת מקצועות אלה.
במחקר שוחזר המבנה האידיאולוגי של ההתייחסויות השונות להוראת משנה ותלמוד. הכותבים בתחום הדידקטיקה של הוראת תורה שבעל פה טענו שהם באים להציע הצעות דידקטיות או טכניות, אולם למעשה מתבססות הצעות אלו על אידיאולוגיה ולא כל כך על ניסיון שחוו אותם מורים, או על ניסויים שערכו ושהוכיחו בהם, את הצלחתם של הדרכים ושל האמצעים, שהעלו בכתיבתם.
הואיל והכותבים לא הרימו בדרך כלל בדבריהם דגל המסמל את השקפתם האידיאולוגית, היה צורך לארגן ולהציג את הגישות הטיפולוגיות השונות בהוראת משנה ותלמוד כדי שישמשו בסיס לניתוח אידיאולוגי. הבהרה כזאת מועילה לכותבים עצמם, על מנת להציג את דבריהם באופן מושכל ושלם יותר, והיא מועילה אף לקוראים את ההצעות הדידקטיות ומחזקת את תובנתם במכלול העניינים הנוגעים למקצועות, העומדים במוקד האינטרס החינוכי שלהם.
בניתוח המקורות בעבודה זאת, השתמשנו בהנחיה של צבי לם שקבע כי בטקסט אידיאולוגי יש צורך לזהות את הפרמטרים: דיאגנוזה, אסכטולוגיה, קולקטיב ואסטרטגיה, וכן את השלמות ההגיונית בזיקת הפרמטרים זה לזה. במהלך העבודה נבדקה גם זיקת החומר לשלשת הדפוסים של ההוראה על פי לם: דפוס החיקוי (אקולטורציה), דפוס העיצוב (סוציאליזציה) ודפוס הפיתוח (אינדיבידואליזציה).
ניתן לקבוע בצורה תמציתית את תוצאות המחקר כדלקמן. מצאנו כי ניתן לשרטט בתוכניות ההוראה השונות קווים מוגדרים של הנחות ושל עקרונות. קווים אלה מתלכדים לשלמות פרקטית, בתנאי שהם כוללים את מוקדי החינוך הנחוצים לצורך קביעת עמדה חינוכית מושכלת. במוקדי חינוך אלה אנו מתכוונים לארבעת - ה COMMON PLACES לפי יוסף שוואב. דהיינו: חומר, מורה, תלמיד, חברה. הסתבר כי יש צורך בהתחשבות מאוזנת בכל אחד ממוקדי החינוך וביצירת שלמות דילברטיבית במעשה החינוכי; שאם לא כן, דהיינו אם יוזנח אחד מהמוקדים, תיגרם נכות חינוכית. יצויין שהתוכניות שנכתבו להוראת משנה ותלמוד, שלא התחשבו בארבעת מוקדי החינוך, לא החזיקו מעמד.
תרומת העבודה לקידום מחקר החינוך היא, בהפריית הדילברציה על הוראת מקצועות היהדות בכלל ועל הוראת התורה שבעל פה בפרט; בדרך של התבוננות באידיאולוגיות שנחשפו בדבריהם של המורים תוך שקלא וטריא, אימוץ וביקורת. תרומה נוספת היא בחיזוק מודעותם של חוקרי החינוך לפוטנציאל הטמון בספרות הדידקטית (ולא רק בספרות הפילוסופית, החינוכית, התרבותית) לצורך מחקר חינוכי, הן בתחום הפילוסופיה של החינוך והן בתחום המעשה החינוכי.
תרומה מיוחדת של העבודה לעוסקים בהוראת יהדות בכלל ובתורה שבעל פה בפרט, היא בהבלטת החשיבות של ההתבוננות ביסודות האידיאולוגיים בעשייה החינוכית הפרקטית. התבוננות כזאת מעלה על נס את הצורך להתמודד עם מגמות שונות וסותרות במלאכת ההוראה, כדי להעמיד בפני התלמידים תמונת חיים ותפיסה מקצועית משכנעים ואמינים. התוצר המרכזי של מחקר זה, הוא תאור תולדות הדידקטיקה של הוראת תורה שבעל פה בישראל בבתי הספר הממלכתיים (כללי ודתי).
המחקר מהווה בסיס לדיון הגותי וחינוכי ויכול לשמש כלי עזר להתמודדות עם ההיבטים החינוכיים, התיאורטיים, הרעיוניים ואף הפרקטיים הנוגעים להוראת משנה ותלמוד.
במחקר עמדנו במיוחד על הקשרים מתודיים ודידקטיים של הוראת משנה ותלמוד והשתמעויותיהם, המבטאים לדעתנו יותר מכל את תפיסותיה של מערכת החינוך החדשה שהלכה והתעצבה מראשית המאה העשרים בארץ ישראל.
במחקר התברר כי יש בישראל גישות שונות להוראת משנה ותלמוד, השרויות במתח ניכר ביניהן.
מתברר כי במידה רבה התפלגות החברה בישראל לקבוצות: חרדים, דתיים וחילוניים, תלויה בזיקה לספרות התורה שבעל פה. המשנה ותלמוד בהיותם יסודותיה של התורה שבעל פה, משפיעים על עיצוב חיי היהודי הלכה למעשה (ולא התנ"ך!). מידת הדבקות בהלכה היא הפרמטר העיקרי המבדיל בין הקבוצות בחברה; ודבקות זאת נובעת קודם כל ומעל לכל, מהכרת המשנה והתלמוד ומהערכת מקומם בחיי האדם מישראל ומהמחויבות כלפיהם.
חקר הוראת תורה שבעל פה מספק - איפוא - גם זווית ראיה מעניינת להבנת הסבך של המשכיות התרבות היהודית בעידן המודרני; וזאת מנקודת ראותם של מחנכים ומורים.
יש הרואים במשנה ובתלמוד תחומי דעת שאבד עליהם הכלח, שאין להם מקום במערכת הלימודים בבית הספר הישראלי. ויש הטוענים, שחינוך יהודי ראוי לשמו חייב לחשוף את התלמידים למקורות המשנה והתלמוד שאם לא כן לא יהיה זה חינוך יהודי. הבנת הבעייתיות של הוראת תורה שבעל פה בישראל, תורמת להבנת אחת הבעיות החשובות של מערכת החינוך - הן הכללית והן הדתית, ולהפקת רעיונות להתמודדות עמה.

פרק ראשון: מתודולוגיה

בפרק המבוא נקבעו מטרות המחקר וכן הקריטריונים לזיהוי המבנים הדידקטיים והזרמים האידיאולוגיים, הבאים בחומר שנכתב על הוראת משנה ותלמוד. המחקר מבקש לזהות את כוונות כותבי התוכניות ולחשוף את עולמם הרוחני, התרבותי והאידיאולוגי תוך התחקות אחר הנחות היסוד של בעלי ההצעות, תוך בירור השאלות המהותיות שעליהן ביקשו הכותבים לענות וכן תוך שרטוט הרקע שבו מעוגנות הגישות השונות להוראת המקצוע.
החומר המהווה את הבסיס למחקר כולל תוכניות לימודים, ספרי לימוד ומאמרים דידקטיים בתחום הוראת משנה ותלמוד וכן חומר הגותי ופובליציסטי.
החומר שנכתב על הוראת תורה שבעל פה לאורך תקופת המחקר נעדר זיקה לספרות המקצועית של תכנון לימודים, ומשולל מודעות לאלטרנטיבות הקונספטואליות הקיימות בהוראת תורה שבעל פה; ובכל זאת, אותו חומר מגוון רווי בהנחות יסוד מעניינות ביותר הטעונות בדיקה מחקרית.

פרק שני: הוראת התורה שבעל פה בחינוך היהודי עד שלהי המאה התשע

כרקע לעבודה מוקדש פרק לסקירת השתלשלות הוראתם של המשנה והתלמוד, מאז יצירתם וגיבושם ועד תחילת המאה העשרים. בפרק זה יש ניסיון לבחון את התובנות הרעיוניות, החינוכיות, הדידקטיות והאידיאולוגיות שרווחו בדורות שעברו בקשר ללימוד המשנה והתלמוד. כמו כן משורטטות בו התמורות בתרבות היהודית בעת החדשה בעניין זה ושעומדות בבסיס העבודה.
ההתנגשות בין מסורת ומודרנה בעולם היהודי לא באה מתוך התפתחות היסטורית הדרגתית, אלא מתוך עקירה פתאומית מחברה לחברה, מחברה מסורתית לחברה מודרנית.
ויכוח נוקב בדבר לימוד התורה שבעל פה החל מיד כאשר החלו רוחות "ההשכלה" לנשב בקרב הקהילות היהודיות באירופה.
העמדת התנ"ך וההיסטוריה הקדומה של עם ישראל, במרכז תוכניות הלימודים של מוסדות החינוך החדשים, הייתה אחת הדרכים לדחיקת מרכזיותו של התלמוד בחינוך היהודי. הטענה הרווחת בקרב אנשי התנועה הציונית הייתה, שהתלמוד הוא יצירה גלותית ואין לו מקום בחינוך החדש; ולעומתו, לימוד המקרא הצטייר כקשור למוסר היהודי מדגיש את השורשים של התהוות העם בארץ ישראל.
המאבק בין דתיים לאומיים לחילוניים נתפס כמאבק על עיצוב התרבות החדשה בארץ; והיחס ללימוד התורה שבעל פה ולקיום ההלכה, היה מרכיב עיקרי במאבק זה. בפתח המאה העשרים עמדה השאלה של לימוד משנה ותלמוד והזיקה הנפשית אליהם, כשאלה פתוחה וכאתגר פדגוגי ורוחני שצריך עיון.

פרק שלישי: גישות להוראת משנה ותלמוד והשלכותיהן הדידקטיות והאידיאולוגיות

לדעת צבי לם, בכל הכרעה חינוכית - גם ברמה הפדגוגית דידקטית - מעורבים שיקולים אידיאולוגיים; ועל כן יכולה מערכת הפרמטרים שקבע לם לניתוח טקסט אידיאולוגי לשמש כמכשיר פורה לניתוח החומר הדידקטי שהוא מושא העבודה. המחקר עוסק בחומר הפדגוגי שנכתב על הוראת משנה ותלמוד תוך העמדת שאלות אלו: מה היא התפיסה של הכותב את המציאות, האם הוא משרטט אותה באופן ריאלי או שהוא רואה מהרהורי ליבו; מה הן המטרות שהכותב מציג, או מה הוא החזון שהוא רואה לנגד עיניו; מה היא התפיסה הדיסציפלינרית שלו ומה היא השקפתו החינוכית; מה היא האסטרטגיה שהוא מציע כדי להשיג את היעדים והאם יש התאמה בין האסטרטגיה הזאת לבין הדימוי האידיאלי שהכותב מתאר. שאלות אלה הנובעות מהנחייתו של לם, שימשו כמסגרת למחקר החומר הנדון.

א. הוראת המשנה
בלימוד המשנה בבתי הספר שהוקמו בארץ ישראל יש יסודות ומרכיבים חדשים, גם בבית הספר הדתי המודרני וגם בבית הספר הכללי. לימוד המשנה בבית הספר הדתי מהווה חידוש בהשוואה למוסדות המסורתיים, שהרי שם לא למדו משנה כלל. לימוד המשנה בבית הספר הכללי הוא לימוד שחייב צידוק עקרוני ומתודה מיוחדת.
החזון של חסידי הוראת המשנה בחינוך הדתי הוא חזון הרואה לנגד עיניו תלמיד דתי השולט ביסודות הלכה רבים ומכיר את מגוון הנושאים המצוי בתורה שבעל פה, גם אם לא בצורה מעמיקה. האסטרטגיה הייתה, קביעת תוכנית לימודים המורכבת מילקוט מושכל של משניות ומלימוד המקצוע בהתמדה; ועל פיה יאפשר לימוד המשנה להצמיח שכבת משכילים דתיים. לימוד המשנה זכה להתייחסות חדשה בחינוך הדתי ולמרחב של יצירתיות פדגוגית, שלא היה להם תקדים בחינוך היהודי המסורתי הישן. הדבר בא לידי ביטוי במאמרים רבים שנכתבו על הוראת המשנה ובחומר לימודי מגוון שהתפרסם במטרה לסייע למורים.
במהלך פרק זה הוצגו גישות שונות להוראת משנה ותלמוד, והובאו בו מקורות המדגימים כל גישה וגישה. מניתוח החומר שנכתב על הוראת המשנה בחינוך הדתי, ניתן לזהות שש גישות להוראת המשנה ואלו הן:
1. הוראת משנה כבסיס ללימוד מחשבת ישראל ולהקניית ערכים
2. הוראת המשנה כבסיס להכרת ההלכה ולהבנת יסודותיה
3. הוראת המשנה כבסיס לפיתוח חשיבה תלמודית ולהבנת היסודות של המשא והמתן העיוני
4. הוראת המשנה בגישה ספרותית תבניתית
5. הוראת המשנה בזיקה למקצועות אחרים
6. הוראת המשנה בגישה אינטגרטיבית
אנשי הגישות השונות מתווכחים לעיתים ביניהם, ולעיתים מתייחסים למציאות שונה או למערכות מקבילות ללא כל ויכוח. אחד הקשיים בהוראת משנה ותלמוד בבתי הספר החדשים, הוא הקושי הנובע מהתנגשות או מתחרות בין גישות שונות ומבלבול הנובע מניסיונות לצרף גישות שונות יחד בהוראה. נדמה היה שבאימוץ גישה חדשה כזאת או אחרת תבוא גאולה ללימוד התורה שבעל פה; אולם מתברר לעיתים קרובות שהשימוש בגישה המסוימת נעשה באופן רשלני, מבלי לקחת בחשבון את כל ההשלכות הנובעות מהעדפת גישה אחת על פני חברתה.
מורים בבית הספר הכללי בזרמים השונים, חיפשו דרכים להוראת המקורות בכיוונים תרבותיים, חסרי זיקה לאמונה דתית וקיום מצוות, בסגנון המסורתי.
בהתחשב בעובדה שהמשנה היא ספר ההלכה היהודית, ספר אשר בא לסכם באופן שיטתי את סדרי החיים הדתיים של היהודי, היה מעניין מאד לברר את פשר המאמץ שנעשה כדי לשמור מקום למשנה בתוכנית הלימודים.
מן המחקר עולה, שניתן להצביע על שש גישות להוראת המשנה בבית הספר הממלכתי:
1. הוראת הריאלייה של המשנה
2. הוראת מחשבה יהודית וערכים יהודיים במשנה
3. הוראת המשפט העברי במשנה
4. הוראת משנה בהתייחסות לדרכי החשיבה של חז"ל בהלכה
5. הוראת המשנה בזיקה למקצועות אחרים
6. הוראת המשנה בגישה אינטגרטיבית
העולה מתיאור הגישות השונות הוא, שבית הספר הממלכתי ביקש לבסס בקרב תלמידיו את הזיקה למקורות, אולם עשה זאת באופן סלקטיבי ועל סמך עקרונות ההולמים את התפיסה החינוכית שלו. בעלי ההצעות השונות מודעים לסגולות הפדגוגיות של המשנה כספר לימוד. הספר כולל היגדים קצרים בשפה העברית בלשון השווה לכל נפש, הוא עשיר בסיטואציות דיאלקטיות של מחלוקת ומשקף גישה פלורליסטית לשאלות הלכתיות. על כן הוא נחשב כמקור חשוב ללימוד יסודות התורה שבעל פה, תוך הצגת תקופת יצירה תרבותית חשובה בעם ישראל.

ב. הוראת התלמוד
על יסוד הספרות שנכתבה על הוראת תלמוד בחינוך הדתי, ניתן לזהות גישות אלו:
1. לימוד גמרא מתוך התעניינות דתית ומתוקף קיום מצות תלמוד תורה
2. לימוד גמרא במגמה של פיתוח חשיבתו של הלומד
3. לימוד גמרא לשם הכרת המצוות ועקרונות המשפט העברי
4. לימוד גמרא כבסיס לפיתוחו המוסרי של הלומד ועיצוב דמותו האידיאלית מבחינה אישית וחברתית
5. לימוד גמרא מתוך התעניינות מדעית מחקרית
6. לימוד גמרא בדגש אקטואלי
ההתפתחות המדורגת של הוראת תורה שבעל פה משקפת התקדמות שהתרחשה בבית הספר הדתי, תוך בדיקה מתמדת של הנכון והמותר בהוראת התלמוד; וכל זאת בהשוואה למה שהיה מקובל בלימוד הישיבתי המסורתי. ההתפתחות מתחילה בהעלאת רעיונות בדבר הצורך בהכנת תוכנית לימודים וספרי לימוד בגמרא תוך התביעה לא ללמוד רק מגמרא רגילה, בצורה המסורתית של לימוד על הדף. תהליך זה מביא בשנות החמישים הצעות מתוקנות להוראת הגמרא למתחילים. בשנות השבעים נשמעים קולות להתחשב בהוראת גמרא, גם בהקשר הפסיכולוגי ובידע הקשור למבנה הדעת. בשנות השמונים נעשים ניסיונות לרתום את הטכנולוגיה החדישה - טלביזיה ומחשב - להוראת גמרא.
גם ההצעות הרדיקליות (לימוד מתוך ילקוט, משדרי טלביזיה, מחשב) באו בעיקר כדי לתת מענה לראשית הוראת הגמרא וליצירת המוטיבציה הראשונית אצל התלמידים. המטרה העיקרית בחינוך הדתי הייתה ונשארה, הקניית יכולת ומוטיבציה ללימוד גמרא מתקדם.
בצד ההתנגדות ללימוד משנה ותלמוד בחינוך הכללי, נמצאו במהלך כל התקופה כאלה שביקשו לכלול את לימוד התלמוד בתכנית הלימודים של בית הספר הכללי, וסברו כי אין לוותר על מקצוע זה וכתבו הצעות שונות ביחס להוראתו.
לימוד התלמוד כפי שהוצע לבית הספר הכללי, שונה ממה שהיה מקובל במוסדות המסורתיים; ולכן היה צורך בהפעלת יצירתיות ומקוריות, בגיבוש הנחות יסוד ובקביעת מטרות ודרכים חדשות בהוראת התלמוד.
ניתן לאפיין שבע גישות שונות בהוראת התלמוד בבית הספר הכללי:
1. הוראת התלמוד בתפיסה תרבותית ספרותית היסטורית
2. הוראת התלמוד בזיקה לתורת המשפט
3. הוראת התלמוד בזיקה לאומית
4. הוראת התלמוד בהדגשת האקטואליה והחברה
5. הוראת התלמוד בזיקה למחשבה יהודית ומוסר היהדות
6. הוראת התלמוד בגישה הלכתית למדנית
7. הוראת התלמוד בגישה אינטגרטיבית
מהשוואת הגישות הרווחות בחינוך הדתי לאלה הרווחות בחינוך הכללי עולה, כי יש דמיון בין הגישות בשני הזרמים. יש סימנים להעברה של רעיונות פדגוגיים מהכא להתם ומהתם להכא, אבל יחד עם זאת קיימים הבדלים עקרוניים בהנחות היסוד ובמטרות. בחינוך הדתי התלמוד הוא חלק ממערכת חינוכית המבקשת להביא את התלמידים לחשיבה ולהתנהגות דתית, בעוד שבחינוך הכללי מדובר בגישה פדגוגית כלפי תחום ספרותי תרבותי, המבקשת להביא את התלמידים לידיעה, ואולי גם להפנמה, של ערכי תרבות, אולם ללא מחויבות נורמטיבית.
להשלמת הדיון בפרק זה, הצגנו את המורכבות הדיסציפלינרית האובייקטיבית, הקיימת בהוראת התלמוד. קביעת גבולותיה של התורה שבעל פה הוא מסובך, זאת כיוון שאף שהחיבורים משנה ותלמוד בבלי הם חיבורים מוגדרים, הספרות הנלווית להם מסועפת וענפה. התלמוד הבבלי מכיל מעל 2500 דפים (רק מעטים מספיקים ללמוד פעם אחת בחייהם את כל דפי התלמוד), ויש צורך בברירה קפדנית ומושכלת כדי לבחור את הדפים שייכנסו לתוכנית הלימודים. המושגים המרכזיים, הטרמינולוגיה ומבני החשיבה שבתלמוד קשים לזיהוי, לתיאור ולהסבר; ואף דרכי החקירה הגילוי וההוכחה שבתלמוד הם דרכים לוגיות מיוחדות עם הנחות יסוד משלהם. הבנת דרכים אלה חשובה מאד להבנת התלמוד ולגיבוש דרכי הוראה שלו; כמו גם הכרת המבנה הסינטקטי של התלמוד - מהאתגרים המרכזיים של הוראתו. לאורך לימוד הגמרא, נתקל התלמיד בדרכי פרשנות שונים ממה שהוא מורגל בהם, ועליו לרכוש את דרכי ההוכחה והסתירה ודרכי המשא ומתן של התלמוד וגם להבין מדוע נוקט התלמוד דווקא בדרכים אלה. אנשי הדידקטיקה ניסו כוחם בהצעות שונות לפתרון הקשיים בהוראת התלמוד, כאשר חלק גדול מהם תלוי במורכבותו הדיסציפלינרית של החיבור ובבעיות פרשנותו. דומה שנוסף לקשיי סביבה, רקע ואידיאולוגיה, טמון בתלמוד גרעין קשה לפיצוח, ללא קשר להשקפת עולם, למקום ולזמן מסוימים. איתור קשיים אלה וניסוחם המדויק הוא תנאי לביסוסה של תורת הוראה הולמת של המשנה והתלמוד.
בסוף פרק זה הצגנו גם את האתגרים המתחרים המצויים בהוראת תלמוד. הכוונה למתח שבין צבירת ידע, בין קניית כלים ללימוד עצמי ובין גיבוש ערכים והשקפת עולם בהוראת התלמוד.

פרק רביעי: סוגיות אידיאולוגיות בהוראת משנה ותלמוד

בפרק זה בחרנו בסוגיות אחדות הנוגעות להוראת משנה ותלמוד והעמדנו אותן לבחינה על פי הקטגוריות שקבע צבי לם לניתוח כתיבה אידיאולוגית.
הפער בין האידיאל והמציאות, בין הרטוריקה הפובליציסטית לבין מה שנעשה בבית הספר, מזמין דיון אידיאולוגי בסוגיות שנבחרו. כוונתנו לסוגיות הבאות:
האם האדם צריך להיות נאמן למסורת ככתבה וכלשונה או שמא יכול הוא להשתחרר מהמסורת ולבנות דבר מה שונה בהשראתה.
היחס בין "תורה" ל"תרבות" בלימוד משנה ותלמוד.
הפער בין ההתייחסות למשנה ולתלמוד באספקלריה התגלותית - נצחית לבין אספקלריה אנושית - היסטורית.
מהותו ואופיו של חינוך הומניסטי יהודי.
הסוגיות נבחנו בהתאמה בשני מגזרי החינוך: הדתי והכללי.
המורים שכתבו על הוראת תורה שבעל פה, נדרשו להתמודדויות אידיאולוגיות, אולם עם מודעות נמוכה להיבטים המתודולוגיים של התמודדות זאת. המורים בדרך כלל פעלו באופן אינטואיטיבי וכתבו על התנסותם בשפה תיאורית, תוך הצגת שיקולי דעת הנוגעים להשקפת עולמם, מבלי לקיים רפלקציה שיטתית ומבלי לבאר את הנחות היסוד החינוכיות והרעיוניות שלהם.
חשיבותו של המקצוע עבור החינוך הדתי והרגשת הצורך הדחוף לעצב את המקצוע מחדש, הביאו לתסיסה וליבול מרשים של תיאורי ההתנסות בהוראת משנה ותלמוד בחינוך הדתי. תיאורים אלה
מלמדים על תחושת השליחות המפעמת בקרב הכותבים ועל מגמתם לתקן את העולם. הניסיונות השונים שנעשו במשך השנים לשנות ולשפר את הוראת המשנה והתלמוד היו רובם ככולם מתוך תקווה לממש את האידיאל של הצמחת תלמידי חכמים, או מתוך השלמה עם המציאות שאידיאל זה אינו ניתן להגשמה במלואו, ויש להתפשר עם השגתו למחצה לשליש או לרביע. חזון החינוך הדתי היה שהחברה שתהיה תוצרתה, תכלול ציבור גדול של "יודעים ללמוד" ושל "תלמידי חכמים" - איש איש לפי דרגתו. חזון זה לא עלה בקנה אחד עם מציאות סבוכה ומורכבת, שהעמידה קשיים רבים בפני הוראת תורה שבעל פה, והחינוך הדתי נדרש להציע דרכים שונות ל"תרפיה", אסטרטגיות שונות למימוש חזון זה. החינוך הדתי נע בין המגמה לעצב דמות של יהודי מסורתי לבין המגמה לבנות דמות של "יהודי דתי חדש". הקושי בהשגת שליטה בתחום הדעת של התורה שבעל פה, חייב הגדלת כמות הזמן המוקדשת ללימוד משנה ותלמוד. המציאות שבה אמור היה אידיאל החינוך הדתי המודרני להתגשם לקתה ב"תפסת מרובה"; דהיינו בקושי של השגת הישגים של ממש, הן בלימודי קודש והן בלימודי חול, במשבצת זמן מוגבלת. היא לקתה בניסיון לפשרה מסובכת בין האידיאלים של החינוך הדתי, לבין האידיאלים של החינוך הלאומי, ולבין האידיאלים של החינוך ההשכלתי הכללי; שהרי קשה מאד להשיג את כל היעדים, כאשר האנרגיה הרוחנית של התלמידים והמורים מוגבלת באופן אובייקטיבי.
החינוך הדתי המודרני לא הפסיק להתלבט בסוגיה של המתח שבין תורה ודרך ארץ. מיכאל רוזנק מציע מבט טיפולוגי על המתח הזה, המאפשר להבחין בשיטות השונות הרווחות בציבור הדתי בקשר ליחס שבין לימודי יהדות לבין לימודי תרבות כללית. דבריו משמשים מסגרת לבחינת היחס של קבוצות שונות ללימודי תורה שבעל פה וזיקתם ללימודי חול. רוזנק מבחין בשלשה דפוסים או אסכולות ביחס לתורה עם דרך ארץ. האסכולה החרדית, האסכולה הניאו- אורתודוכסית, האסכולה הדתית המודרנית.
האסכולה החרדית מבקשת לעסוק באופן בלעדי בלימודי קודש. לימוד המשנה והתלמוד הם גולת הכותרת של החינוך על פי אסכולה זו, ועיסוק מזדמן במדעים או במקצועות אחרים מתקיים רק באופן אינסטרומנטלי ולצורך יכולת החניך "להסתדר" בחיים. באסכולה זאת לא תהיה שום התערבות מדעית או מחקרית בלימוד התלמוד עצמו.
האסכולה הניאו אורתודוכסית רואה את המשנה והתלמוד כעיקר החינוך היהודי,. אולם היא נותנת מקום גם להשכלה כללית מתוך הכרה שהשכלה זאת תשרת בעתיד את החניך בבניית קריירה או בהשגת פרנסתו. ההתייחסות לתרבות הכללית היא התייחסות מתנשאת הקובעת כי ה"אמת" מצויה בתורה, והיא היא עיקר חיי האדם. באסכולה זאת נחשפים אמנם לומדי התלמוד לחידושי מחקר ומדע, אולם רק באופן סלקטיבי, מבוקר, זהיר ומדורג, תוך הסתייגות מהנחות יסוד מחקריות.
הגישה הדתית - מודרנית מבקשת לערוך שילוב מלא בין יהדות לתרבות כללית. לימודי התרבות הכללית נלמדים מתוך לגיטימיות מלאה ומתוך פתיחות להשפעה הדדית בין יהדות לתרבות. לימודי משנה ותלמוד, על פי אסכולה זו, מתקיימים תוך פתיחות לכל החומר המדעי והמחקרי שהתפרסם; ומתאפשרת גם התבוננות היסטורית ותרבותית על המסורת עצמה, ובכלל זה גם על יצירת המשנה ותלמוד.
הצגנו בנושא זה את הפער שבין גישתו של יוסף היינמן, שחתר להצמיח בחינוך הדתי משכיל דתי שיודע גם תורה שבעל פה, לבין גישתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, שחתר להצמיח תלמיד חכם שמכיר גם את ההשכלה הכללית.
הקשיים בהוראת התלמוד ומפח הנפש שליווה את הוראת המקצוע הזה יצרו לאורך כל התקופה, לחץ ליצירת איזון סביר בין לימוד התלמוד לבין לימודי ההשכלה הכללית. התבניות שנוצרו במסגרת יצירת איזון זה, משקפות את תולדות מוסדותיו של החינוך הדתי, במשך השנים.
מסגרת הקולטת תלמידים רבים בחינוך הדתי, היא המסגרת של הישיבה התיכונית. במסגרת זאת ניתן לזהות בצורה בולטת, את המתח האידיאולוגי שקיים בחינוך הדתי, בקשר לשאלות רבות, כגון: היחס בין לימודי קודש לבין לימודי חול, היחס בין ההורים לבין הקהילה ולבין המוסד החינוכי, חינוך פנימייתי, חינוך נפרד ועוד. שאלה מרכזית בישיבה התיכונית היא מעמד התלמוד, מפני שללימודו מוקדש כחצי מזמנם של התלמידים. הסתירה הפנימית בעולמה של הישיבה התיכונית, ניכרת מינה ובה. לימודי הישיבה, שבמרכזם עומד לימוד התלמוד, מחנכים לגישה בלתי פרגמטית, לאמיתות מוחלטות ולהעדפת חיי הרוח על חיי החומר והקריירה. לימודי התיכון המתקיימים בה, מכינים את התלמיד לחיי מעשה, לפרגמטיזם ולקריירה, לגישה ביקורתית כלפי המציאות ולספקנות ביחס לערכים.
הצגנו בפרק זה את חילוקי הדעות בין הרב יהושע יגל, אשר חתר לפתח בישיבה התיכונית בוגר שזיקתו העיקרית תהיה ל"עולם התורה", שישאף להמשך לימודים בישיבות הגבוהות; לבין עמדתו של אפרים אלימלך אורבך, שראה את האתגר של החינוך הדתי לא בחיקוי עולם הישיבות של המאה התשע עשרה, אלא בבניית מודל של תלמיד חכם משכיל מודרני.
ההתעלמות המתמשכת של הישיבה התיכונית מגיבוש השקפת עולם הרמונית, הממזגת את לימודי הקודש ולימודי החול, יוצרת בישיבות התיכוניות מתיחות מבנית ותחושה מתמשכת של קונפליקט. הגיונות סותרים מלווים את החינוך הדתי בכלל ואת הישיבות התיכוניות בפרט, לאורך זמן. המתח בין הגישה המסורתית כלפי התורה שבעל פה וצורת הלימוד הישיבתית לבין הגישה האקדמית המחקרית, הוא מתח שהשפיע על שיקול הדעת בהוראת משנה ותלמוד בחינוך הדתי. ההבדל העיקרי בין הלימוד המחקרי באוניברסיטה לבין הלימוד המסורתי בישיבה, על פי דבריו של מנחם כהנא, הוא בכך שבישיבה התלמוד נתפס כדבר ה', כתורה מן השמים, ובאוניברסיטה הוא נתפס כגיבושה של חכמה אנושית הנעוצה במקום ובזמן מוגדר.
בחינוך הכללי התקבלה המתודה המדעית בלי לבטים משמעותיים, שהרי ההתנגשות בין מחקר להלכה או בין סמכות אלוהית לבין יצירה אנושית, אינה מהווה בעיה בחינוך הכללי. לעומת זאת בחינוך הדתי קיימת התלבטות מתמשכת. לדעת כהנא הפנמת מסקנות המחקר תקשה לקבל את סמכותה של ההלכה, ולכן קשה לאמץ את מסקנות המחקר בישיבה. מצד שני הסיכון בסגנון הלימוד הישיבתי הישן הוא בכך, שסגנון זה עלול להוביל לסגירות ולצרות אופקים. יצירה דתית מקורית מחייבת מפגש בין תרבויות ומחשבה רחבת היקף. כדי לבנות גשר דו סיטרי בין שני סגנונות העיון בתלמוד, זה הישיבתי וזה האקדמי, הוקמו מסגרות המנסות לשלב בין הלימוד הישיבתי לבין הלימוד המחקרי.
שורשי גישת החינוך הכללי ללימוד תורה שבעל פה נעוצים בדרכם של חכמי ההשכלה בעת החדשה. המשכילים גייסו את מערכת החינוך למלא תעודה פוליטית חברתית תרבותית, והייתה זו תרבות לוחמת מגויסת שהעמידה מערכת ערכים חדשה. הדברים באו לידי ביטוי בפיתוחה של "חכמת ישראל", בהתנגדות לשימוש באידיש, בעקירת מרכזיותו של התלמוד ובהדגשת מרכזיות התנ"ך ובהוספת לימודי מדעים ולשונות. כל אלה סימלו את ההתנגדות לחיי היהודים בגטו והיוו מרד באושיות החברה המסורתית תוך הצעה לבניית תרבות יהודית מודרנית.
הדיאגנוזה של מעצבי דרכו של החינוך הכללי הייתה שהחברה המתרקמת בארץ ישראל היא חברה חדשה נטולת מחויבות למסורת, אבל בעלת זיקה עמוקה לתרבות הלאומית (שבתוכה יש גם סממנים מן המסורת היהודית, ובעיקר מקורות ספרותיים השאובים ממנה). הדימוי האסכטולוגי של התלמיד, לפי המצדדים בלימוד התלמוד בחינוך הכללי, היה דימוי של משכיל לאומי המעורה בהיסטוריה של עמו ובספרותו. הקושי בדימוי זה נעוץ בעובדה שהספרות הדתית היא ספרות סמכותית, הדורשת מחויבות. נדרש פתרון לשאלה, כיצד ללמד מקורות המכילים תביעות דתיות מובהקות, בצורה שלא תראה את התביעות הללו כמכוונות אל הלומדים את המקורות הללו, כאן ועכשיו. המשותף לגישות השונות שהוצעו להוראה היה הניסיון להראות רלוונטיות ועניין בטקסטים, מבלי להיזקק לסמכות ההלכה. היה זה ניסיון מובנה ורציונלי לעצב דמות של "יהודי חדש". יחד עם זאת היו שהתנגדו בתוקף רב להוראת תלמוד. התנגדות כזאת העמידה את התלמוד על שפת גניזה לאומית. הדיאגנוזה של המתנגדים ללימוד התלמוד הייתה, שהחברה היהודית הנבנית בארץ היא חברה יהודית לאומית חילונית, המשוחררת ממחויבות של מסורת וחיה את חייה כחברה חופשית. התלמוד הוא חיבור שהתחבר בגלות והוא מייצג את כל אותן תופעות שההתיישבות החדשה בארץ ישראל מבקשת לבטל. הדימוי האסכטולוגי הוא דימוי של יהודים בני חורין, נטולי רגשות דתיים, בעלי מטען תרבותי וספרותי לאומי (לא דתי), הרואים את עתידם במסגרת הפתרון הציוני החילוני.
שקיעתם של לימודי היהדות בחינוך הכללי בכלל ושל לימוד משנה ותלמוד בפרט, הביאה אנשי חינוך להעלות הצעות לא שגרתיות, להצלת מעמדם של המקצועות הללו בחינוך הכללי, מתוך חרדה לחינוך היהודי הכללי. תמונת המצב על פי אנשים אלה היא תמונה של מדרון, המגלגל את תלמידי הזרם הממלכתי אל עבר בורות וכך מביאים להרגשת ניכור כלפי יהדותם. הדימוי האסכטולוגי הוא של קביעת מעמד נכבד למשנה ולתלמוד בבית הספר הממלכתי, תוך הכרה והוקרה של ספרות חז"ל. הנימוקים התרבותיים, האקדמיים והלאומיים מצטרפים לקריאה אחת, שבאה לשכנע את המחנכים בנחיצות ההתייחסות הרצינית למקורות המשנה והתלמוד.
הצגנו בפרק זה את הוויכוח בין צבי לם - השולל את המושג "הומניזם יהודי", והסבור שיש ללמד לימודי יהדות בחינוך הכללי רק כגורם שבא לפתח את האוטונומיה של התלמיד - לבין אליעזר שבייד, הסבור שיש תוכן מוגדר למושג "הומניזם יהודי", ושיש ללמד תורה שבעל פה בחינוך הכללי כמקצוע המקנה ידיעה ומעצב תודעה. כן הצגנו בפרק זה את המתח שבין לימוד התנ"ך בחינוך הכללי מתוך תפיסה ציונית רומנטית; לבין ההתנגדות ללימוד תורה שבעל פה שנתפס כחיבור גלותי.
בהבהרת היחס שבין האידיאל למציאות אנו מגלים שתי תופעות הפוכות בהשוותנו את הזרם הדתי לזרם הכללי. בזרם הכללי מתגלות גישות אנטי דתיות ואנטי תלמודיות, ובכל זאת אין המחנכים יכולים או אינם רוצים להינתק מהתלמוד ומעסוק בו. לעומת זאת בזרם הדתי מתגלה גישה של דבקות בלתי מתפשרת בתלמוד, אבל תחושה של חוסר שביעות רצון כתוצאה מהצלחה חלקית במעשה ההוראה. קיים פער בולט בין הרמה ההצהרתית לרמת המעשה החינוכי, הן בחינוך הכללי והן בחינוך הדתי.

פרק חמישי: הוראת משנה ותלמוד - תוכניות הלימודים והכשרת המורים

השינויים שהתרחשו בתוכניות הלימודים במשנה ובתלמוד הושפעו באופן מובהק מהפילוסופיה החינוכית של בתי הספר ומהערכים והאידיאלים של החברה אשר בה פעל כל בית ספר, מבלי להתחשב בתהליך סיסטמתי של פיתוח תוכניות לימודים.
בחינוך הדתי היה המודל שהיה מקובל ב"חדר" ובישיבה - בסיס לתוכניות הלימודים. במהלך התקופה התפתחו התוכניות על הציר שבין השמרנות לבין החידוש; בין הרצון להקנות אותה ידיעה בתורה שבעל פה שהייתה מקובלת בעבר, לבין הרצון להתחשב בכלי הוראה מודרניים ובמציאות חברתית חדשה. בחינוך הכללי התפתחו תוכניות הלימודים בציר שבין התפיסה שבלי ידיעות בתורה שבעל פה לא יהיה זה חינוך יהודי ראוי לשמו לבין התפיסה שהחינוך הכללי יכול לוותר על מקצוע זה בכלל או לתת ממנו מנה קטנה מאד. מצדדי הוראת המקצוע פעלו לעיצובו במסגרת חינוך יהודי הומניסטי.
בעיית הכשרת מורים להוראת משנה ותלמוד היא מהבעיות הסבוכות הקשורות להוראת המקצוע, והיא סבוכה יותר מהבעיה של הכשרת מורים לחלק מהמקצועות אחרים. המאגר הטבעי שממנו שאבו את המורים לתלמוד, הוא מאגר בוגרי הישיבות ובתי המדרש. אולם בוגרים אלה לעיתים קרובות היו בעלי השקפות על התורה שבעל פה ועל החינוך, שלא תאמו את השקפותיו של בית הספר החדש בארץ ישראל. מבקרי הוראת התלמוד בבתי הספר החדשים, הן אלה הכלליים והן אלה הדתיים, תלו את קולר הכישלון במידה גדולה במורים.
החינוך היהודי החדש נזקק לחבר מורים שונים מן המלמדים המסורתיים, הן מבחינת הערכים שדגלו בהם, הן מבחינת ההשכלה וההכשרה להוראה והן מבחינת מעמדם ודימויים החברתי. המורה העברי עמד בנקודת הראשית של החינוך הלאומי, האמור להכשיר אדם חדש ולשם כך היה צורך לצקת תבניות חדשות ושונות מאלה שעליהן התחנכו המורים הללו עצמם. לא כל המורים ניחנו בתעוזה, בדמיון, בכוח יוצר ובכשרים הדרושים כדי לפרוץ דרכים חדשות ובלתי ידועות. המורים העדיפו להמשיך במסורת הוראה שעליה התחנכו הם עצמם.

פרק שישי: מעמדו של המקצוע - הפנים אל העתיד

דומה כי עתידה של הוראת תורה שבעל פה תלוי, מצד אחד באפשרות להשתחרר מתמונת עולם שאינו קיים ומצד שני בביטול הציניות; דהיינו, על אנשי החינוך הדתי להכיר בתמונת עולם חדשה ולהתאים את עצמם ככל האפשר למציאות שבתי הספר פועלים בתוכה. על אנשי החינוך הכללי, אם הם מעונינים בהמשך זיקתם לספרות חז"ל, לחתור לאמפטיה כלפי המקורות במקום הציניות שהם נוקטים בה, ולהתמודד בצורה מושכלת ורצינית עם הוראת המשנה והתלמוד.
לדעת לם, שלוש אידיאולוגיות העל (אקולטורציה, סוציאליזציה, אינדיבידואציה) משמשות בערבוביה ברוב בתי הספר. לם משער כי הסיכוי של החינוך במאה העשרים ואחת טמון באפשרות לקיים את שלוש אידיאולוגיות העל, מבלי שינטרלו זו את זו. יש מקום לבחינת יישומן של שלושת ההגיונות הסותרים הללו בהוראת משנה ותלמוד. ניתן להנחיל את התרבות המסורתית באמצעות הוראת משנה ותלמוד (אקולטורציה), ניתן לעצב את דמות התלמיד כמי שראוי לבא בקהל תלמידי החכמים יודעי תורה שבעל פה (סוציאליזציה) וניתן גם לחשוב על פיתוחו של הלומד המתבונן במשנה ובתלמוד מתוך עצמאות ואמפטיה כאחד (אינדיבידואציה). הסיכוי להגשמת השילוב הזה, ולו באופן חלקי, במערכת החינוך הרווחת כיום נעוץ בפיתוח מודעותם של המורים לתורה שבעל פה, לקיום שלוש אידיאולוגיות העל, בהבהרת ההשתמעויות של כל אחת מהן בהוראה ובבחינת הסכנה הקיימת בניטרולם זו את זו. מודעות כזאת עשויה להפיק את המיטב מהוראת משנה ותלמוד, בכיוון מימוש החזון של אידיאולוגיות על המשלימות זו את זו ואינן סותרות זו את זו. מדובר בתפיסה דיאלקטית שכל אחד ממרכיביה הוא מרכיב מוגבל, ואשר יש בה פשרה או אקלקטיות, שיכולים להביא לראיית המשנה והתלמוד מזוויות שונות. גם מסורתית - תרבותית, וגם חברתית - לאומית וגם חושפת - מפתחת פוטנציאל אישי. אנשי החינוך הדתי רואים את עתיד הוראת המשנה והתלמוד בבית הספר הדתי, ביכולת המחנכים לאחוז בסגולות שהיו ללימוד התורה שבעל פה בעולם התורה של העבר, מבלי לוותר על הערכים החדשים של חינוך מודרני, וכל זאת תוך הרמוניה בעולמו של התלמיד. במגמה זאת של איחוד הניגודים, רואים מחנכי החינוך הדתי, את גאולתה של הוראת התורה שבעל פה.
האתגר בהוראת תורה שבעל פה הוא במציאת מסילות ללבו של כל תלמיד בתחום הדעת הסבוך הזה, ולא רק לליבו של המוכשר ביותר. הסיכוי של החינוך הדתי הוא במציאת גורמים מחזקי מוטיבציה, ובמציאת דרכי הוראה ההולמים את ההוראה הנרחבת לכלל התלמידים, ולא רק לאוכלוסייה סלקטיבית, כפי שהיה מקובל בדורות קודמים.
מערכת חינוך נמצאת בסיכון בין השאר, כאשר היא מציבה לעצמה מטרות שהם מעבר ליכולת ההשגה, או שהיא בעצמה אינה מאמינה בהן, וממשיכה להכריז על מטרות אלה רק בגלל שמרנות או העמדת פנים. הסיכוי של החינוך הדתי בהוראת משנה ותלמוד הוא בהתאמת המטרות לגיל התלמידים ולסוגי האוכלוסייה המגוונים, הבאים בשערי החינוך הדתי, תוך הצבת רף סביר מבחינה פדגוגית. התחושה שגורלו של החינוך הדתי יוכרע לדורות על ידי ההוראה של התורה שבעל פה, מלווה רבים מהכותבים בתחום, ומאלה הדואגים לעתיד החינוך הדתי.
הסיכוי של הוראת התלמוד בישיבה התיכונית הוא בהמתקת הלימוד, הנחשב בעיני התלמיד הרגיל כגלולה מרה. המתקת הלימוד יכולה להתקיים באמצעים מגוונים ובגישות שונות.
תחושה מרוממת של בן הישיבה הלומד גמרא היא תחושה קשה להנחלה ולחיקוי. הבסיס התרבותי, קיומי, חוויתי, של הישיבה, המאפשר ללמוד גמרא בדרך ישיבתית, קשה להעתקה למסגרות אחרות.
הסיכוי של הישיבה התיכונית הוא ביכולתה להחזיר לחלק הישיבתי שבה אותה תודעה ישיבתית חווייתית, אשר יש המעידים שאין חוויה מסעירה ומרוממת ממנה.

תמונת התלמידים בבית הספר הממלכתי העומדים מול הספרים הגנוזים בארון, מול המשנה והתלמוד, היא תמונה המאפשרת לבחון את הסיכויים להזדהות ולמציאת רלוונטיות בלימוד ספרות זאת, כמו גם את הסיכונים לניכור גובר ולניתוק מוחלט מספרות חז"ל.
ההתנגדות הקיצונית בעשורים הראשונים של המאה העשרים להוראת המשנה והתלמוד בבית הספר הכללי וההתנגדות המוחלטת לעיון בספרות ההלכה, התחלפו במשך השנים ביחס פושר ובאדישות.
מעצבי תוכניות הלימודים החדשות בתורה שבעל פה בנו את הוראת המקצוע ואת תוכניותיו בעיקר בגישה ערכית תרבותית. התוכניות אינן מתיימרות להקנות יכולת לימוד עצמאית בתורה שבעל פה, אלא רק יכולת התמצאות בה. מוקד התוכניות הוא הפיכת לימוד המשנה והתלמוד ללימוד ערכי, ללימוד משפיע על החניכים וממילא גם על החברה ועל הליכותיה. התוכניות בנויות בצורה מודולרית והן מאפשרות בחירה במספר יחידות ונושאים, המתאימים לכל קבוצת לומדים. תוכניות כאלה נותנות סיכוי מתקבל על הדעת - גם מצד המורים, גם מצד התלמידים וגם מצדה של החברה - ללמוד משנה ותלמוד בחברה לא מסורתית באופן אמפטי.
בהצגת המשנה והתלמוד בדרך שבה הסממנים הדתיים יהיו מוצנעים, יש סיכוי וסיכון כאחד. הסיכוי הוא בכך שהתוכן ההומניסטי האוניברסלי המצוי במשנה ובתלמוד, שהוא תוכן מעניין המשקף את רוח דברי חז"ל, עשוי לדבר גם אל ליבם של התלמידים החוששים מדימוי דתי. הסיכון הוא בכך שתינתן תמונה חלקית - ואולי אף מסולפת - על המשנה והתלמוד, מבחינת הבנת המשמעות המקורית של החיבורים. הפתרון המסתמן לדילמה זאת הוא במודעות המורים, ואולי גם של התלמידים, להיבטים השונים הקיימים במשנה ובתלמוד, ואשר לכל אחד מהם זכות קיום עצמאית. מודעות כזאת תאפשר למנוע תחושה של אחיזת עיניים ושל סילוף מכוון של המורים את כוונתם המקורית של החיבורים.
סיכון לעתיד הוראת תורה שבעל פה בחינוך הממלכתי כרוך בתוכניות יומרניות קשות להגשמה; ולעומת זאת סיכוי לעתיד הוראתה מצוי בחשיבה מחודשת, בהשתחררות מסטריאוטיפים ומבוז ליהדות הממוסדת, ובהכרה האופטימית בסיכויים צנועים למציאת טעם במשנה ובתלמוד בבית הספר הכללי.