ממנהגי יהדות פרס (איראן)

חנינא מזרחי

תוכן הפרק: ג. שבת ד. ראש-חודש ה. חודש אלול ו. ראש-השנה ז. יום-הכיפורים ח. חג הסוכות, הושענא-רבא ושמחת-תורה ט. ט"ו בשבט י. פורים יא. חג הפסח יב. ימי העומר יג. חג השבועות יד. תשעה-באב

ג. שבת

1. עוד ביום החמישי מורגשת אוירה של שבת, אך ההכנות העיקריות נעשות בערב שבת. האישה טרודה בהכנת התבשילים, והחביב ביותר שביניהם הוא ה"פלאו", העשוי מאורז. לסעודה שניה היא מטגנת דגים, קישואים או חצילים, הנאכלים לפני החמין, שהוא העיקר בסעודה זו. החמין החביב ביותר הוא ה"גיפא", העשוי מקיבה ממולאה אורז. חביבה גם ה"פצ'ה" - כרעי צאן או בקר, מבושלים עם פולים או אפונה ותפוחי-אדמה.

2. החמין מטיל תרדמה. לאחר שינת מנוחה לומדים בספרי-קודש וחוזרים לבית-הכנסת לתפילת מנחה. במקום שנמצא דרשן, מאזינים לדרשתו על פרשת השבוע. לאחר סיום תפילת מנחה שבים לבית לסעודה שלישית.

3. בגלל השינויים שחלו בפרס בעשרים השנים האחרונות, חדלו גם היהודים מלבישת מלבושיהם הפרסיים המיוחדים, והם לובשים תלבושת אירופית גם בשבת.

ד. ראש-חודש

ראש-חודש אינו ניכר אלא בבית-הכנסת (באמירת "יעלה ויבוא" בעמידה, בקריאה בתורה ובתפילת מוסף. בחיי הבית הוא יום רגיל כשאר ימות החול, מלבד ראשי החודשים שלפני החגים או המועדים, שרישומם ניכר בהחלט: ראש-חודש ניסן - בגלל חג הפסח; ר"ח תשרי - בגלל הימים הנוראים; ר"ח סיוון - בגלל חג השבועות; ר"ח אדר - בגלל ימי הפורים; ר"ח אב - בגלל תשעה-באב וההימנעות מאכילת בשר.

ה. חודש אלול

1. ימי אלול הם ימי תשובה וחשבון הנפש. לילה לילה משכימים יהודי פרס לקום לפני האשמורת השלישית וממהרים עם ילדיהם אל בית-הכנסת לסליחות.

2. את הסליחות שבערב ראש-השנה מסיימים ב"התרת נדרים". כל המתפללים יושבים במקומם ושלושה מבין החכמים (ה"מולאים") עומדים לפניהם ומתירים להם את נדריהם בקול רם; אחר-כך מוצאים בקושי שלושה אנשים אחרים, שיסכימו להתיר את נדריהם של שלושת ה"מולאים" הנזכרים.

ו. ראש-השנה

1. בערב ראש-השנה מרובות ההכנות לקראת יום הזיכרון. מלבד תבשילי החג הרגילים מכינים פירות וירקות לאמירת ה"יהי רצון" שלפני סעודת ליל ראש-השנה, כגון: תפוחים, דבש, כרתי, סלק, תמרים, קרא, רוביה, רימונים וראש כבש.

2. לפנות ערב הולכים לבית-הכנסת לבושים בגדי חג. אוירה של חרדת יום הדין שרויה שם. בתפילת ערבית אומר השליח-ציבור את הפיוט "אחות קטנה תפילותיה" בניגון מיוחד, והקהל עונה כאיש אחד: "תכלה שנה וקללותיה". לאחר סיום התפילה קוראים זה לזה "תזכו לשנים רבות", או "צד סמל באין סלאי כוב ברסיד" (תזכו למאה שנים טובות כאלו).

3. בבית ערוך השולחן חגיגית ועליו צלחות עם הפריטים שהוכנו לאמירת ה"יהי רצון". לאחר הקידוש נוטל בעל הבית פלח תפוח מבושל בסוכר, מברך עליו ואוכלו. וכל בני הבית עושים כמוהו. אח"כ קורא בעל הבית בקול "יהי רצון", ומדגיש בהבלטה יתירה "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה". אח"כ מברכים על יתר הדברים שהוכנו, ועל כל אחד מהם אומרים את "יהי רצון" המיוחד לו.

4. למחרת משכימים לבית-הכנסת לתפילה, שנאמרת בנעימה מיוחדת של ימים נוראים ונמשכת עד לאחר חצות היום. אין אוכלים ושותים לפני תפילת שחרית. עם גמר ה"עמידה" של שחרית אומר השליח-ציבור בקול חזק "ה' שמעתי שמעך יראתי ה'" ומתרגם כל קטע לשפה הפרסית, המובנת לציבור המתפללים, והוא גם מוסיף נופך משלו בשעת התרגום. בבית-הכנסת שבו מתפללים אנשים מעדות אחרות נמנעים מתרגום זה.

5. אחה"צ מתכנסים בבית משפחה, שאחד מבניה נפטר בשנה החולפת, או בבית-הכנסת, לאמירת תהילים כמניין "כפר" (פעמיים ק"ן מזמורי תהילים). אח"כ מתפללים מנחה והולכים אל באר או אל בריכה שבקרבת מקום לאמירת "תשליך".

ז. יום-הכיפורים

1. בעשרת ימי התשובה באים לסליחות גם אלה, שלא הופיעו לפני ראש-השנה. עם התקרב יום הדין מכינים תרנגולים ותרנגולות ל"כפרות", כמספר נפשות בני הבית. לאישה הרה מסובבים תרנגול ושתי תרנגולות. את טכס הכפרות עורכים על פי רוב לפני ההליכה לסליחות. את הכנפיים, הרגליים והמעיים מפרישים לעניים, את השאר מבשלים לסעודה המפסקת ולמוצאי יום-הכיפורים.

2. לסעודה המפסקת ממלאים את גופת התרנגול אורז מעורב בגרגירי רימון. לאחר הסעודה לובשים בגדים לבנים וממהרים יחפים לבית-הכנסת. מי שנפטר לו אחד מבני הבית מדליק מבעוד יום מנורת שמן בבית-הכנסת, לעילוי נשמת הנפטר.

3. בלחש ומתוך בכי פותח החזן ב"לך אלי תשוקתי". המחוננים בקול ערב אומרים זה אחרי זה בית אחד של פיוט ארוך זה. עם פתיחת ההיכל קמים המתפללים על רגליהם, החזן יורד מעל הבימה, ניגש אל ה"היכל" (ארון הקודש), לוקח אחד מספרי התורה וקורא בקול חזק "בישיבה של מעלה", והקהל חוזר אחריו בקול ובנעימה מיוחדת. אחר כך אומר החזן "כל נדרי", כשהוא מחזיק בספר-התורה בידיו, והקהל מסיים מדי פעם בפעם כאיש אחד את סוף העניין. משגמר החזן את "כל נדרי", חוזר עליו סגנו הראשון ואחריו סגנו השני, ואח"כ מברכים ברכת "שהחיינו".

4. עם גמר התפילה מתפזר הקהל, איש איש לביתו, אך מעטים נשארים בבית-הכנסת במשך כל הלילה וקוראים שם תהילים ומשנה מסכת יומא. באשמורת השלישית מאזינים לקריאת "כתר מלכות" של אבן גבירול בתרגומו הפרסי.

5. בין הפיוטים המעוררים זעזועי נפש נמנים:
"ה' שמעתי שמעך יראתי ה'",
ו"ונתנה תוקף".
תפילת מוסף נגמרת בשעה מאוחרת, והרבה אנשים נשארים בבית-הכנסת עד תפילת מנחה - לאמירת תהילים.

ח. חג הסוכות, הושענא-רבא ושמחת-תורה

1. בונים סוכה גדולה ורחבת ידים, בה מתכנסים כל דרי החצר בצוותא, משפחה משפחה סביב שולחנה, כי ברוב עם הדרת מלך. בשוב הגברים מבית-הכנסת, הם עומדים על-ידי הכניסה, והלמדן שבהם קורא פרקי תפילה שונים ומזמין את האושפיזין של אותו ערב, קורא את הקטע "עולו אושפיזין עילאין" ונכנס אל הסוכה, ואחריו נכנסים יתר דיירי הבית, לקידוש ולסעודת החג.

2. תלמידי-חכמים עושים ישיבת קבע בסוכה וגם לנים בה.

3. אין יהודי פרס מקפידים שארבעת המינים יהיו דווקא משלהם, ויש שבבית-הכנסת נמצא אתרוג אחד ולולב אחד בלבד. לפני קריאת ההלל ניגשים המתפללים אחד אחד אל החזן, מברכים "על נטילת לולב" וחוזרים למקומותיהם.

4. בפינת הסוכה קובעים שרפרף ועליו עורכים את הספרים הדרושים לקריאה בימות החג: חמשה חומשי תורה, מחזור החג, "קריאי מועד" ועוד. קריאת כל חמישה חומשי תורה חובה, ביום-טוב הראשון מתחילים ב"בראשית" ובליל הושענא-רבא מסיימים ב"לעיני כל ישראל".

5. בשמחת בית השואבה ממלאים גדולים וקטנים את בית-הכנסת, והנשים - את העזרה. בגמר תפילת ערבית מוציאים את ספרי-התורה, מפזזים ומכרכרים לפניהם בצהלה: "שמחת תורה יש יש", והקהל עונה כאיש אחד: "שמחת גילה יש יש", בלויית מחיאות כפיים סוערות וריקודים שונים.

6. בליל הושענא-רבא מתאספים ל"ישיבה" בבית-הכנסת, או בבית מי שנפטר לו באותה שנה אחד מבני המשפחה. אחרי קריאת ספר "דברים" על פי התור קוראים "אדרא רבא", ובחצות הלילה אומרים תהילים. בין ספר לספר אומרים סליחות ולימוד המיוחד לאחד משבעת "כורתי הברית": אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד, ותוקעים בשופר. מי שמת לו מת באותה שנה או מי שבאותו שבוע חל בו יום הזיכרון של אחד מקרוביו מחלק תופינים, פירות ותה, והקהל מברך עליהם לעילוי נשמת המת. על השולחנות מניחים חבילות פרחים, הדסים ואתרוגים שעוברים מיד ליד, וכל אחד מברך עליהם את הברכה המתאימה. באשמורת הבוקר מסיימים את ליל הושענא-רבא בקריאת פרשת מותו של משה.

7. בליל שמחת-תורה רועש בית-הכנסת מרוב שמחה, ריקוד וכרכור עם ספרי התורה ובהתלהבות של קדושה.

8. למחרת היום מעלים לתורה את כל קהל המתפללים, ולבסוף את שלושת החתנים:
חתן-מעונה,
חתן-תורה
וחתן-בראשית.
בחתן-מעונה יכול לזכות בר-מצוה. עליית כל חתן מקדמים בשירה, וקרוביו מכבדים אותו במטר סוכריות הנזרקות מעל לראשו. הילדים משתטחים על גבי הקרקע כדי לזכות מן ההפקר. לאחר סיום התפילה מלווים את החתנים בשירה לבתיהם ונהנים שם מכיבודים.

ט. ט"ו בשבט

1. לט"ו בשבט קורא היהודי הפרסי "אינלות" (אילנות). כל בעל-בית קונה מבעוד יום כמה מיני פירות, ובראשם המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. את החיטה קולה בעלת-הבית ומכשירתה לאכילה. בליל ט"ו בשבט, לאחר שוב ראש המשפחה מתפילת ערבית, מסתדרים כל בני הבית מסביב לשולחן, ומעליו ערוכים פירות אלה.

2. מי שחלה עליו חובת נדר בשל מחלה, או מי שמת לו אחד מבני המשפחה החשובים, מקיים טכס של ברכות על פירות בציבור, בביתו או בבית-הכנסת. מלבד שבעת המינים הוא מביא מהפירות השכיחים והבלתי שכיחים (המובאים מחוץ-לארץ). אחרי אמירת פרקים שונים מן הזוהר לנשמת הנפטר מתחיל סדר הברכות. לאחר שאוכלים כעשרה מינים מברך אחד מן המסובים על כוס יין. המסיבה נמשכת שעות אחדות. לאחר סיום אכילת הפירות חוזרים וקוראים כמה פרקי זוהר ומסיימים בקדיש ובהשכבה לעילוי נשמת הנפטר.

י. פורים

1. בשבת שלפני פורים, בין שחרית למוסף, אומרים את הפיוט "מי כמוך" לר' יהודה הלוי. כשמסיימים את קריאת התורה ב"תמחה את זכר עמלק" מכים באגרוף על השולחנות ורוקעים ברגליהם.

2. יהודי פרס מקפידים בצום אסתר, ויש שגם ילדים בגיל פחות משתים עשרה שנה צמים ביום זה.

3. בליל פורים מתאספים כל הקהל בנעוריהם ובזקניהם בבית-הכנסת. לפני תפילת ערבית מכריז הגבאי על מחצית השקל, הוא שם שני שקלים על מגש, אותו הוא מעביר לפני המתפללים, מוסר לכל אחד את מטבעות השקל, מקבל השקלים, נותנם חזרה במגש ומוסיף עליהם מטבעות הכסף שקבל מן המתפללים תמורת מטבעות השקל.

4. בשעת קריאת המגילה קשובות האוזניים וכולם מצפים להזכרת השם "המן". בעת שהחזן מזכירו בפעם הראשונה, מזעזע רעש הרעשנים וחומרי הנפץ את חלל בית-הכנסת, שורקים, מצפצפים ומכים ברגליהם. הרעש מתגבר עם קריאת שמות עשרת בני המן.

5. מי שנפטר לו קרוב, בייחוד אב או אם, מזמין מנין לביתו לקריאת המגילה. מחלקים כיבודים ואומרים "השכבה" לעילוי נשמת הנפטר.

6. בפורים מרבים לשחק במשחק "תכת-נר". בתוך טבלא בעלת שני אגפים מסדרים כפתורי עץ לבנים ושחורים על-פי סדר ידוע. על פי זריקת שתי קוביות לאחד האגפים אפשר לקדם את הכפתורים, והמקדים לרכז את כפתוריו בתאו זכה במשחק.

7. הילדים מקבלים דמי פורים מהוריהם ומקרוביהם. משלוח-מנות נהוג בין מחותנים, והארוס שולח משלוח-מנות לארוסתו.

יא. חג הפסח

1. חג הפסח נקרא בפי יהודי פרס "מודה-ניסאן" (שיבוש מ"מועד ניסן").

2. ימים אחדים לפני החג מגעילים את כלי הפסח. באמצע החצר או במקום מתאים אחר מעמידים דוד מלא מים על אש גדולה ומחכים עד שהמים יתחילו לרתוח. מטבילים בו את כלי החג הטעונים הגעלה, של עצמם ושל יתר דיירי הבית.

3. אור לארבעה עשר בודקים את החמץ. ראש המשפחה מחזיק בשמאלו נר שעווה ובימינו מלקחיים או סכין. לאחר הברכה "על בדיקת חמץ" הוא בודק בקפדנות את כל פינות הבית ובמלקחיים שבידו מעביר את פירורי החמץ שהוא מוצא אל צלחת מיוחדת. למחרת הבוקר מקדימים באכילת פת של שחרית, שורפים את החמץ באח ברזל או בכיריים, ומסיימים באמירת "כל חמירא".

4. הנשים מכינות "חלק" (חרוסת), וכל אחת משתדלת להראות את מומחיותה במאכל זה. גם הגברים עוזרים על ידן בכתישת שקדים, תמרים, אגוזים, בוטנים וכל מיני תבלין שמערבים ובוחשים ביין לדייסת החרוסת.

5. סדר ליל פסח עושים כל השכנים בביתו של אחד המכובדים או של תלמיד-חכם. הגברים שבים מבית-הכנסת לבושים בגדי חג ומברכים את הנוכחים בברכת "תזכו לשנים רבות". הנשים צוהלות לקראתם ומשיבות: "צד סאל באין סאלאי כוב באסיד" (תזכו למאה שנים טובות כאלו). כולם יושבים מסובים על-יד השולחנות. ראש המסובין בודק את שולחנו, אם הכל ערוך כדת וכדין: שלש מצות, חרוסת, זרוע, מרור, ביצה ועוד. ראש המשפחה מנעים בקולו: קדש ורחץ, כרפס יחץ עד הסוף, וכמוהו עונים כל המסובים. בכלל מרבים באמירת "קדש ורחץ" לפני כל אחת מארבע הכוסות ואחריה. הקידוש נאמר בעמידה, ובסיומו יושבים וכל אחד גומע בכוסו את היין בהסבה לצד שמאל וקורא אחר-כך בקול "כאפר נכורד-ישראל כשר בכורד" (הכופר לא ישתה אותו - ישראל כשר ישתהו).

6. ראש המשפחה לוקח על קצה אצבעותיו את שלוש המצות העטופות במפית לבנה, שר בהטעמה מיוחדת "הא לחמא", ובצהלת שמחה הוא מדגיש: "לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין".
המסובים מוסיפים בחרוז: "צ'שם דושמנהאי ישראל כורין" (יוכו שונאי ישראל בעיוורון). שלוש המצות עוברות מיד ליד וכל אחד חייב להגיד עליהן "הא לחמא".

7. אחרי ארבע הקושיות קוראים את ההגדה פיסקא פיסקא לפי התור, ובר אוריין מבין המסובין אומר את ההגדה גם בתפסיר (התרגום בפרסית).

8. כשמגיעים לפרק "אילו הוציאנו ממצרים", חוטף כל אחד מהמסובים, כגדול כקטן, בצל ירוק מעל השולחן, ועם קריאת "דיינו" מצליף על גב שכנו, האב בבנו והבן באביו, האיש באשתו והאישה בבעלה.

9. בהגיעם ל"כורך", כורך ראש המשפחה מרור, חזרת ומצות בגלילה אחת עבה, טובלה אל תוך החרוסת, בוחשה בידו וקורא: "כורכן ואוכלן בבת אחת" וכו' ואוכל. כמוהו עושים כל יתר המסובים, לפי התור.

10. האפיקומן נמסר לשמירה - לילד. בכך מעמידים בניסיון את ערנותו, ואם יצליח לשמור יפה על הפיקדון שהופקד בידו אף מעניקים לו פרס. חלק מן האפיקומן אוכלים כנהוג, ואת השאר שומרים בכיס הבגד כל ימות השנה. כסגולה לשפע ולברכה.

11. מסיימים את ההגדה בשירת "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" בשפה המדוברת.

יב. ימי העומר

בימי ספירת העומר נמנעים מלבישת בגדים חדשים, ממסיבות חגיגיות ומתספורת. החתונות נערכות בל"ג בעומר. במקרה של מחלה קשה נוהגים לנדור לערוך סעודה ביום הילולא של רשב"י, שחל בל"ג בעומר. הנודר מזמין לסעודה זו את כל בני המשפחה, ידידים ומכירים, ומכין לסעודה זו "פלאו" (אורז מבושל עם גזר, שום ופולים), מאכל החביב עליהם מאוד. יחד עם מאכל זה אוכלים כל מיני ירקות המעוררים תיאבון ושותים כל מיני משקאות חריפים. לפני הסעודה ולאחריה קוראים פרקי זוהר.

יג. חג השבועות

1. היהודי הפרסי קורא לחג השבועות בשם "מודה גול" (שיבוש מ"מועד-גול", כלומר: חג הפרחים, משום שביום זה מקשטים את השולחנות בפרחים ריחניים). לסעודת החג מכינים דייסות מתוקות, כמו "חלווא-כורמא" - דייסת תמרים עשויה מסולת, תמרים, שמן וסוכר, או "חלואב ברנג'"-דייסת אורז העשויה מאורז טחון, שמן, מים, סוכר ומיני תבלין.

2. בשוב בעל הבית מבית-הכנסת הוא מברך את אשתו בברכת: "צד סאל באין סאלאי כ'וב ברסי" (תזכי למאה שנים טובות כאלו).
והיא עונה: "שומא הם צד סאל באין סאלאי כוב ברסיד" (גם אתם, תזכו למאה שנים טובות כאלו).
לאחר הקידוש מברכים על פירות העונה המוצגים על השולחן, ולפני הגשת סעודת החג נשמעים שירה ופיוט מפי ראש המשפחה.

3. לאחר הסעודה הולך בעל הבית עם בניו הגדולים אל ה"ישיבה", שנערכת אצל מי שמת עליו אחד מבני המשפחה, בייחוד אב או אם, או לבית-הכנסת. הלילה הזה מוקדש כולו ללימוד המובא בספר "קריאי מועד" ואשר כולל תחילה וסוף של כל פרשה וכל ספר מספרי נביאים וכתובים. מגילת רות קוראים בשלמותה. אחד ה"מולאים" מתחיל בקריאה, ואחריו קוראים יתר הנוכחים לפי התור, פרק פרק. אחרי קריאת התנ"ך קוראים ראשי פרקים מכל ששה סדרי המשנה, אדרא רבא וזוטא, ומסיימים בקריאת תהילים.

בין קריאת כל ספר וספר שבתהילים מגישים פירות ושכר לברכה, לעילוי נשמת הנפטר, ככלות כל הברכות קם ה"מולא" על רגליו ואתו המסובים, והוא אומר "השכבה" לעילוי נשמת הנפטר. לפני ההשכבה אומרים קדיש. לאחר סיום ה"ישיבה" מזדרז הקהל ללכת לבית-הכנסת, לתפילות החג. אין נעימה מיוחדת לתפילה זו, מלבד ל"כתובות" ול"אזהרות".

יד. תשעה-באב

1. משנכנס י"ז בתמוז נמנעים מכל שמחה ומר"ח אב נמנעים מאכילת בשר. בערב תשעה-באב, אחרי תפילת מנחה, עורכים את הסעודה המפסקת. תחילתה באכילת "פלאו-עדס" - תבשיל מאורז ועדשים, לסימן אבל, וסיומה באכילת ביצה קשה, שאף היא מסמלת אבל.

2. מיד לאחר הסעודה הולכים יחפים אל בית-הכנסת ושם יושבים על הקרקע כאשר רגליהם מקופלות תחתיהם. התפילות והקינות הן על פי נוסח ספרד. לפרקים א' ב' ד' ה' שבמגילת "איכה" יש נעימה אחת, ואילו לפרק ג' יש נעימה אחרת. החזן קורא את מגילת "איכה" ואת הקינות שאחריה בתרגום לפרסית אגב הוספות רבות, כדי לעורר התרגשות ובכי. עם גמר הקינות קם הקהל על רגליו, מכבים את הנרות, ובאפילה דורש החזן מעניינא דיומא. לבסוף מודיע החזן את שנת החורבן, והציבור מתפזר, איש איש לביתו.

3. ליל תשעה-באב נקרא "שב-נאי" (ליל התשיעי), ואילו יום תשעה באב נקרא "רוז-איכה" (יום איכה).

4. אמירת הקינות שאחר תפילת שחרית נמשכת עד הצהרים, שכן רבות הן, והחזן מתרגם אותן בתפסיר פרסי ומוסיף הרבה משלו. בין קינה לקינה עוברים עניי העיר בין הקהל, וכל אחד מהם זוכה מאותם המטבעות שהיו שמורים במשך הלילה מתחת לכרים, לסגולה.

השמש מכריז על תרומות לכפרת הציבור, בהן קונים כבש, שאותו שוחטים לפני תפילת מנחה. לפני השחיטה מכריזים על מכירת עיני הכבש, והזוכה בהן מיבשן וקובען במשבצת כסף. הן משמשות כעין קמיע בצוואר הילדים, לשומרם מעין-הרע. את הכבש מחלקים אח"כ בין העניים.