|
|
שני תבשילין בליל הסדר, על שום מה?
עמירם דומוביץ
פסחים קי"ד, ע"ב: מאי שני (24) - גרמא ובישולא (34)
|
מבוא לסוגיה א. מה הם שני התבשילין? ב. מדוע בכלל יש צורך בשני תבשילין? על השאלה הראשונה הגמרא מביאה ארבע שיטות, ועל השנייה תשובה אחת. באור מושגים |
מהו חמץ?
|
החמצה של דברי מאפה, הוא תהליך היוצר התפחה הנוצר כתוצאה ממגע של מים קמח ואוויר. בתהליך נוצרות בועות אוויר קטנות בתוך העיסה וכתוצאה מכך הבצק תופח ולאט לאט ניפחו גדל. ע"פ ההלכה נקבע שתהליך ההחמצה מתחיל לאחר 18 דקות מרגע שהקמח בא במגע עם מים. ברור שבדקה ה-18 עדיין לא רואים בעין שהקמח תפח, אולם ע"פ ההלכה זה הזמן של תחילת התהליך וככל שיעבור יותר זמן כך נפח הבצק יגדל יותר.
מכיוון שהתפחה של בצק רק ע"י מים קמח ואוויר נמשכת זמן רב, מוסיפים חומרים לבצק אשר מזרזים את ההתפחה. בימינו מוספים חומרי התפחה כגון: שמרים, אבקת אפייה או סודה לשתייה. בעת העתיקה השתמשו ב"שאור". ה"שאור" הוא בצק שהחמיץ, הוא עיסה מעופשת ומאוסה ואינה ראויה לאכילה כמו שהיא. אך לשאור יש תכונה היכולה להביא עיסה אחרת במהירות לידי תסיסה וחימוץ כלומר להתפחה. בפסוקים העוסקים בציווים על איסור חמץ התורה משתמשת בשלושה מושגים "שאור" "מחמצת" ו"חמץ". ה"מחמצת" היא מילה נרדפת ל"שאור". והיא נקראת כך משום שהיא מחמיצה עיסות אחרות. על ההבדל בין "שאור" (="מחמצת") לבין "חמץ" ניתן ללמוד מן המקור הבא: |
תוספתא ביצה פ"ה, הלכה ה איזהו שאור? המחמץ את אחרים. חמץ? שנחמץ מידי אחרים. |
|
כלומר בניגוד לשאור (=מחמצת) שהיא עיסה המחמיצה עיסות אחרות הרי שה"חמץ" זו עיסה (אפויה או אפילו לפני אפיה) שהוחמצה ע"י השאור, אך לה עדין אין את היכולת להחמיץ עיסות אחרות. מונח תלמודי מילון |
|
הוה
מיהדר נפיק |
__________________
__________________ __________________ |
מפומיה
לית חייש |
__________________
__________________ __________________ |
|
לימוד הסוגיה |
| "מאי שני תבשילין?" | ||
|---|---|---|
| שם החכם | בלשון הגמרא | בלשונך |
| 1. | ||
| 2. | ||
| 3. | ||
| 4. |
שיטת רב הונא
| 3. א. תרגם והסבר: |
|
רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא.
|
|
______________________________________________________________
|
|
ב. כל אחד מארבעת החכמים ציין שמות ל"שני תבשילין". האם כוונתם הייתה שהחובה היא להביא דווקא את התבשילים שהם ציינו או כוונתם הייתה לתת רק דוגמה לשיטתם העקרונית. (היעזר בר"ן המובא בדפי הרי"ף דף כד, ע"ב ד"ה "הואיל ונפיק", שורה רביעית מסוף העמוד.) אילו גידולים מחמיצים? 4. המשנה פותחת בשאלה "אילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח". לאיזו חובה המשנה מתכוונת? 5. בגמרא מוזכרים שבעה מינים שונים של גידולים (ציורים של הגידולים האלה ראה בנספח ליחידה זו). לגבי חלק מהם תנא קמא ורבי יוחנן מסכימים שהם מחמיצים, ולגבי חלק מהם יש מחלוקת. מיין את הגידולים השונים לשתי הקבוצות האלה. |
| הגידולים המחמיצים | |
|---|---|
|
לדעת
תנא קמא ורבי יוחנן |
רק לדעת
ורבי יוחנן |
|
|
|
|
6. מהו הכלל המובא בפסחים ל"ה, שלפיו קובעים באילו גידולים אפשר לקיים מצוות מצה, וכיצד למדו את הכלל הזה? 7. האם רבי יוחנן בן נורי חולק על הכלל הזה? אם לא, מדוע בכל זאת לפי ר"י יש גידולים נוספים הנחשבים כמחמיצים? לידיעתך! 8. חזור לסוגיה שלנו (פסחים קיד): א. מה מסיק רב אשי מדבריו של רב הונא? ב. כיצד הוא מוכיח את דבריו? |
שיטת רב יוסף
|
בסוגיה מציינו ארבע דעות בשאלה מה הם שני התבשילים, אולם רק רב יוסף מביא טעם לדבריו: "אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה." יש לברר אם שלושת האמוראים האחרים חולקים על טעמו של רב יוסף או לא.
9. עיין בדברי הר"ן המובאים בדפי הרי"ף כד, ע"ב (שורה אחרונה) ובדף כה ע"א (שורה ראשונה). א. האם כל האמוראים מסכימים לטעמו של רב יוסף? ב. מדוע רק רב יוסף הזכיר את הטעם זה? 10. א. רב יוסף למד מ"קרבן הפסח וקרבן חגיגה" שתי הלכות. מה הן? ב. שאר האמוראים למדו מ"קרבן הפסח וקרבן חגיגה" הלכה אחת. מהי? |
שיטת חזקיה, רבינא ורב הונא
|
שים לב להבדלי הלשון בין חזקיה ורבינא לבין רב יוסף:
חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו. רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר... רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא. 11. הלשון "אפילו" הנזכרת אצל חזקיה ורבינא מלמדת כי הם באים להוסיף על דינו של רב יוסף. א. במה הקל חזקיה לעומת רב יוסף? (היעזר ברשב"ם.) ב. במה הקל רבינא לעומת רב יוסף? (היעזר ברשב"ם.) ג. גם רב הונא הקל לעומת רב יוסף. מהי ההקלה? היעזר בדברי התוספות, ד"ה "סלקא וארוזא", ובדברי הר"ן המובאים בדפי הרי"ף כד, ע"ב, "ד"ה "מאי שני תבשילין". פסח בימינו א. סוג התבשילים 12. בסוגיה התלמודית מוזכרות ארבע שיטות בשאלה מה הם שני התבשילים. עיין בהגדה של פסח, ומצא, אילו שני תבשילים אנו נוהגים לשים בקערת הפסח. האם המנהג שלנו תואם את אחת הדעות המוזכרות בגמרא? |
שו"ע, או"ח סימן תעג, סעיף ד
מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלוש מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. ונהגו בבשר ובביצה, והבשר נהגו שיהיה זרוע. |
|
ביאור: השו"ע פסק שנוהגים בזרוע ובביצה. כיצד הגיע השו"ע לפסק הלכה זה אשר לכאורה אינו מקביל לאף שיטה אמוראית? מאחר שלדעתו אין הלכה כרב יוסף (המצריך דווקא שני מיני בשר), ממילא ניתן לצאת ידי חובה בזרוע ובביצה. במנהג זה בוודאי יוצאים ידי חובה לפי שאר האמוראים, שהרי הם הקלו אף יותר מכך.
13. הסבר מדוע רב הונא, חזקיה ורבינא מקלים יותר לעומת המנהג המוזכר בשו"ע. טעמים לזרוע ולביצה |
המאירי, בית הבחירה, פסחים קיד, ע"ב
נהגו העם בזרוע וביצה, ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון, רוצה לומר: ביעא ודרעא, כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא. [תרגום: רצה(=ביעה =ביצה) הקב"ה להציל אותנו בזרוע(=דרעא) נטויה.] |
|
במשך הדורות נתנו טעמים נוספים לזרוע ולביצה. אולם יש להבחין בין הטעמים השונים: הטעם ל"שני תבשילין" הוא זכר לקרבן הפסח ולקרבן החגיגה, ואילו כל הטעמים הנוספים באו לבאר מדוע נבחרו דווקא הזרוע והביצה לשמש כ"שני תבשילין" אלו. 14. אם ידוע לך טעם נוסף למנהג הזרוע או הביצה, כתוב אותו. ב. אכילת התבשילים |
משנה ברורה סימן תעג, סעיף קטן לה
וכן נוהגין בעירנו - לצלות הביצה. ואסור לאכול הזרוע בלילה, דאין אוכלין צלי בלילה אבל הביצה, אף שהיא צלויה, מותר שאין איסור צלי בביצה ולפי זה אסור לצלות הזרוע בלילה אלא מבעוד יום אם לא שדעתו לאכלו למחר באותו היום ואל כן אם שכח וצלאו בלילה ייזהר לאכלו מחר בבוקר כ"כ המ"א ושארי אחרונים ואם דעתו שלא לאכול הביצה עד ליל ב', גם הביצה אסור לצלותה בלילה אלא מבעוד יום. כתב בח"א רע עליי המעשה שזורקין הזרוע, והוא ביזוי מצווה. ומצווה להניח ביו"ט שני בבוקר לתוך הצלי שצולין ליו"ט ואוכלין אותו: |
|
15. מה עושים בביתך בזרוע ובביצה? |
נספח ליחידה 29
|
|
אורז
האורז הוא עשב חד-שנתי שגובהו כמטר אחד, והוא גדל בעיקר בביצות או כגידול שלחין קיצי. מוצאו במזרח הרחוק, אולם הוא הובא לארץ עוד בתקופת המשנה. החלק הנאכל מצמח האורז הם הגרגרים שלרוב הם צהבהבים (אך יש גם זנים אדומים) והם משמשים בעיקר לדייסה. מפני מיעוט חומר הדבק באורז קשה לעשות ממנו לחם, אך למרות זאת היו עושים פת רק מאורז או מערבים אורז בשאר דגני הלחם. |
|
|
דוחן
נחלקו הדעות בין המפרשים הראשונים ביחס לזיהויו של הדוחן. בין החוקרים החדשים הזיהוי המקובל הוא עם הדוחן התרבותי הקרוי Panicum miliaceum. זהו עשב הוא רב-שנתי שגובהו ממטר עד מטר וחצי. לגרגריו הקטנים (3-2 מילימטרים) צבע צהבהב. בזמן הקדום התקינו ממנו לחם שטעמו לא היה משובח. כיום השימוש הרגיל בדוחן הוא למספוא או לדייסות. לעתים מערבים את הדוחן בשאר מיני התבואה המשמשים ללחם. |
