"לחם עני"

עמירם דומוביץ

פסחים קטו, ע"ב: אמר שמואל (33) - קטז ע"א: ואשתו אופה: (3)


מבוא לסוגיה
למצוות אכילת מצה ב"ליל הסדר" יש שני טעמים, אחד מוכר והשני פחות ידוע.
א. הטעם הראשון נאמר בתורה במפורש:
שמות יב לג-לד
ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים. ויישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם.

המצה הנאכלת בליל הסדר היא מעין הלחם שנאכל על ידי עם ישראל בליל ט"ו בניסן בשעה שיצאו את מצרים במהירות. על פי הטעם הזה המצה היא זכר לשלב הגאולה.

ב.
הטעם השני נאמר על ידי חז"ל, ויש לו סמך בתורה. בספר דברים (טז, ג) המצה קרויה "לחם עני", וכך מסבירים ביטוי זה הפרשנים:
רש"י
לחם עני: לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים.

ספורנו
לחם עני: לחם שהיו אוכלים בעוניים ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ, מפני נוגשים אצים.

דבריהם של רש"י וספורנו מבוססים על הסוגיה שלנו, שבה יש שדרשו את המילים "לחם עני" כלחם שמתאר עניות ועבדות. לפי דרשות אלו המצה הנאכלת בליל הסדר היא מעין הלחם שנאכל על ידי עם ישראל בתקופת העבדות. ראיה נוספת לטעם זה אפשר למצוא בכך שהציווי של ה' לעם, "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב,טו), נאמר עוד לפני שיצאו ישראל ממצרים, לפני שהגיעו למצב שבצקם לא הספיק להחמיץ.
על פי דברים אלו ניתן לתאר את היחס בין שלושת המאכלים העיקריים בליל הסדר לבין מה שהם מסמלים - "עבדות" או "גאולה" - כך:



לימוד הסוגיה
דברים טז, ג
לא תאכל עליו חמץ.
שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עני,
כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים.
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

בסוגייתנו מובאות שלוש דרשות שונות לביטוי "לחם עני". המלה "עני" יש שהיא נדרשת במשמעות של אביון. ויש שהיא נדרשת במשמעות של אמירה, דיבור, ענייה (לענות).

1. עיין בסוגיה, ומלא את הטבלה הבאה במחברת:

"עני" מלשון - הדרשה
א.  
ב.  
ג.  

קרא את ההסבר למונח התלמודי "אל תקרי" (מובא כנספח ליחידה).בסוגייתנו מונח זה אינו מוזכר במפורש, אך החכמים בסוגיה עושים שימוש בשיטה זו לגבי המלה "עני".
המפרשים והפוסקים הסיקו מדרשות אלו הלכות מעשיות הקשורות לליל הסדר. בפרק זה נלמד את פירושה של כל דרשה ואת ההלכה המעשית הנובעת מתוך הדרשה.


דרשה א

"לחם עוני" - לחם שעונין עליו דברים הרבה.


בסוגיה הקודמת למדנו שעוקרים את השולחן (ובימינו את הקערה). עקירת השולחן נעשית לאחר אכילת הכרפס והיחץ, אך הגמרא אינה אומרת מתי יש להחזיר את השולחן עם המצות. התוספות מוצא פתרון לשאלה זו בדרשה שלהלן:
2. עיין בתוספות דף קיד ע"א, ד"ה "הביאו לפניו מצה", בקטע המתחיל במילים "ומיד כשעוקרין", וענה על השאלות:
3. מתי צריך להחזיר את השולחן, לפי התוספות?
4. בתורה הביטוי "לחם עני" אינו מנוקד. דרשה א מנקדת אותו כך: "לחם עוני" ומפרשת "לחם שעונין עליו דברים הרבה"; אילו דברים צריך "לענות" (=לומר) לפי התוספות, ועל מה צריך לומר אותם דברים?
פסח בימינו
עניין החזרת הקערה מובא להלכה בדברי הפוסקים.
שו"ע או"ח סימן תעג, סעיף ז
מוזגין לו מיד כוס שני... וכשמתחיל "עבדים היינו לפרעה", מחזיר הקערה שבה המצות לפניו, וקורא כל ההגדה, וכשיגיע ל"מצה זו", צריך להגביה, להראותה למסובין, שתחבב המצווה עליהם, וכן כשיגיע ל"מרור זה"...
רמ"א
ויהיה הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה.

5. מאילו מילים בשו"ע אתה למד שהוא אימץ את ההלכה שנלמדה מן הדרשה?
6. איזה מנהג מוסיף רמ"א על דבריו של השו"ע, ועל סמך מה הוא פסק זאת?
7. עיין בהגדה של פסח. מצא את ההערות על הגבהת הקערה, על החזרתה, ועל גילוי המצות, וכתוב לפני אילו קטעים עושים כל אחת מן הפעולות אלה.
ב. כיצד נוהגים בביתכם: מתי מחזירים את הקערה? האם נוהגים לגלות את המצות?



דרשה ב

"עָני" כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה.



ביאור
בתורה הביטוי "לחם עני" אינו מנוקד, דרשה ב מנקדת אותו כך: "לחם עָני" ומפרשת: כמו שלעָני אין בדרך כלל פת שלמה, אף אנו נוהגים שתהיה בליל הסדר מצה חצויה (=פרוסה), כדי להזכיר את עוניים של ישראל במצרים.
לפניך שלושה הסברים לשאלה, מדוע "עני דרכו בפרוסה":
א. עני המחזר על הפתחים בדרך כלל אינו מקבל ככר שלמה אלא רק שאריות של לחם, פרוסה (על פי ריבב"ן - ר' יהודה בן בנימין הרופא מן הענוים).
ב. עבד (הנחשב עני) המקבל אוכל מאדונו בדרך כלל מקבל שאריות של אוכל, פרוסה (על פי "חתם סופר" - ר' משה בן שמואל סופר).
ג. עני, גם כשיש לו פת שלמה, בוצע אותה לשניים. חלק אחד הוא אוכל מיד, ואת החלק השני הוא שומר לסעודה הבאה, שהרי אינו יודע אם ישיג אוכל נוסף עד הסעודה הבאה. (על פי "כל בו" - ר' אהרון בר יעקב הכהן).

פסח בימינו
מהדרשה "לחם עני" נלמדה הלכה מעשית לליל הסדר:
ברכות לט, ע"ב
אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא? "לחם עני" כתיב.

טור או"ח, סימן תעג, ט'
ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשניים.

"בית יוסף"
וכתב ה"כל בו": המנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה, כדי שיאמר עליה "הא לחמא עניא". מה לעני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.

8. א. עיין ברשימת "סימני הסדר", וכתוב את שם הסימן המתאר את המנהג לבצוע את המצה לשניים.
ב. עיין בהגדה של פסח ומצא את הקטע שנוהגים לומר מיד לאחר בציעת המצה לשניים. העתק את המשפט הראשון של הקטע, ותרגם אותו לעברית.
9. מדוע, לדעתך, הצמידו את המנהג לבצוע את המצה לשניים לאמירת הקטע "הא לחמא עניא"? (העזר בדברי ה"בית יוסף".)
10. א. מצא את ההלכה שנלמדה בדרשה זו בדברי השו"ע (היעזר ב"עין משפט ונר מצוה" או ב"הלכה ברורה", קטו ע"ב ציונים ז,ח) וצטט את דבריו.
ב. כיצד נוהגים בביתכם בעניין בציעת המצה?
11. במבוא לסוגיה ראינו שני טעמים לאכילת מצה בליל הסדר. איזה טעם מתאים לדרשה השנייה?


דרשה ג

מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה,
אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה


אף דרשה ג מנקדת את הביטוי "לחם עני" כ"לחם עָני". בפירושה של דרשה זו ובהלכה המעשית הנלמדת ממנה נחלקו המפרשים. נלמד שתי שיטות בעניין זה: שיטה אחת של רש"י ורשב"ם ושיטה שנייה של רב האי גאון, רא"ש והטור.

שיטה א
רש"י
"אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה": כדי שלא תחמיץ.

רשב"ם
"דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה": ונותנו מיד לתנור (ממהר באפייתו) כשנגמר היסקו, שירא שמא יצטנן התנור (בגלל מחסור בעצים, שהרי עני הוא) קודם שיזדמן (לפני שיספיק להכין את הבצק; לכן) ועוסקים שניהם זה בהיסק התנור וזו בעיסה. אף כאן, הוא מסיק ואשתו אופה, כדי שלא תחמיץ.

12. עיין בדברי רשב"ם, וענה:
    א. מדוע העני ממהר כאשר הוא אופה לחם?
    ב. מדוע אנו צריכים למהר כאשר אופים את המצות?
    ג. לפי פירוש זה, מהו הדבר המשותף לאפיית מצות ולאפיית לחם על ידי עני?

שיטה ב
טור סימן תס
ורב האי גאון כתב... ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמן כגאונים המחמירין, ולשין בעצמם, ואופין, כההיא דאמרינן: מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, לכן מצווה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן. וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל: היה משתדל בהן ועומד על עשייתן, ומזרז העוסקים בהן, והיה מסייע בעריכתן.

13. עיין בדברי הטור, וענה:
    א. מדוע, לדעתך, דווקא העניים הם אלה שמשתתפים באפיית לחמם?
    ב. מה אנו צריכים לעשות בשעת אפיית המצות?
    ג. לפי פירוש זה, מהו הדבר המשותף לאפיית מצות ולאפיית לחם על ידי עני?
14. האם נוהגים בביתך לאפות את המצות לבד או לקנות אותן מן המוכן?

סיכום שתי השיטות

15. לפניך סיכום של שתי השיטות בביאור לדרשה. העתק את המשפטים למחברתך, והשלם את החסר.

שיטה א (רשב"ם):
כמו שעני _________________ באפיית לחמו, כך גם אנו צריכים
_________________ בשעה שאופים את המצות.

שיטה ב (טור): כמו שעני ___________________ בהכנת לחמו, כך גם אנו צריכים
___________________ בהכנת המצות.

פסח בימינו
הביטוי "לחם עני", הוכנס להגדה של פסח בלשון ארמית: "הא לחמא עניא". מפרשי ההגדה פירשו את הביטוי הארמי לפי הפרושים השונים שראינו בסוגיה, על "לחם עני".

נספח ליחידה 36

דרשת "אל תקרי"

המילים בתורה כתובות ללא ניקוד. אחת מדרכי המדרש של חז"ל היא לדרוש מלים על ידי שינוי הניקוד שלהן. המונח התלמודי לדרשה מסוג זה הוא "אל תקרי... אלא...", ופירושו: אל תקרא את המילה כך אלא באורח שונה.
לפניך דוגמה לשימוש בשיטת מדרש זו:
  ברכות סד, ע"א (ומתוך תפילת "אין כא-להינו")
אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך" - אל תיקרי "בניך" אלא "בוניך".

ביאור

הפסוק "וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך" (ישעיהו נד, יג) מתפרש בשתי דרכים:
א. לפי הפשט:
"וכל בָניך לימודי ה'": כאשר הבָנים (=ישראל ) הם "לימודי ה'", כלומר לומדים תורה, אז "ורב שלום בָניך": יהיה להם (לבָנים) שלום רב.
ב. לפי המדרש (של ר' אלעזר):
המדרש מנקד את ה-ב' במילה "בניך" בחולם. (=בֹּניך), משורש בו"ן = בי"ן, ומשמעותה: המבינים שהם תלמידי חכמים.* הפסוק כולו מתפרש כך:
"בֹּניך
לימודי ה'": המבינים שהם תלמידי חכמים,
"ורב שלום בֹּניך": והשלום מתרבה בעולם על ידי המבינים.

שים לב:

המילה "בניך", מוזכרת בפסוק פעמיים:
לפי הפשט יש לנקד את ה-ב בשני המקרים בקמץ (בָניך), ופירוש המילה הוא בנים.
לפי המדרש יש לנקד את ה-ב בשני המקרים בחולם (בֹּניך), ופירוש המילה הוא מבינים.

ההבדל בין שני הפירושים הוא בשאלה מה גורם לריבוי שלום בעולם.
לפי הפשט: לימוד התורה.
לפי המדרש: תלמידי החכמים.

הדרשות שהן על דרך "אל תקרי", אינן אלא בגדר "אסמכתא בעלמא", כלומר הפסוק אינו מקור לדין או לרעיון הנאמר בדרשה, אלא חכמים רק הסמיכו את הדין או את הרעיון האגדתי לפסוק כדרך המשוררים או לזיכרון.
 
רמב"ם, מורה נבוכים ג, מג

אמרו רבותינו ז"ל (כתובות טו): "תני בר קפרא: 'ויתד תהיה לך על אזנך': אל תקרא 'אזנך', אלא 'אוזנך' - מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה, יתן אצבעו בתוך אוזנו". ואני תמה, אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כוונת המצווה, ושהיתד היא אצבע, ואזנך הם שתי אוזניים. איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה. אבל היא מליצת שיר נאה מאוד, הזהיר בה על מידה טובה, והיא כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו. וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר. וכן כל מה שיאמר בדרשות "אל תקרי כך, אלא כך" זהו עניינו.

רמב"ם, הקדמה למשנה
אבל נסמכה זאת המצווה לזה הפסוק לסמן כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מעניין הכתוב. וזה עניין מה שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא", בכל מקום שיזכרוה.

--------------------------------------------
* ראה חנוך ילון, פרקי לשון, עמ' 123, ירושלים תשל"א.