פסחים קיד, ע"א
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצווה.
רבי אליעזר בן צדוק אומר: מצווה.

רבי לוי אומר: זכר לתפוח.
רבי יוחנן אומר: זכר לטיט.

סוטה יא, ע"ב
דרש רבי עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים... וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך."

הלכך צריך לקהוייה... לקהוייה זכר לתפוח.

וצריך לסמוכיה - זכר לטיט.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט.

מהרש"א, פסחים קטז, ע"א
"זכר לטיט וכו'": בשעת אכילת מרור יזכור "וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו'", שהיא עבודת הטיט. וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם: "ותבן לא יינתן לכם וגו' ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן." ורבי לוי, דקאמר זכר לתפוח... דיש לזכור הנס, דכל עוד שמיררו חייהם היו יולדות ברווח, כמו שכתב: "תחת התפוח וגו'"... לקיים מה שכתוב: "פן ירבה... כן ירבה" (שמות פ"א).

רמ"א או"ח, סימן תעג, סעיף ה
וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום, זכר לדם. ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (בשיר השירים), כגון תפוחים ("תחת התפוח עוררתיך"), תאנים ("התאנה חנטה"), אגוזים ("אל גינת אגוז"), רימונים ("כפלח הרימון"), שקדים, ונותנין עליו תבלין כגון קינמון וזנגביל, הדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט.