יוסף תבורי, פסח דורות, עמ' 66-65
אחרי שהגישו את המנה האחרונה (בסעודה היוונית והרומאית) של מיני תרגימה, התמכרו לשתיה ומאכלי המנה האחרונה שימשו לוואי לשתיה... לרוב השתייה המרובה הביאה לשכרות והוללות. חכמים רצו למנוע שתופעות שליליות כאלה יהפכו לחלק מן הסדר ועל כן קבעו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
ליברמן פירש את המילה "אפיקומן" וציין את הרקע התרבותי: "בשעה שההוללות הייתה מגיעה למרומה, היה דרכם להתפרץ לבתים אחרים, להכריח את האחרים להצטרף אליהם ושם היו ממשיכים את החגיגה, וקראו לזה epikomazein והמשנה הזהירה שאין גומרים את הפסח באפיקומן-epikomon וזהו הפירוש בבבלי ובירושלמי כאן: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת וכבר פירשו כן חכמי אשכנז האחרונים, והסתמכו גם על הירושלמי להלן ה"ו (ד"ו ה"ח): מיני זמר" (ש. ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ'521).
אולם במקורות קדומים מצאנו אף פירוש אחר לאפיקומן. התוספתא פירשה "כגון אגוזין תמרים וקליות" (ת' פסחים י:11, עמ' 198), וכן פירש רבי יוחנן (פסחים, קיט ע"ב). אף שמואל פירש שאלה מיני מאכל "כגון ארדילאי לי וגוזילא לאבא...". ראשוני מפרשי התלמוד הבינו שיש מחלוקת בין שני הפירושים. הם הבינו שלשיטה האחרונה שפירשה שאפיקומן הוא מיI אוכל - נימוק האיסור הוא כדי שיישאר טעם הפסח בפיו. אף סוגיית התלמוד מוליכה לכך כי - ללשון אחד - היא מבחינה בין פסח למצה ומתירה אפיקומן אחרי מצה. אך דומה ששתי השיטות מתכוונות לדבר אחד: תמרים, אגוזים וקליות שאסרם רבי יוחנן הם הם מיני התרגימה שהובאו לשולחן כמנה אחרונה בסעודה הרומאית כדי לגרות את תאוות השתייה.
כל הפירושים (למילה אפיקומן) מתכוונים לדבר אחד - מסורת עתיקה שאין מקיימים מנה אחרונה בליל הסדר, אלא שכל אחד תפס אספקט אחר של המנה האחרונה.