שאלה

חולה כליות באופן רציני, עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חברו, או מכיוון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חברו מוודאי סכנה?

תשובה

עצם הדין, אם רשאי אדם או חייב להיכנס בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים. כי מרן ה"בית יוסף" בחושן משפט (סימן תכו) הביא מה שכתבו בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. והסביר מרן הטעם, מפני שחברו בוודאי סכנה והוא בספק. וכן כתב מרן ב"כסף משנה" (סוף פרק א מהלכות רוצח), ובשו"ת "חוות יאיר" (סימן קמו) הביא דברי הירושלמי להלכה, ושכן משמע במסכת בבא מציעא סב, א וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים" (בחלק הדרושים יא, א).

אולם הסמ"ע בחו"מ שם העיר, שמרן המחבר והרמ"א השמיטו דין זה מהשולחן הערוך, וטעמם, לפי שגדולי הפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, לכן השמיטוהו גם הם מהשולחן ערוך. ע"כ.

ורבנו יונה גירונדי, בספר "איסור והיתר" (כלל נט, דין לח), כתב במפורש, שאין אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז חלק ג (סימן תרכה), שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מהוודאי של חברו; שנאמר: "וחי אחיך עמך", חייך קודמין לשל חברך. ע"כ. ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן מג) הביא דברי הגהות מיימוניות בשם הירושלמי הנ"ל, וכתב שכוונת הגהות מיימוניות לדברי הירושלמי סוף פרק ח דתרומות, אך שם שנוי הדבר במחלוקת רבי יונתן וריש לקיש. אפשר שהלכה כרבי יונתן, שאינו מחויב להיכנס בספק סכנה להציל את חברו מוודאי סכנה. והוסיף, שיש להוכיח כן גם מהגמרא שלנו, במסכת נידה (סא, א) ובמסכת סנהדרין (עג, א). ע"ש. וכן בספר "אגודת אזוב דרושים" (ג, ב) הוכיח מהגמרא נידה (סא, א) כדברי ה"יד אליהו", שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. גם בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יו"ד, סימן קנה) כיוון לדברי ה"יד אליהו" בהוכחתו ממסכת סנהדרין (עג, א), וראה עוד בספר "אמרי בינה" (חלק אורח חיים סימן יג, אות ה). ואמנם יש מקום לדחות ראיות האחרונים מהתלמוד שלנו. וראה בשו"ת "עמודי אור" (סימן צו) ובספר "כלי חמדה" (פרשת כי תצא).

ועל כל פנים, להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי [רבנו יונה גירונדי, כפי שכתב בספרו:] "איסור והיתר" והרדב"ז הנ"ל, שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה. וכן פסקו ה"אליה רבה" (בסימן שכט, סק"ח) ובשולחן ערוך הגאון רבי זלמן אורח חיים (סימן שכט, סעיף ח). וכן דעת ההפלאה בקונטרס אחרון ל"אבן העזר" (סימן פא, סעיף יב). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספרו "העמק שאלה" פרשת ראה (סימן קמז, אות ד). וכן פסק הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן (סימן תכו). וראה עוד בזה בשו"ת "משפט כהן" (סימנים קמג-קמד) ובשו"ת "היכל יצחק" חלק אורח חיים (סימן לט) ובשו"ת "איגרות משה" (חלק יו"ד, סימן קמה) ועוד.

על יסוד הדברים הנ"ל דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג), לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב"ז וסיעתו. ע"כ. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה וולדינברג, אב"ד ירושלים, בספרו שו"ת "ציץ אליעזר" חלק ט, (סימן מה), על יסוד דברי הפוסקים הנ"ל ועל סמך דברי הרופאים שאמרו לו שמעשה הוצאת כליה אחת מכליותיו של התורם כרוך בסכנת נפשות, לכן העלה שאין לעשות כן, אלא אם כן יחליט סגל של רופאים מומחים אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפשות לתורם. וכולי האי ואולי. ע"כ.

אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם היא מועטת מאוד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל, שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק ב"ספק השקול", מה שאין כן בנידון שלנו, שבוודאי שמצווה היא לתרום כדי להציל את חברו ממוות בטוח.

תדע, שבשו"ת הרדב"ז, ב"לשונות הרמב"ם" חלק ב (סימן ריח), כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א מהלכות רוצח), שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), זהו גם כשיש "קצת ספק סכנה" למציל, כגון שרואה את חברו טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש "קצת ספק סכנה" למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל. ודווקא בשביל ממון חברו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חברו חייב להציל. וכן הוא בירושלמי. ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בתשובה חלק ג (סימן תרכה) הנ"ל כתב, שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה, הרי זה חסיד שוטה, שספק שלו עדיף מוודאי של חברו. אלא ודאי שהוא מחלק בין "ספק שקול" לבין "קצת ספק סכנה", כלשונו הנ"ל. וכן ביאר בעצמו בתשובתו בחלק ב (סימן ריח), שאם ה"ספק של הסכנה נוטה אל הוודאי סכנה", כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו ב"ספק שקול" של סכנה, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל, הרי זה עובר על "לא תעמד על דם רעך". עד כאן. וכן כתב בספר "אגודת אזוב", בהשמטות שבסוף הספר. וכן פסק הערוך השולחן חו"מ (סימן תכו).

ולכן נראה, שהעיקר להלכה שמותר וגם מצווה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצווה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום, בוודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור: "שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו."

מקורות

1. בבא מציעא סא, א

ראה מקור 1 בתשובה הקודמת. חזור

2. ירושלמי, תרומות פרק ח, הלכה ד (סוף הפרק)

רב אימי איתצד בסיפסיפה. אמר ר' יונתן: ייכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעול בן לקיש: עד דאנה קטיל, אנא מתקטיל. אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא. אזול ופייסון ויהבוניה ליה.

פירוש פני משה

איתצד בסיפסיפה: ניצוד במקום סכנה הרבה (בידי גזלנים), ומלשון "האף תספה" ו"פן תספה" הוא ודומיהם, שכל הניצוד לשם, סוף נספה הוא.
ייכרך המת בסדינו: כלומר שנתייאש הימנו, ואין לו (לרבי אימי) אלא להכין לעצמו תכריכי המת.
עד דאנה קטיל אנא מתקטיל: ושמע רשב"ל ואמר: או אני אהרוג או אני נהרג.
אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא: אני אלך ואציל אותו בכוח.
אזול ופייסון, ויהבוניה ליה: והלך ופייס לאותן גזלנים, והניחהו ונתנו אותו לידו. חזור

3. נידה סא, א

הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר. אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו, חזו יתייכו. אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.

ביאור

הנו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא: על קבוצה של אנשים מן הגליל יצאה שמועה שהם הרגו אדם.
אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר: קבוצת אנשים זו, שהמלכות רדפה אחריהם כדי להעמידם לדין, ברחה והגיעה לרבי טרפון, וביקשה ממנו שיסתיר אותה מפני המלכות.
אמר להו: היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו: אמר להם רבי טרפון: מה אעשה אתכם? אם לא אסתיר אתכם, תגלה אתכם המלכות.
אטמרינכו, הא אמור רבנן: לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי: ואם אסתיר אתכם, הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף על פי שאסור לקבל, לחשוש צריך, כלומר שמא השמועה שיצאה עליכם נכונה ש"הרגתם ואסור להציל אתכם" (רש"י).
זילו אתון טמרו נפשייכו: לכו אתם והסתירו את עצמכם. כלומר רבי טרפון סירב להסתכן למענם.

תוספות, ד"ה "אטמרינכו, הא אמור רבנן לישנא בישא וכו'"

פירש בקונטרס: ושמא הרגתם ואסור להצילכם? ובשאילתות דרב אחאי (סוף פ' שלח סי' קכט) מפרש: שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך. והיינו מייחש מבעי ליה למיחש, שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שייזהר שלא יבוא לו הפסד ולא לאחרים. חזור

4. סנהדרין עג, א

תנו רבנן: מניין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך."

והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה, לכדתניא: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך"?! אין הכי נמי.

ביאור

שניתן להצילו בנפשו: שמותר להרוג את הרודף.
והא להכי הוא דאתא? האי מבעי ליה לכדתניא: וכי הפסוק "לא תעמד" (ויקרא יט, טז) בא ללמדנו דבר זה? והרי מפסוק זה לומדים דבר אחר, כפי שמצינו בברייתא: "מניין לרואה וכו'."
אין הכי נמי: באמת פסוק זה בא ללמדנו את הדין של הברייתא, ואילו את הדין שמותר להרוג את הרודף לומדים ממקור אחר. חזור