שאלה

קהל אחד שסדר תפילתם כפי מנהג אבותיהם היה על דרך אחד, ולאורך הזמן וטלטול הגלויות באו במלכות הלזו, מלכות תוגרמה ירום הודה, ונתבלבלו המנהגים, וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפילת ספרד, יען כי הם הרבים במלכות זה, ותפילתם צחה ומתוקה. וכולם או רובם הניחו מנהגם, ונמשכו אחר מנהג ספרד כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי, יגן עליה אלוקים, שבה קהילות קדושות קאלאברייא ופרוינצייא [פרובנס] וסיסילייא [סיצליה] ופולייא תפסו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הקהילה הקדושה אשכנז שלא שינו מנהגם. ועתה נמצא כל הקהל שתפסו מנהגם על סדר תפילה ספרד קצת זמן. ויש מערערים לומר, שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותיהם, ורוב הקהל, רוב בניין ורוב מניין, אינם רוצים להתפלל אלא על סדר תפילת ספרד, כמו שעשו זה ימים, והיא התפילה סדורה בפיהם. ואם יאמרו עתה סדר תפילת אבותיהם הקדום, לא ידעו להתפלל, וכמעט יפסידו תפילה לעולם.

לכן שואלין אם יפה עושים במה שתופסים מנהג ספרד.

תשובה

נראה, כי דאף על גב שיש עניינים שדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו, וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת "ובל תטוש תורת אמך" (משלי א,ח), מכל מקום, בכי האי גוונא בעניין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד.

והטעם שאני אומר כן, כי לעניות דעתי לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו, כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור. כמו כל אותם ששנינו בפרק מקום שנהגו, יעוין שם דבכולהו אית בהו משום הרחקת איסור. וכהא דאמרינן בגמרא: "בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן; אמרו ליה: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן? אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר 'שמע בני'" (פסחים נ,ב). והתם פירש רש"י: "והם מחמירים על עצמם שלא להיבטל מצורכי שבת." אבל בכי האי גוונא, דליכא צד איסור כלל ועיקר, ולא הרחקת עברה, בהא פשיטא דלא שייך ביה משום "אל תטש תורת אמך".

וכן יש לדקדק מלשון הר"ן ז"ל, שכתב בפרק "מקום שנהגו" על ההלכות, וזה לשונו: "ונמצינו למדין בתורת המנהגות, שכל מנהג איסור שהוא מעיר אחת, כל שאינו מנהג בטעות, אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת בין חכמי ישראל, ונהגו כדברי האוסר, כל בני העיר חייבין בו מן הדין, שנאמר 'ואל תטש'. וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור, חייב גם כן בו, ואפילו בצנעא, עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת, דבכי האי גוונא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם." עד כאן. ומדקאמר שכל מנהג איסור וכו', ולא קאמר שכל מנהג סתם, משמע דלא אמרינן הכי אלא בדבר איסור שנהגו במקומו הוא דאין לשנות, הא במידי דליכא צד איסור כלל, פשיטא שאין קפידא כלל. ואפילו במנהג איסור, דווקא בדעתו לחזור למקומו, אבל אם אין דעתו לחזור, פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם, ויכול לנהוג כאנשי העיר שבא לשם, אפילו להקל.

ומעתה נבוא לנדון דידן: שידוע שבתפילות כמו ראש חודש שבחול ושבע שבשבתות וימים טובים ותשע שבראש השנה איני רואה שיש בהן שינוי כלל, כי תורת אחת לכולנו, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים טועה ואינו יוצא ידי חובת תפילה. ואין הפרש אלא בפיוטין וקרוב"ץ שאומרים בתוך התפילה. וזה יכול האדם לראות כי העדרם טוב לנו ממציאותם, ובפרט בזמן הזה, שאין אחד מעיר שיודע ומבין מה שאומר. וראה מה שכתב הראב"ע בפירושו לספר קהלת על פסוק "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים" (ה,א), אשר כתב ואמר: "למה לא נלמוד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו, והנה תפילתו שהתפלל מודעת, וכל יודע לשון הקודש יבין, ואינה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל, והנה לא התפלל כי אם בדברים מבוארים, ואפילו שהיו חכמים. כל שכן המתפלל על אנשים רבים שכולם אינם חכמים, וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים וכו'. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש וכו' וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, ואף כי במקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו תמיד."

וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילה, פ"א (הלכה ד): "כיוון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם י"ח ברכות על הסדר וכו', עד כדי שיהיו ערוכות בפי הכל, וילמדו אותם, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעל הלשון הצחה. ומפני עניין זה תוקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהיה עניין כל ברכה ערוך בפי העילג על פה." ומצינו למדין מפי אלו גאוני עולם, גם שיהיו אחרונים בזמן, כי עיקר תפילה שתהיה בלשון צח וערוך בפי הכל חכמים ונבונים, וגם אפילו לטיפשים.

ועל כן ידוע, כי בכל תפילות שקהילות הקודש ספרד אומרים אין להם רק אותם שתיקנו חכמים. ואפילו הפיוטים שאנו אומרים לבד התפילה, הם מהר"ר יהודה הלוי ז"ל ומהרב שלמה גבירול ז"ל ומהרב אברהם אבן עזרא ז"ל, כולם לשון הקודש צח מובן לכל. ואפילו סדר קדושה שאנו אומרים ביום הכיפורים בחזרת הש"ץ, הכל בלשון הקודש פשוט, אשר מטעם מה שכתבתי נראה בעיני שלא די שאין לגנות לאותם העוזבים סדר שאר מנהגי התפילות, ותופסים סדר תפילות ספרד, אלא יש לשבח להם. כי מי יודע, אולי קדמוניהם, אם היו רואים סדר ספרד, היו עושים כן מן הטעם שזכרתי.

ועוד ראיתי להביא כאן לגמור העניין, הא דתנן בשלהי ראש השנה (משנה, לג,ב; וגמ' לד,ב): "כשם שש"ץ חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר: ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן." ובברייתא: "אמר להם ר"ג לחכמים: לדבריכם למה ש"ץ יורד? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את מי שהוא בקי." ופסקו דהלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכיפורים. וכן כתב הרי"ף (בדפי הרי"ף יב,א): "ושמעינן מינה, דהלכה כר"ג בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, אבל בשאר ימות השנה לא. אלא כשם שש"ץ חייב, כך כל יחיד ויחיד שהוא בקי חייב, וכן הלכתא. ועם שבשדות, דאניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא בר"ה וביוה"כ, ש"ץ נמי מוציאן ידי חובתן. אבל בעיר אין ש"ץ מוציאן ידי חובתן, עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דציבורא מתחילה ועד סוף." ובוודאי שלשון זה מורה, שצריך השומע שיבין מה שאומר הש"ץ, שאם לא כן, מאי "עד דאתו ושמעי"? הא, כיוון שאינו מבין מה שהש"ץ אומר, אעפ"י שגופו שם, הווה ליה כמאן דליתיה. ומה לי שיהיה שם, ומה לי שאינו שם. אלא ודאי שצריך שיבין מה שמוציא הש"ץ מפיו. וכן נראה בפירוש מדברי הטור א"ח, סימן קכד: "וכתבו רב שרירא ורב האי, שצריך שיכוון לכל מה שאומר ש"ץ מראש ועד סוף." שמי שאינו מבין, מה יכוון?! וכן ראיתי שדקדק מהרר"י קארו, וכן כתב בפי' שו"ע או"ח, בסימן קצג (סעיף א), וזה לשונו: "וכל זמן שאינן ג', מצווה להם לחלק, שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו, כשהיו שניהם יודעים. אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע, מברך היודע, והשני יוצא, וכגון שמבין וכו', אבל אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה." עד כאן.

מכל זה נראה, שצריך השומע שיבין מה שאומר הש"ץ, ואי לאו הכי, נוח לו שלא אמרו. כל שכן וקל וחומר כי האומר - הוא הש"ץ - אינו מבין. ואלו הפיוטים, מי ומי הוא המבין אותם?! על כן אני אומר, שאפילו אם תרצה לומר שיוכל האומר לומר שהוא סמך על אילן גדול, הוא המסדר אותו הסדר, שבלי ספק היה אדם גדול, ובפרט דברים מהרב אליעזר הקליר ז"ל, מכל מקום הדבר פשוט מאוד, לא יכחיש זה שום אדם, שתפילת ספרד הוא סדר פשוט, בטוח מכל נזק אליבא דכולי עלמא. וכתוב בתשובת הריב"ש על עניין כיוצא בזה בשם הר"ן, שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו היותר בטוח, והמשומר מכל נזק ומכשול, ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות בדרכי התורה.

אשר על כן אני אומר, שכיוון שדרך סדר ומנהג ספרד בטוח מכל נזק הנזכר, צריך להחזיק הדין עם אותם התופסים סדר מנהג ספרד, אשר הוא סדר צח ומסודר בפי הכל, חכם וטיפש, ויכולים לכוון לחזרת ש"ץ. מה שאין כן שאר המנהגים, כי אפילו הש"ץ אינו יודע מה שמוציא מפיו, ושאר אנשי הקהל עומדים ומדברים בדברי הבאי, ויש בזה משום "מי בקש זאת ]מידכם רמס ["ירצח (ישעיה א,יב). ואם כן, מצווה לתפוס בסדר תפילות ספרד ולהחזיק טובה למחזיקים במנהג ספרד, והם עיקר במלכות הזה, מלכות תוגרמא ירום הודה.

הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי, אני הצעיר, שמואל די מדינה.

מושגים

תוגרמה: כינוי לתורכיה. במאות ה-16 וה-17 הגיעה האימפריה התורכית לשיא גודלה, ושלטה על ארצות ערב ועל האגן המזרחי של הים התיכון, ובכלל זה חלקים נרחבים מארצות הבלקן. חזור

אזהרת "בל תטוש תורת אמך": בפסחים נ, ב מסופר, שרבי יוחנן חייב את בני ביישן (בית שאן) להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיהם בעניין מסוים, משום הפסוק "אל תטוש תורת אמך" (משלי א,ח). מכאן למדו הפוסקים, שאדם המפסיק לשמור על מנהג אבותיו עובר על אזהרת "בל תטש תורת אמך". חזור

כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, לא יצא ידי חובתו (ברכות מ,ב): כל מי שמשנה ממטבע - מהנוסח הקבוע של התפילה או הברכות שנקבע על ידי החכמים - לא יצא ידי חובת אותה תפילה או אותה ברכה. חזור

קרוב"ץ: שם עממי במקום "קרובות", ונדרש גם כראשי התיבות של הפסוק "קול רנה וישועה באהלי צדיקים". ו"הקרובות" הם כינוי לפיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ בתפילת שחרית בחגים ובשבתות מיוחדות. חזור

מקורות

1. פסחים נ, ב

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן? אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר "שמע בני מוסר אביך, ואל תטש תורת אמך."

רש"י

מצור לצידון: יום השוק של צידון בערב שבת, והם מחמירים על עצמן שלא להתבטל מצורכי שבת.
הווה אפשר להו: להימנע מן השוק, שעשירים היו. חזור

2. רמב"ם, תפילה, פ"א, הלכה ד

כיוון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים. ואותן הבנים נתבלבלה שפתם, והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה. וכיוון שהיה מדבר, אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם" (נחמיה יג,כד). ומפני זה, כשהיה אחד מהן מתפלל, תקצר לשונו לשאול חפציו, או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש, עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר: שלוש ראשונות שבח לה' ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצורכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלמה, כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני עניין זה תיקנו כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העילג. חזור

3. משנה, ראש השנה לג, ב, וגמרא לד, ב

משנה: כשם ששליח ציבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

גמרא: "כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד וכו'". תניא: אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה ציבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח ציבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי. אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת. שמעה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני, אזל אמרה לשמעתא קמיה דרב דימי בר חיננא. אמר ליה: הכי אמר רב: עדיין היא מחלוקת. אמר ליה: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר, כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא - אפליג עליה ריש לקיש, ואמר: עדיין היא מחלוקת. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי חנה ציפוראה, אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן גמליאל. הלכתא - מכלל דפליגי? כי סליק רבי אבא מימי פירשה: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים. והלכה מכלל דפליגי - בברכות דכל השנה. איני?! והאמר רבי חנה ציפוראה, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן מודים - רבי מאיר, והלכה מכלל דפליגי - רבנן. דתניא: ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים - שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח ציבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב...

אמר רב אחא בר עוירא, אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות, ולא מיבעיא הני דקיימי הכא. אדרבא, הני אניסי, הני לא אניסי. דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא: עם שאחורי כוהנים אינן בכלל ברכה? אלא: כי אתה רבין אמר רבי יעקב בר אידי, אמר רבי שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות. מאי טעמא? משום דאניסי במלאכה. אבל בעיר - לא.

ביאור

כשם ששליח ציבור חייב: להתפלל תפילת שמונה עשרה.
כך כל יחיד ויחיד חייב: להתפלל בעצמו תפילת שמונה עשרה, אף שגם שליח הציבור אומר תפילה זו.
לדבריך, למה ציבור מתפללין?: אם שליח ציבור מוציא בתפילתו את כל הציבור, לשם מה צריך גם הציבור להתפלל בלחש?
כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו: כדי שבעוד שהציבור מתפלל בלחש יסדיר ויכוון את עצמו שליח הציבור, שתהא תפילתו שגורה ומסודרת בפיו (בימיהם הייתה התפילה כולה בעל-פה).
שאינו בקי: שאינו יודע להתפלל.
מודים חכמים לרבן גמליאל: "אחר שחלקו, חזרו והודו" (רש"י).
נמי הכי קאמר: "שנחלקו על רבן יוחנן כשאמר כן" (רש"י).
אפליג עליה ריש לקיש: חלק ריש לקיש על שמועתו של רבי יוחנן.
הלכתא כרבן גמליאל. הלכתא מכלל דפליגי?: מצד אחד יש שמועה שרבי יוחנן אמר שחכמים חזרו והודו לרבן גמליאל, ששליח ציבור מוציא בתפילתו את כל הציבור. מצד שני קיימת שמועה שרבי יוחנן אמר: הלכתא כרבן גמליאל. והרי מלשון זו משתמע, שרבי יוחנן סובר שהמחלוקת נשארה כשהייתה, אלא שהכריע את ההלכה כרבן גמליאל. נמצא ששתי השמועות בשם רבי יוחנן סותרות זו את זו, וזה קשה.
כי סליק רבי אבא מימי פירשה: כאשר עלה רבי אבא מהפלגתו בים, ובא לבית המדרש, פירש את הסתירה בין שתי השמועות המיוחסות לרבי יוחנן.
איני?!: מקשה הגמרא: וכי כך הוא, האם באמת הסברו של רבי אבא נכון?!
הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים: ומשמע מכאן, שגם בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים קיימת מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים. נמצא שוב ששתי השמועות סותרות זו את זו.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: רב נחמן נותן הסבר אחר לסתירה.
מאן מודים - רבי מאיר: בשמועה הראשונה, כשרבי יוחנן אמר "מודים חכמים", הייתה כוונתו לרבי מאיר בלבד.
והלכה מכלל דפליגי - רבנן: ואילו השמועה השנייה, שרבי יוחנן אמר "הלכה כרבן גמליאל גם בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים", ומכאן הסקנו שחכמים חלוקים עליו גם בזה, חכמים אלו הם "שאר החכמים, חוץ מרבי מאיר" (רש"י).
פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות: רבן גמליאל היה פוטר על ידי תפילת שליח ציבור אפילו את עובדי האדמה, השקועים בעבודתם במקומות מרוחקים, ואינם פנויים לבוא להתפלל בציבור.
ולא מיבעיא הני דקיימי הכא: ואין צריך לומר ששליח הציבור מוציא בתפילתו את אלו שכאן הנמצאים בעיר, הקרובים יותר לבית הכנסת.
אדרבא, הני אניסי, הני לא אניסי: הגמרא מקשה על דבריו של רבן גמליאל, שהרי מסתבר דווקא להפך: העם שבשדות אנוסים וחייבים להישאר בשדותיהם הרחוקים מפאת עבודתם, ולכן פטרם רבן גמליאל על ידי תפילת שליח ציבור. לעומת זאת, אלו שבעיר אינם אנוסים, ובמאמץ קל הם יכולים לבוא לבית הכנסת. ואם הם לא עשו מאמץ קל כזה, אין ראוי ששליח הציבור יוציא אותם ידי חובה.
כדתני: כמו ששנינו בברייתא בעניין ברכת כוהנים.
עם שאחורי כוהנים - אינן בכלל ברכה: קהל שבבית הכנסת, אם עומדים מאחורי הכוהנים בשעה שמברכים, ולא פנים אל פנים כנגדם, אינם מתברכים בברכתם, שהרי היו יכולים לטרוח קצת ולבוא ולעמוד מול הכוהנים, ומכיוון שלא עשו מאמץ קל זה, אין הם בכלל הברכה. לעומת זאת, אנו יודעים שברכת כוהנים חלה אף על אנשים רחוקים מאדם (בשדות).
אלא: יש לומר בנוסח אחר את דבריו של רבן גמליאל, כפי שנאמר על ידי רבין, כשבא מארץ ישראל לבבל.
לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות: כלומר: רבן גמליאל פטר רק את העם שבשדות, ולא את העם שבעיר. חזור

4. טור או"ח, סימן קכד, עמ' קו

ולאחר שסיימו הציבור תפילתן, יחזיר ש"ץ התפילה. שאם יש מי שאינו יודע להתפלל, יכוון למה שהוא אומר ויוצא בו. וכתבו רב שרירא ורב האי, שצריך שיכוון לכל מה שאומר ש"ץ מראש ועד סוף, כאדם שמתפלל לעצמו. ואין מפסיקין ולא משיחין, ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם, וגם מחזיר התפילה, כדי שיענו קדושה אחריו. ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל, אלא אם כן יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה. ואם התחיל והגיע עם ש"ץ לקדושה, יאמר עמו נעריצך וקדושה מלה במלה, וצריך שיכון כל יחיד ויחיד למה שאומר ש"ץ. חזור

5. שו"ע או"ח, סימן קצג, סעיף א

שניים שאכלו, אף על פי שבברכת "המוציא" פוטר אחד את חברו, מצווה לחלק, שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו. במה דברים אמורים? כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון. אבל אם אחד יודע, והשני אינו יודע, מברך היודע, ויוצא השני, אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך. וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. חזור