4.1 העיקרון שיש תורה שבעל פה

על פי המסורת יש שתי תורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב היא חמישה חומשי תורה שהועלו על הכתב ושכתיבתם הסתיימה ערב כניסתם של בני ישראל לארץ כנען לפני פטירתו של משה.¹ עד רגע זה כל התורה שמשה רבנו מסר לישראל במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר נמסרה בעל פה. ברגע שנחתמה ונמסרה התורה שבכתב, התברר כי לא הכול הועלה על הכתב ודברים רבים נותרו כמסורת הנמסרת בעל פה - התורה שבעל פה. מתקופת חז"ל ועד ימינו עוסקים בשאלות רבות בנוגע לתורה שבעל פה, ביניהן עצם קיומה, תפקידה, תוקפה והיקפה.

על נחיצותה של מסורת בעל פה כדי להבין טקסט כתוב ניתן ללמוד מן האגדה הבאה:

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל - גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי!²

הלל מבקש לשכנע את הגר הטרי כי יש דברים שחייבים לקבלם כאמיתות אף על פי שמקור מהימנותם היחיד הוא המסורת שבעל פה. מכאן הוא מבקש להסיק כי גם את התורה שבעל פה יש לקבל כמהימנה.

ברם, אין בטיעונו של הלל בכדי לתת תוקף למסורת כולה. מה שנכון ונשמע משכנע לגבי מסירת א"ב לא בהכרח חל לגבי מסורות אחרות, היינו מסירת התורה שבעל פה בכללותה, הרי כל מה שהלל הצליח להראות הוא כי אי אפשר להבין טקסט בלי ידע מבחוץ המסתמך על מסורת. בנוסף לכך יש לציין כי כל הוכחתו של הלל מבוססת על העובדה שהגר מאמין בתורה שבכתב. לוּ היה ספקן גם כלפיה הלל היה חייב למצוא דרך טיעון אחרת כדי לשכנעו.³

הרב שמשון רפאל הירש מוצא, כי מן הנאמר בתורה שבכתב ניתן להסיק כי קיימת תורה שבעל פה, מהו תפקידה ושיש לה תוקף. לשם כך הוא מביא את מהלך הדברים שנאמרו על ידי הקב"ה ולאחר מכן על ידי משה רבנו בעת מסירת המצווה הראשונה לכלל ישראל. הפרשה פותחת בפסוק "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר" (שמות יב:א) ומפרטת לאחר מכן "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזת וְעַל הַמַּשְׁקוף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יאכְלוּ אתו בָּהֶם" (שם ז). משה רבנו חוזר על הדברים לאחר מכן כאשר הוא מוסר אותם לעם כפי שכתוב להלן:

וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם [...] וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתו עַד בּקֶר.

משה רבנו מוסיף על מה שנאמר לעיל את עניין אגודת האזוב וטבילתה בדם, וכן את איסור היציאה מן הבית באותו לילה.

על כך הרב הירש כותב בפרושו:

מצווה ראשונה זו דוגמה מוחשית היא לנו לתורה שבעל פה. הרי רואים אנו כאן, כיצד מוסר משה לזקנים הוראה המוסיפה פרטים על ביצוע החוק, פרטים אשר לא נכללו בדברי ה' שקדמו לו. כיוצא בזה חוקים מאוחרים יותר; גם ביחס אליהם קיבל משה הסברים נוספים לשם מסירתם. הסברים אלה לא נכללו בדברי ה' הכלליים יותר, אלא מקום הניחו להם במסגרת המסורה שבעל פה.

הקב"ה לא הכתיב למשה את כל מה שהוא ציווה באתו מעמד והשאיר פרטים מסוימים שאינם מתגלים אלא בציוויו של משה לזקני ישראל. בכך הקב"ה רומז לעיקרון העובר דרך כל התורה כולה, שאין בטקסט הכתוב את כל המידע אלא יש לצרף אליו דברים נוספים שנאמרו באותו מעמד.

4.2 רבדים שונים של התורה שבעל פה

התורה שבעל פה כוללת רבדים שונים כדלהלן:

דברי קבלה: מה שנאמר על ידי הקב"ה לנביא ושלא הועלה על הכתב - היינו הלכה למשה מסיני והפרוש למצווה הכתובה⁴.
דברים המתקבלים על פי המידות שהתורה נדרשת בהן - דרשות חז"ל המסתמכות על התורה שבכתב.
תקנות, גזרות ומנהגים.

קיומם של שלושת רבדים אלה, ובעיקר הרובד האחרון, מצביע על כך שהתורה שבעל פה היא יצירה דינמית שמתפתחת ומשתנה עם הזמן, אפילו לאחר שחלקים ניכרים ממנה הועלו על הכתב.

4.3 רצף מסירת התורה שבעל פה

בעניין זה קיימות כמה גישות או פרדיגמות שכולן מסתמכות על דברי חז"ל שונים:⁵

הפרדיגמה ההתגלותית המורחבת
הפרדיגמה ההתגלותית המתונה
הפרדיגמה ההתגלותית המצומצמת

4.3.1 הפרדיגמה ההתגלותית המורחבת

לפי גישה זאת התורה שבעל פה על כל רבדיה היא יצירה שמקורה בהתגלות חד-פעמית במעמד הר סיני. את השתלשלותה יש לזקוף לדברים שנמסרו בעל פה למשה רבנו באותו מעמד היסטורי. בדברי חז"ל אנו מוצאים התבטאויות ברוח זו כגון:

מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו - כולם נאמרו למשה בסיני.⁶

וכן:

הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו? מקרא מגילה.⁷

לפי המאמר האחרון יוצא שאומנם התורה נתנה הרשאה לחכמים לתקן תקנות, לגזור גזרות ולסייג סייגים, ברם כל זה היה כבר מתוכנן מראש - בהר סיני.

עמדה כעין זאת מקובלת גם על דעתם של רבנים מגדולי האחרונים. הרב אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה"חזון איש", נתן ביטוי לכך באיגרותיו כדלהלן:

כל התורה בסיני ניתנה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והתנאים החזירו מה שנשכח⁸ ועד זמן רבי לא נתגלה הכול, אבל בסוף משנה כבר נתגלה כל מה שראוי להתגלות. ולא יתגלה דבר מחודש, אלא נרמז באחד מדברי התנאים. וכן נתגלה המשנה מדור ראשון של אמוראים עד דור האחרון, ועלינו חלקנו רק במה שנזכר בדברי האמוראים.⁹

אומנם הכול כבר ניתן למשה בסיני, אבל בנוסף לכך קיים תהליך מתמיד של התגלות שבו משוחזרות כל ההלכות שנשתכחו בזמן האבל על משה רבנו¹⁰ ובתקופות יותר מאוחרות¹¹ ושיש צורך לחדשם, בכלל זה כל ספרות השו"ת שיצירתה נמשכה לאורך ההיסטוריה הארוכה של הגלות. יש מאמרי חז"ל המאשרים כי תהליך השחזור התקיים על ידי סיוע מן השמיים, לדוגמה: "רב אבדימי אומר מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים"¹². הרמב"ן מסביר את דברי רב אבדימי ואף מרחיב אותם ומחיל אותם על החסידים, ואלה דבריו:

אף על פי שנטלה נבואת הנביאים - שהוא המראה והחזון - נבואת החכמים - שהיא בדרך החכמה - לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם, שהוא לפי שעה משרה הוא שכינתו אף על החסידים שאינם חכמים.

יש אף מן הראשונים¹³ ומן האחרונים המוסרים כיצד הם זכו להארות טרנסצנדנטליות - כגון רוח הקודש או בת קול - בפסקיהם ההלכתיים. והנה דוגמות: הראב"ד חולק על הרמב"ם אשר קבע ש"הדס שנקטם ראשו כשר"¹⁴. נימוקו של הראב"ד הוא "שכבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול".

בעל "שאלות ותשובות מן השמים" מרחיק לכת עוד יותר בקשריו עם כוחות טרנסצנדנטליים בְּסַפּרו:

אחרי ראותי כל אלה, שאלתי, ליל ג', י"ט כסלו, אם בא לפי מאת השם ואם לאו. וכך הייתה שאלתי: אנא מלך עליון [...] צווה למלאכיך הקדושים הממונים על תשובת שאלת חלום, להשיבני על מה שאשאל לפני כבודך, תשובה אמיתית ונכונה [...] אם נאצלו הדברים מרוח הקודש [...] או אם באו לפי מרוח אחרת [...] והשיבו: באמת, היה דבר ה' וגו'.¹⁵

לתופעות כאלה כנראה התכוון בעל ה"חזון איש" כאשר כתב את הדברים שלהלן:

משורשי האמונה שכול הנאמר בגמרא, בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו על ידי כוח נבואי, שהוא כוח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף, בזמן שהנבואה הייתה חזון נמצא.¹⁶

ה"חזון איש" מסביר כי הכול ניתן כבר למשה רבנו בסיני אולם חלק מן הדברים נשכחו ושוחזרו על ידי התנאים בעזרת התגלות שנייה. האמוראים הצליחו לגלות מתוך דברי התנאים את כל מה שנאמר למשה בסיני.¹⁷

גישה זאת היא הדעה הרווחת בקרב הציבור הדתי הרחב שאינו עוסק בסוגיה באופן עיוני. מרכיב חשוב של החינוך היסודי לו זוכה כל ילד הלומד בבית ספר דתי או חרדי הוא האמונה התמימה כי כל ההלכה כפי שהיא מקובלת בימינו היא אותה ההלכה שנמסרה למשה בסיני ולא נתווסף או נגרע ממנה כל תג במשך אלפי השנים ומסורת מאות הדורות מאז ועד עתה.¹⁸

4.3.2 הפרדיגמה ההתגלותית המתונה

גם לפי גישה זאת התורה שבעל פה היא יצירה שמקורה בהתגלות חד-פעמית במעמד הר סיני. לפי זה שני הרבדים הראשונים של התורה שבעל פה כפי שהם מופיעים בכתבי חז"ל המאוחרים נמסרו בדיוק באותה צורה ובלשון זהה למשה בסיני. ברם, שלא כשיטת בעל החזון איש, גישה זאת מחשיבה את הגזרות ואת התקנות כיצירה אנושית בלבד. יצירה זאת נהנית מראש מהגושפנקא של הקב"ה. הרב נבנצל משמש שופר נאמן לגישה זאת בדבריו שלהלן:

אם אדם יקיים את כל התורה שבעל פה כפי שכתוב בשולחן ערוך, אבל יאמר שלא הכל ניתן מסיני, אלא חלק מן ההלכות נוצרו מ"התפתחות ההלכה", זוהי כפירה. ודאי יש דברים שהם "התפתחות ההלכה". משה רבנו כבר תיקן כמה תקנות, ויהושע תיקן תקנות, ואנשי כנסת הגדולה ועוד חכמים תיקנו תקנות, הכל אמת. אבל ה"דאורייתות" ניתנו למשה מסיני; ל"ט מלאכות ניתנו למשה מסיני, כמה פרטי הלכות בתפילין הן הלכה למשה מסיני, הלכות שחיטה הן הלכה למשה מסיני, וכל פרשנות התורה שבכתב הכל ניתן למשה מסיני. אינני אומר שמשה אמר להדליק נרות חנוכה. רבנן אמרו להדליק נרות חנוכה, ורבנן אמרו לצום בעשרה בטבת. אבל תורה שבע"פ, פרוש התורה שבכתב, ניתן למשה מסיני, ומי שאינו מאמין בזה אלא מקיים את הדברים כי זה יפה, או מפני שכך נהגו אביו וסבו והוא רוצה לשמור על המסורת, אבל אינו מבין שזוהי תורה שניתנה למשה מסיני, אין לזה ערך. הערך היחיד שאולי יש כאן הוא, שאולי בנו שיראה את אביו מקיים מצוות ימשיך גם הוא בקיום המצוות, אבל מתוך השקפה נכונה. אבל מצד עצמו, אין לקיום מצוות בלי אמונה בעיקרי היהדות כל ערך.¹⁹

דברים המבטאים עמדה המפשרת בין גישתו של החזון איש לבין זאת של הרב נבנצל הם אלה של אברהם קורמן:

אחרי מתן תורה לא חל כל שינוי מהותי בעצם המצוות ובקיומן. במרוצת הזמן נתווספו אומנם תקנות [...] ברם פורסם ברבים כי זו תקנה היא [...] יתרה מזאת, כמעט כל התקנות המאוחרות הללו נשמרו על ידי העילית שבעם מטעמי פרישות וחסידות עוד לפני שהוסכם והוחלט לחייב לשומרן ולקיימן מכוח תקנת חכמים. ושורשם של מעשים אלה הוא כנראה עוד ממשה מסיני.²⁰

קורמן מצליח בדרכו להכניס את מכלול ההלכה לתוך מה שנמסר למשה רבנו בסיני ובכך הוא מבטל באחד את האפשרות של התפתחות ההלכה ושל גישה היסטוריוגרפית אל ההלכה היהודית.

גרסה פחות קיצונית מזו של נבנצל וקורמן היא זאת: אומנם הייתה התגלות בה נמסרה התורה שבעל פה בשלמותה, אך מסיבות שונות חלקים ניכרים ממנה נשתכחו. את מה שנשתכח נערך ניסיון לשחזר על ידי חכמי התורה לדורותיהם באמצעות ההיגיון והמידות שהתורה נדרשת בהן. יחד עם זאת אין כל ביטחון כי תוצאת השחזור זהה למקור. עמדה כזאת נמצאת מפורשות במאמרי חז"ל שונים:

משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות, איש שהכל בו, ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבנו, מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבנו. והאמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה! דאישתכח להו - אישתכח [על פי רש"י: אותן הלכות שנשתכחו השאירו בשכחתן], ודגמירן להו [רש"י: אותן שלא שכחו] - הוו גמירי כמשה רבנו. והא תניא: משמת משה, אם רבו מטמאין - טמאו, אם רבו טהורין - טיהרו! [ואם כן רואים שלא ידעו ללמוד את ההלכות שלא נשתכחו כמשה רבנו] ליבא דאימעיט [על פי רש"י: אותן הלכות שנשתכחו היו החכמים חולקים ביניהן מחמת השכל שנתמעט, ואת ההלכה היו קובעים לפי רוב דעות], מיגמר - [על פי רש"י: אותן הלכות שלא נשתכחו] הוו גמירי להו כמשה רבנו.²¹

לפי מאמר זה הלכות רבות נשתכחו והרמה האינטלקטואלית ירדה ולא נותר לחכמים אלא לקבוע את ההלכה לפי רוב דעות - מנגנון הכרעה שלא מבטיח חזרה למקור. המאמר הבא מלמד כי קיים מנגנון אשר בעיקרון יכול להבטיח שחזור מדויק של כל ההלכות שנשתכחו. אולם מתברר כי על פי התורה אין לאדם זכות להשתמש במנגנון זה, כמאמרם:

שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
אמרו לו ליהושע: שאל! אמר להם: לא בשמים היא (דברים ל:יב).
אמרו לו לשמואל: שאל!
אמר להם: אלה המצות (במדבר לו:יג) - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.²²

ללמדנו כי לאדם לא נתנה רשות לנצל מקורות טרנסצנדנטיים כדי לשחזר הלכות שאבדו או כדי לחדש הלכות.

דוגמה מובהקת לכך שגם חז"ל לא זיהו את תורתם לתורתו של משה רבנו אנו מוצאים באגדה המספרת כיצד משה רבנו לא הצליח להבין את תורת רבי עקיבא. וכך מסופר:

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו [רש"י: של משה הואיל ומשמו אומר אף על פי שעדיין לא קיבלה].²³

מאגדה זו לומדים שדרך לימודו של רבי עקיבא הייתה שונה מזו שהייתה מוכרת למשה רבנו, עד כדי כך שמשה לא הכירָהּ ולא הבין אותה. יחד עם זה ניתן להבין את האגדה בשתי פנים.

א. דרך שמרנית, המתאימה לגישה ההתגלותית המורחבת.
לפיה אין בין תורת משה לתורת רבי עקיבא אלא אופן הלימוד בלבד. הם חלוקים באפיסטמולוגיה אך אינם חלוקים בתוכן. כך הדבר מוסבר על ידי אחד ממפרשי האגדה:

כל דבר תורה נאמר למשה [...] אבל ההפרש הוא כי משה נתן לנו את התורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ה' בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב. ועיקר עבודתנו בלימוד הגמרא וסודות היא להראות היכן התורה שבעל פה והסודות והדרשות רמוזה בתורה שבכתב וההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולם ימצאו להם מקום בתורה שבכתב. [...] ועד היום הזה היא עבודת הקודש לפרש המקראות וליישבם על פי תורה שבעל פה, ועניין זה לא נמסר למשה כולו.²⁴

לפי דברים אלה משה רבנו ידע הכול ללא יוצא מן הכלל - ובכלל זה גם את חידושיו של רבי עקיבא. מה שלא ידע וגם לא היה זקוק לו - וזהו הדבר שהפתיע אותו כאשר שמע את רבי עקיבא - הוא היכן בתורה רמוזים כל ההלכות והסודות ומאלו פסוקים במקרא הם נדרשים.

ב. דרך רדיקלית, המתאימה לגישה ההתגלותית המתונה.
לפיה משה רבנו לא הכיר את תורתו של רבי עקיבא, משום שהיא הגיעה לשלב התפתחותי מרוחק מן המקור. אף על פי כן תורת רבי עקיבא נחשבת לתואמת את היהדות האידיאלית משום שמראש הקב"ה נתן גושפנקה לחידושי חכמי כל הדורות. בנוסף לכך, למרות השוני בין שתי התורות, רבי עקיבא ראה את עצמו כתלמידו של משה רבנו וכממשיך דרכו, ועם כך משה רבנו השלים. הנחת היסוד של גישה זאת היא כי ההלכה היא יצירה שמקורה בהתגלות חד-פעמית במעמד הר סיני. את התפתחותה יש לזקוף לחכמי התורה אשר תרמו את תרומתם מכורח הנסיבות.

4.3.3 הפרדיגמה ההתגלותית המצומצמת

נציג מובהק של גישה זאת הוא הרב אריה לייב בן יוסף הכוהן (1745-1813), בעל קצות החושן. הוא שואל כיצד אנו כבני אדם נותנים לעצמנו את הסמכות לפסוק הלכה בדיני תורה במָקום שאין אנו יכולים להסתמך על לשון התורה ממש? בתשובתו הוא מסתמך על מאמר חז"ל על הפסוק "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"²⁵. לדעתו "על פי הדברים האלה" הכוונה לתורה שבעל פה. והוא מוסיף:

ואמרו בש"ס תורה רובה בעל פה ומיעוטה בכתב, שנאמר "אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו" (הושע ח:יב); דאם היה רובה של התורה שבכתב מידי ה', אנחנו כמו זר חשבנוהו, כי מה לשכל האנושי להבין את תורת ה' [...] אבל תורה שבעל פה משלנו היא.²⁶

אילו היה ה' כותב את רובי תורתו ומצוותיו, הייתה היא נחשבת לישראל "כמו זר" בגלל אלוהיותם של הדברים, שהשכל האנושי אינו מסוגל לקולטם ולהבינם, ואילו התורה שבעל פה פוסקת על פי השכל וההבנה האנושיים, ולכן יכולים אנו לחיות על פיה. עוד מוסיף ביל הקצות:

אך לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואל האדם נתנה אשר לו שכל אנושי. ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו, כפי הכרעת השכל האנושי, גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים, רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי, כי שכל האדם ילאה מהשיג האמת. וזה רצונו של הקב"ה, שהאמת תהיה כפי השכמת החכמים לומדי התורה בשכל האנושי. וזהו ברכת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת" - שיהיה האמת אתנו. ושמא תאמר "אם אינו אמת יזיק חס ושלום" - ולזה אנו מברכים "וחיי עולם נתן בתוכנו [...] הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי אף על פי שאינו אמת, ואם כן המחדשו הוא חידוש גמור. רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי. וזו שהראה הקב"ה למשה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו.²⁷

התורה האלוהית, שהיא אמת, אין בכוח שכלנו האנושי להשיגה. לעומתה, פיתוחה של התורה שבעל פה היא מוצר האדם, ופרי הכרעותיהם של בני אדם. הקב"ה כביכול סומך את ידיו על מה שהאדם מחדש, בתנאי שהחידוש הוסק על פי כללי ההיגיון האנושי.²⁸

גם הרנ"ק²⁹ הלך בדרך זו. הרעיון המרכזי בהתפתחות ההלכה הוא לדעתו הפרוש, דהיינו הפיתוח ההגיוני והעקבי של התכנים הכלולים בתורה שבכתב. מכיוון שרק עיקרים ניתנו בעל פה למשה בסיני, אין באמת הבדל מהותי בין שלושת הרבדים העיקריים בהלכה: דברי קבלה, הנדרש על ידי המידות שהתורה נדרשת בהן ותקנות, גזרות ומנהגים.³⁰

4.4 הדיון הפרדיגמטי בדברי חז"ל

נמצאנו למדים כי בשיח ההלכתי יש שתי גישות עקרוניות, האחת הטוענת כי הכול כבר נמצא במסורת באופן מפורש - הפרדיגמה ההתגלותית המורחבת - והשנייה הטוענת כי ניתן להוציא הלכה חדשה בהתבסס על העקרונות שנמסרו בסיני - הפרדיגמה ההתגלותית המתונה והמצומצמת. מתברר כי הגישות הנ"ל שמשו סלע מחלוקת בין תנאים כפי שהן מיוצגות בטקסט תלמודי מפורסם בו מוצגות שתי הפרדיגמות המנוגדות לגבי השיח ההלכתי ולימודו.³¹

התלמוד מספר על מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בסוגיה הלכתית מסוימת. ואולם מחלוקת זו אינה מסתיימת כדרך מחלוקות אחרות, אלא רבי אליעזר נוקט באמצעים לא שגרתיים בנסותו לשכנע את בני הפלוגתא שלו שההלכה כמותו:

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטים ועומדים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא (דברים ל).³²

החכמים החולקים הם רבי אליעזר וחכמים. ידועה דרכו של רבי אליעזר בן הורקנוס בהלכה. על עצמו הוא העיד ש"לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם"³³. תכונתו הבולטת היא היותו "בור סיד שאינו מאבד טיפה, קנקן זפותה שמשמרת את יינה"³⁴. רבי אליעזר מוסר מסורות שקיבל מרבותיו, וסוג הראיות שהוא מביא משקף עמדה זאת. עליו להוכיח שהוא באופן אישי אדם נאמן המוסר כראוי את המסורת שבידו, והוא אינו בהכרח נזקק לצידוקים ענייניים לעמדתו. אמנם בראשית הסיפור רבי אליעזר ניסה לשכנע באמצעות טיעונים הלכתיים: "באותו היום השיב [...] כל תשובות שבעולם", אך משלא הסכימו חכמים לדעתו, פנה אל הטיעון העיקרי שלו - ביסוס מהימנותו כמוסר ההלכה. על פי גישה זאת מקומו של האדם בשיח ההלכתי הוא שולי בלבד ותפקידו מצטמצם למסירת הדברים איש מפי איש עד הר סיני. אין צורך להיזקק לכלים רציונאליים כדי לבסס את ההלכה הפסוקה.

כיצד מבססים מהימנות זאת? אחת הדרכים היא הבאת ראיות על-טבעיות המוכיחות את מהימנותו של מוסר ההלכה כחוליה אחת בשרשרת המסורת. במשא ומתן המתפתח החכמים דוחים את ראיותיו, ורבי אליעזר ממשיך להביא ראיות נוספות. רבי אליעזר אולי לא הבין את פשר התנגדותם של החכמים: הוא חשב שהם מסכימים לסוג הראיות שהוא מביא, אך מבקשים ראיות טובות יותר. אולם החכמים התנגדו לעצם דרך הטיעון שאותה הציע רבי אליעזר.

ההוכחה הנחרצת על מהימנותו האישית של רבי אליעזר הייתה הוכחתו האחרונה בת-הקול. לעומת זאת, מבחינתם של חכמים, הצטרפות בת-הקול לדיון היא הדגשת הסאה, וזה הרגע לדחייה מוחלטת של סוג הטיעון שבו מצדד רבי אליעזר. וזה בדיוק תגובתו של רבי יהושע: לא בשמים היא. היינו, סוג הטיעון שעל המתדיינים להיזקק לו צריך להיות ענייני, ולא מופת המוכיח את מהימנותו האישית. רבי יהושע משתמש בפסוק בתור תמצית התפיסה העקרונית הגורסת כי הפסיקה ההלכתית כבר איננה תלויה בנותן התורה. הבנת התורה לא נעשית על-ידי פנייה אל נותן התורה, אלא היא מושגת באמצעות תהליכי הפרשנות המקובלים בבית המדרש האנושי.

לפנינו לא רק מחלוקת אקדמית עקרונית אלא קיומית יסודית. ההוכחה לכך היא תגובתם החמורה של החכמים: "אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו [=נידוהו]"³⁵.

החכמים הגיבו בשלילת הוראותיו של בעל העמדה הדחויה ובנידויו מכיוון שיש כאן מחלוקת יסודית על דרכי הלימוד, ולא מחלוקת הלכתית רגילה. החכמים מגלים התנגדות נחרצת לגישתו של רבי אליעזר משום שהיא מאיימת על עצם השיח ההלכתי, הן ברמה התיאורטית - לימוד התורה, הן ברמה המעשית - הכרעת ההלכה. עמדתו איננה מייחסת את הערך הראוי לגורם המניע את השיח ההלכתי כולו - הטיעון והביקורת הענייניית. לתפיסתו, לימוד התורה הוא רק שינון מסורות ולא גם עיון ומתן פרשנות אוטונומיים. מבחינה מעשית, עמדת רבי אליעזר נוטלת מן החכמים את הסמכות להתמודד כראוי עם בעיות השעה והזמן, שכן בלא המנגנון הפרשני והדרשני, אין פתרון הולם לבעיות חדשות. חכמים לא שללו מרבי אליעזר את הזכות ללמוד ולהורות, אולם משניסה לקבוע נחרצות ש"הלכה כמותו", שאין דרך לחלוק עליו, נאלצו חכמים לנקוט בפעולה קיצונית.

כיצד הגיב הקב"ה להתנהגות החכמים? האם גם הוא קיבל את העיקרון ש"אין משגיחין בבת-קול"? האם גם הוא קיבל את עמדת חכמים שביקשו אוטונומיה יחסית בלימוד התורה? בהמשך הסוגיה מובא סיפור המדווח על תגובת הקב"ה לדברי רבי יהושע:

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?
אמר ליה: קא חייך ואמר "נצחוני בני, נצחוני בני".

לפי סיפור זה הקב"ה משלים בסיפוק עם קביעתו של רבי יהושע. במלים אחרות, הוא מסכים לכך שדרכי הטיעון הענייניות הן בסיסה של ההלכה ולא התערבות על-טבעית.³⁶

בנוגע לנדון כאן יוצא כי על פי סוגיה זאת יש לכאורה עדיפות לפרדיגמה ההתגלותית המתונה והמצומצמת על פני הפרדיגמה ההתגלותית המורחבת.

4.5 גלגול העלאת התורה שבעל פה על הכתב

חז"ל דרשו מן המקרא כי התורה אוסרת להעלות את התורה שבעל פה על הכתב, אבל זאת לא סיבה לפחיתות ערכה, אדרבה - עיקר הברית בין ישראל להקב"ה אינו אלא בגלל התורה שבעל פה שקיבלו על עצמם. וכך שנינו:

דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: כתוב לך את הדברים האלה (שמות לד:כז), וכתיב: כי על פי הדברים האלה (שם), הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות. אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל (שם).³⁷

בדיעבד, כידוע, התורה שבעל פה הועלתה על הכתב, וחז"ל מצאו לכך מוצא, משום שאי-העלתה על הכתב תביא לתוצאה חמורה ביותר. על כך בקטע הבא:

אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט:קעו), אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.³⁸

בהקדמתו ל"יד החזקה" הרמב"ם מתייחס לאותה סוגיה. להלן עיקר דבריו:

כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחת הָאֶבֶן וְהַתּורָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהורתָם" (שמות כד:יב) - תורה זו תורה שבכתב והמצווה זו פירושה. וצוונו לעשות התורה על פי המצווה. ומצווה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבנו קודם שימות בכתב ידו [...] והמצווה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צווה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל [...] ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, למדה משה רבנו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבנו מסר תורה שבעל פה וצווהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. [...] ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זיכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבנו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שתלמידים מתמעטים והולכים והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים.

הרמב"ם לא קבע איסור כתיבת התורה שבעל פה להלכה ואיסור זה אינו מוזכר בספר המצוות או ביד החזקה. לפי דברי הרמב"ם תמיד היו נוהגים לכתוב את הדברים שנמסרו בעל פה, אולם כתיבה זאת נעשתה לצורכים אישיים. התורה שבעל פה לא זכתה למעמד רשמי המחייב את עם ישראל עד שרבנו הקדוש כינס את כל הדברים שהיו נמסרים בעל פה אל ספר שלאחר מכן הופץ בכל ישראל.

מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים ניתן להבין שלא נתעורר שום צורך לכך לפני כן משום שכל ספק היה מובא לפני בית הדין הגדול שבירושלים. ולא זאת בלבד, אלא שבעיני החכמים עדיף היה שלא להעלות את התורה שבעל פה על הכתב משום שכך הזיקה בין האדם הפשוט לחכם היא נשמרת באשר מקור המידע הבלבדי לקבלת מידע תורני הוא החכם שיונק את חכמתו ישר מלשכת הגזית. אחרי החורבן וביטול הסנהדרין התעורר הצורך במקור מידע הנשיג לכול - הריהו המשנה שכינס רבנו הקדוש. ואלה דברי הרמב"ם:

וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי³⁹ המפורסם באומה: "דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב", והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השיטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כיתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול כמו שבארנו בחיבורינו התורניים וכפי שמורה על כך לשון התורה.⁴⁰

גם רבי יוסף אלבו מסביר כי התורה שבעל פה היא מחויבת המציאות, כי בלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב. בדבריו הוא גם נותן טעם נוסף לכך מדוע היה עניין לא להעלות את התורה שבעל פה על הכתב:

ולזה הוא מבואר, שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמה אם לא בהימצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל-פה. ועל זה הוא שאמרו חז"ל "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה", וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבעל-פה. ועוד, לפי שאי אפשר שתהיה תורת ה' יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים כמשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאוד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דברים כוללים נרמזו בתורה בקצרה כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.⁴¹

לשיטתו עצם הכתיבה מקבעת את האפשרות להתאים את ההלכה לנסיבות העתים ולהתמודד עם חידושי כל דור ודור. רק עקרונות חוקי התורה נתנו למשה בסיני ולפיהם הוטל על החכמים שבכל דור ודור לחדש ולקבוע את ההלכה.

הרב יהושע פלק⁴², מטעים את האיסור להעלות תורה שבעל פה על הכתב כך:

ואני אומר, שגם מהאי טעמא לא רצה ה' יתברך שיכתבו תורה שבעל פה, מפני שהדבר שנכתב לפנינו, ישתנו בו הפירושים שעליו ואם זה הוא בהלכה זו הקלה, קל וחומר בשיטות וסוגיות ועניינים החמורים. ואילו לא נכתבה אלא נמסרה ההלכה עם פירושה מחכם לחכם פה אל פה, לא היה בו מחלוקת ולא היינו צריכים לכלות ימינו במבוכה ופירוש ההלכה, והיינו עוסקים באותן שעות בלימוד אחר.⁴³

לדעת בעל הסמ"ע המסורת בעל פה מבטיחה כי הדברים יימסרו מדור לדור כדברם וכלשונם ללא שום שינוי או מחלוקת כי הלומד בעל פה נשמר מכל סטייה מן המקור. לעומת זאת, כאשר דברים כתובים, מתרבות המחלוקות בדבר פירושם.

דברי הסמ"ע תמוהים: דווקא מה שנמסר בעל פה עלול לסבול מעיוותים ואי-דיוקים בגלל הקושי לזכור דברים שנשמעו פעם אחת באופן מדויק. גם אם נניח כי השומע חוזר אל הדובר כדי שיחזור על הדברים שנאמרו על ידו אין כל ערובה לכך שיחזור על דבריו בדיוק מילה במילה כפי שאמרם בפעם הראשונה - ומכאן עד לשיבושים במסורת הדרך קצרה.⁴⁴ בעל הסמ"ע לכאורה מתעלם מן העובדה שהמשנה העלתה על הכתב אינספור מחלוקות שצמחו מתוך מסורת שהגיעה אליה בעל פה.

מן המדרש עולה הרעיון שתפקיד האיסור להעלות את התורה שבעל פה על הכתב הוא שמירה על ייחודיותו של עם ישראל לעומת אומות העולם, כדלהלן:

אמר רבי יהודה בר שלום, כשאמר הקב"ה למשה " כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד:כז), ביקש משה שתהא המשנה בכתב. ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידים לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית והם אומרים "אנו ישראל, ועד עכשיו המאזנים מעויין" אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בניי - איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא זו? המשנה, שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש.⁴⁵

על ידי החזקת התושב"ע מוכיח עם ישראל שהוא העם הנבחר כי על כל מה שהועלה על הכתב אבדה השליטה עליו, ואין מישהו אחר שיכול לבוא עם התורה שבעל פה ולטעון כי הוא בן בריתו של הקב"ה.

על פי המאמר הנ"ל חשוב לשמור על בעלות עם ישראל על כתבי הקודש ולמנוע הפצתם אל בין העמים דרך תרגומם לשפות זרות. בגמרא מסופר כיצד אירע שהתורה תורגמה ליוונית, כאשר תלמי כינס שבעים ושניים זקנים, כדלהלן:

אמר רבי יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית - לא התירו אלא בספר תורה, ומשום מעשה דתלמי המלך. דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.⁴⁶

ברם, אירוע זה מוזכר כאירוע טראומטי בתולדות ישראל כמאמרם "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים"⁴⁷, והדבר מובא אף בשולחן ערוך יום זה מוזכר בין הימים ש"ראוי להתענות בהם"⁴⁸. גם במסכת סופרים מובעת הסתייגות ממעשה תרגום כזה כמאמרה:

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה.⁴⁹

האפוריזם האיטלקי "Traduttore, traditore", שפירושו "המתרגם בוגד הוא", מבטא בקיצור ובחריפות את אשר עלול לעולל המתרגם לטקסט המקורי. מאז ומעולם נתפסה התורה במסורת ישראל כטקסט אלוקי הטומן בחובו משמעויות אין-ספור במישור הפשט, הדרש, הרמז והסוד. ומפורסמת דרשת התלמוד:

אַחַת דִּבֶּר אלוהים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עז לֵאלוהִים" (תהלים סב:יב) - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דבי רבי ישמעאל תנא: "הֲלוא כה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפצֵץ סָלַע" (ירמיה כג:כט), מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.⁵⁰

תורה זו ניתנה לישראל בלשון הקודש, ורק בלשונה המקורית היא יכולה לשמור על משמעויותיה הרבות. באופן שבו היא נדרשה על-ידי חכמי ישראל במהלך הדורות - כל פסוקיה, תיבותיה, אותיותיה ואפילו תגיה היוו בסיס לתלי תלים של הלכות ורעיונות. כל מי שבא לתרגם את התורה ללשון אחרת לא יוכל לעולם לשמור על כל המשמעויות הרבות הללו, אלא ייאלץ בעל-כורחו לבחור במשמעות אחת בלבד ולהניח את כל השאר. בכך הוא בהכרח יהפוך את התורה לטקסט רדוד ושטוח, ללא העומק המיוחד והרבגוני הטמון בטקסט המקורי. זו המשמעות של דברי מגילת תענית שעם תרגום התורה "החושך בא לעולם שלושה ימים".⁵¹

למרבה הצער, מה שחכמינו חששו ומראש חזו שיקרה אומנם קרה. כבר הנוצרים הקדומים אמצו לעצמם את התנ"ך וצרפו אותו לכתבי הקודש שלהם - הברית הישנה עם הברית החדשה - והכריזו על עצמם שהם Verus Israel, דהיינו "ישראל האמיתית"⁵².

המסורת שלא להעלות את התורה שבעל פה על הכתב נשמרה בקפדנות עד לתקופת התנאים. אז היא כאמור ננטשה עקב מספר שיקולים ענייניים. החכמים ראו לנגד עיניהם את הסכנה כי בגלל צרותיו של עם ישראל יואץ תהליך שכחת התורה שבעל פה מהם. על כן דרשו את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורותיך" שמוטב להפר מסורת עתיקה מאשר לתת יד לירידת כולה לתהום הנשייה.

ההחלטה בדבר עריכת המשנה היא תוצאה של כמה אילוצים שהלכו והחמירו באותה תקופה.

ביטול בית הדין הגדול ועמו המוסד המחוקק המרכזי והמכריע.
התפתחותן של מסורות שונות באזורים גיאוגרפיים שונים שלעתים אף היו סותרות.
היווספותם של פסקי הלכה חדשים לפי צורך השעה והנסיבות המשתנות.
התחדשותן של תקנות וגזרות כתוצאה מן הנסיבות החדשות שנוצרו בפזורה היהודית.
אי-עמידתם של הכוהנים במילוי תפקידם המסורתי כמורי העם.⁵³

אילוצים אלה גרמו לכך שיותר לא ניתן להסתמך על מסורת בעל פה בלבד. בהיעדר אחידות וסמכות מרכזית ומפאת ההיקף ההולך וגדל של אותו חומר שיש לזכור ולמסור ועקב כישלונם של האחראים למסורת למלא את תפקידם לא נותרה ברירה אלא לכנס את כול התורה שבעל פה ולהעלותה על הכתב.

מימי שיבת ציון - מימי עזרא - ואילך נוצר מעמד של סופרים שלא רק עסקו בהעתקת התורה שבכתב אלא עיקר תפקידם היה במילוי תפקידם המסורתי של הכוהנים בתור מורי העם. חידושם היה שהם צרפו את ההלכות הנלמדות מן המקרא אל הוראת המקרא. דרך הוראתם יצרה סוג לימוד חדש שקיבוצו הוליד את מדרשי ההלכה השונים - המכילתות, ספרא וספרי.

בימי עזרא נוסד המוסד שאמור היה למלא את תפקידו של בית הדין הגדול - הכנסת הגדולה. חבריהם הם אלה המכונים "אנשי כנסת הגדולה". על פי חז"ל עיקר מפעלם הוא סידור התפילות וחתימת הקנון של כתבי הקודש - התנ"ך. מוסד זה התגלגל מאוחר יותר למוסד הסנהדרין אשר תפקד גם תחת השלטון הרומי עד לאחר חתימת המשנה. סמכותם השלטונית של מוסדות הללו ידעה עליות וירידות. על אף סמכותם ההלכתית, בתקופתם נוצרו כול המחלוקות שלאחר מכן דווח עליהן במשנה ובתלמודים.⁵⁴

תהליך היווצרותה של המשנה נמשך תקופה ארוכה, וכונסו בה מימרות מתקופת רבי שמעון הצדיק⁵⁵.

4.6 הערעור על תוקפה של התורה שבעל פה

תהליך היצירה של התורה שבעל פה על ידי הסופרים אשר החלו לדרוש את פסוקי התורה נתקל בשלב מסוים בהתנגדות תקיפה מצדם של קבוצות שונות. המשנה מוסרת על מחלוקתם העקרונית בין בני כתות הצדוקים והבייתוסים וכת הפרושים. סלע מחלוקתם נסב סביב השאלה מה דינה של התורה שבעל פה שהייתה באותה שעה נפוצה בעם. מרבית המחלוקות שהובאו בחז"ל קשורות לסדרי בית המקדש.⁵⁶ מחלוקות נוספות היו בדין עדים זוממים, טומאת ידיים, נזקי עבד ואמה ועוד.

בתחום האמונות היו ענייני הבחירה סלע מחלוקת עיקרי. "הפרושים אומרים כי הכול תלוי בגזרה ובאלוהים, ורק מעשה הצדק והפכו נמצא ברובו בידי אדם, אפס כי גם הגזרה מסייעת לו בכל דבר". זו דרך ביניים בין תפיסת האיסיים, הדוגלת בגזירה קדומה מוחלטת, לתפיסת הצדוקים הכופרים לגמרי בגזירה. לדעתם האדם בלבד קובע את מעשיו לטוב ולרע. מכאן המחלוקות בנושא האסכטולוגי: הפרושים האמינו בהישארות הנפש, וכרכו בזה את רעיון השכר והעונש, והצדוקים לעומתם "כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה, וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול".⁵⁷

כאמור, במרכז הויכוחים שבין הצדוקים והפרושים עמדה שאלת התורה שבעל פה: "הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורות אבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים האומרת שיש לחשוב לחוקים (רק) את הכתובים ואילו אלה שבמסורת אבות אין (חובה) לשמור".⁵⁸ אין להסיק מכאן שלצדוקים לא נתקיימה הלכה מחוץ לתורה. מתוך הויכוחים שהובאו בחז"ל מסתבר שהצדוקים לא כפרו בצורך לפרש את דיני התורה, אלא שביקשו להעלות גם פירושים אלה על הכתב, אלא שלדעת הפרושים אין כותבים הלכות על ספר.

במאבק הזה שנמשך דורות רבים הפרושים יצאו עם ידם על העליונה ופלג הצדוקים נעלם מעל במת ההיסטוריה. מצב זה אִפשר לתורה שבעל פה להמשיך ולשגשג עד שרבי יהודה הנשיא העלה אותה על הכתב כאשר יצירתו מתייחדת בהיעדרה של תלות ישירה במקרא תוך סידור ההלכות לפי עניינם ולא לפי סדר הפסוקים בתורה.

יש הרואים בכת הקראית, אשר החלה לפעול במאה השמינית מיסודו של ענן, המשכו הישיר של כת הצדוקים ועד ימינו קיימת קהילה קטנה ועתיקה המחזיקה בגישה הקראית.⁵⁹

הערות:

1. על פי בבלי בבא בתרא טו ע"א.
2. בבלי שבת לא ע"א, והשווה עם אבות דרבי נתן טו ד"ה מה היה.
3. יתכן מאוד כי אגדה זאת מהווה הד לפולמוס שהיה בין הצדוקים והפרושים.
4. על כך ראה ראשית ההקדמה לפרוש המשניות של הרמב"ם.
5. קיימת גישה רביעית, הגישה הביקורתית החמורה, אשר שוללת צורה כלשהי של התגלות אלוהית וכל אפשרות של תקשורת בין האדם וקונו. על פי גישה זאת יוצא כי ההלכה היא יצירה אנושית מתחילתה ועד סופה. ניתן לחקור את השתלשלותה בכלים הדומים לאלה שבהם חוקרים כל מערכת משפטית זרה ואין כל מעמד לשאלות תיאולוגיות. שפינוזה נחשב למייסדו של הגישה הביקורתית המכחישה את מקורו האלוהי של ההלכה וזוהי עמדתם של רבים מחוקרי המקרא המודרניים, ברם מאמר זה עוסק בגישות המסורתיות בלבד.
6. ירושלמי פאה ב:ד, ויקרא רבה פרשה כב ד"ה א איש איש.
7. בבלי מגילה יט ע"ב.
8. ה"חזון איש" מתכוון כפי הנראה להתרחשותו של תהליך הדומה למה שקרה בימי האבל על משה רבנו על פי הנאמר בבבלי תמורה טז ע"א "במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".
9. אברהם ישעיהו קרליץ, קובץ אגרות, ירושלים תשט"ו, חלק ב כו.
10. ראה מראי מקום להלן.
11. כמאמר "בתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה" (בבלי סוכה כ ע"א).
12. בבלי בבא בתרא יב ע"א.
13. על פי עדותו של רבי שלמה אלקבץ, רבי יוסף קארו זכה ל"מגיד" אשר לעתים מזומנות הופיע לפניו ומסר לו סודות התורה ועורר אותו לנהוג בקדושה ובטהרה ואף גילה לו עתידות רמות ונשגבות. הספר "מגיד מישרים" כולל ליקוטים מרזי התורה שמסר המגיד למחבר והוא נדפס שנים רבות אחרי פטירתו. (על פי מרדכי מרגליות, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב תשמ"ו).
14. הלכות לולב ח:ה.
15. רבי יעקב הלוי ממרוייש, סימן ה.
16. שם חלק א טו.
17. לא ברור האם ה"חזון איש" מגביל את תוקפו של האמירה החז"לית "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו - כולם נאמרו למשה בסיני" למה שנאמר עד לחתימת התלמוד או שמא גם הדברים שנאמרו על ידי חכמי התורה לאחר מכן הם בכלל זה.
18. ראה עוד ביצחק איזק ואלכסנדר קליין, אמת ואמונה בדברי החכמים, בשדה חמד תשנ"ט גיליון 2-3, סעיף 4.1.1.1.
19. http://www.hakotel.org.il/torah/Neventzal_Vayechi_5758.php
20. אברהם קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבעל פה באספקלריה של המסורת, תל אביב תשכ"ו, עמ' 94.
21. בבלי תמורה טו ע"ב.
22. בבלי תמורה טז ע"א.
23. בבלי מנחות כט ע"ב.
24. פירוש "עץ יוסף" מאת הרב חנוך בן יוסף זונדל ל"עין יעקב" על אתר.
25. שמות לד:כז.
26. אריה לייב הכהן, קצות החשן, ירושלים תש"ך, הקדמת הרב המחבר.
27. שם.
28. ראה עוד ישעיהו לייבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ירושלים תש"ס, עמ' 343-344.
29. ר' נחמן קרוכמל, 1785 ברודי - 1840 טרנופול. הוגה דעות והיסטוריון וממייסדי חכמת ישראל.
30. מורה נבוכי הזמן שערים יג-יד. וראה גם יצחק יוליוס בגוטמן, הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשכ"ג, עמ' 305-306.
31. הצגת הדברים שלהלן היא לפי פרשנותו של אבי שגיא לסוגיה (אבי שגיא, אלו ואלו - משמעותו של השיח ההלכתי. הקיבוץ המאוחד 1996).
32. בבלי בבא מציעא נט ע"א.
33. תוספתא יבמות ג:ד.
34. אבות דרבי נתן יד, אבות ב:ח.
35. בבלי בבא מציעא נט ע"א.
36. על פי המסופר בהמשך סוגיית "תנורו של עכנאי" מתברר כי הקב"ה אומנם הסכים עם גישתו של רבי יהושע, אולם הסתייג במידת מה מתגובתם הקשה של החכמים כלפי רבי אליעזר. ראה בייחוד את המשך ביאורו של שגיא בספרו.
37. בבלי גיטין ס ע"ב.
38. בבלי תמורה יד ע"ב.
39. במקור הערבי כתוב "אלאמר" שרבי שמואל אבן תיבון מתרגם ל"עניין המתפשט". בתרגומו החדש של מיכאל שורץ (מיכאל שורץ (מתרגם ומעיר), מורה הנבוכים לרמב"ם, תל אביב תשס"ג) "אלאמר" תורגם ל"מה שנפוץ בעדתנו". הרב קאפח דוחה תרגומו של ר"ש זה בהעירו "ולא דק". נראה לנו כי התרגום ההולם הוא מה שכתב מונק - dicton היינו "אמרה" או "מימרא".
40. מורה הנבוכים א:עא.
41. ספר העיקרים מאמר ג פרק כ"ג.
42. 1555, לובלין - 1614, לבוב. רב, מגדולי הפוסקים האחרונים.
43. הקדמה לביאורו לחושן משפט ספר מאירת עיניים (סמ"ע).
44. בהתאם למסר של האמרה המפורסמת "Verba Volant, Scripta Manent" שפרושה "המלל מתעופף בעוד שהמילה הכתובה לעולם עומדת".
45. מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן לד.
46. בבלי מגילה ט ע"א.
47. מגילת תענית פרק ימי הצומות (פרק אחרון).
48. אורח חיים תקפ:א-ב.
49. מסכת סופרים א:ז.
50. בבלי, סנהדרין לד ע"א; וראה גם מסכת שבת פח ע"ב.
51. ד"ר אריה רייך, דף שבועי מספר 529 פרשת ויגש, תשס"ד, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
52. ביטוי זה מופיע בכתבי אבי הכנסייה אוגוסטינוס (354-430) בפירושו לתהילים עה:בSancti Aurelii Augustini Enarrationes in Psalmos : Quomodo illi non sunt veri Judaei, sic nec verus Isra?l. עניין יחסי היהודים והנוצרים באימפריה הרומית נדון בהרחבה בספר Marcel Simon, Verus Israel, Paris 1948 והנדון שלנו בעמ' 100-105.
53. על פי עזרא ציון מלמד, מבוא לספרות התלמוד, ירושלים 1977, עמ' 17-18.
54. שם עמ' 5-17 וכן ע' כנסת הגדולה באנציקלופדיה עברית.
55. אבות א:ב.
56. מאלו כספים קונים קרבן תמיד (בבלי מנחות סה ע"א); קצירת העומר (מנחות י:ג), ספירת העומר, ניסוך המים וחיבוט ערבה, מקום העלאת הקטורת ביום הכיפורים, שרפת פרה אדומה (פרה ג:ז) ועוד.
57. מלחמות היהודים ב:ח:יד. ראה גם קדמוניות יח:א:ג.
58. קדמוניות יג:י:ו.
59. ראה ע' קראים באנציקלופדיה העברית.

---

---