חיילים בתנאי שרב לעניין צומות דרבנן
הרב יהושע בן מאיר
אתר ישיבת שבות ישראל, אפרת, תשס"ו • 2006
השאלות
עם התרחבות גבולות ארה"ק בחסדי הי"ת, במלחמת ששת הימים, והתפרסות צה"ל במרחבי סיני ובקעת הירדן, התעוררו שאלות רבות לגבי שתייה במקומות אלה בתעניות ציבור, וזאת מכיוון שלפי הוראת הרופאים אסור להימנע במקומות חמים אלה משתייה ליום שלם, ולדוגמא יבואו שתי השאלות הבאות:
שתיה בתעסוקה מבצעית
שתיה באימונים ב-י"ז בתמוז
תשובה
לצורך פסיקה בשאלות אלו והדומים להם, נברר מספר נקודות בדין תעניות דרבנן1.
א. בסתם תע"צ דרבנן, פרט לט' באב, הותר הצום לכל מי שיש לו מיחושים, דהיינו שמצטער מהצום2. טעם הדבר שאין חיוב צומות אלו מתקנ"ח, אלא שכבר נהגו ישראל לצום בהם וקיבלום עליהם כחובה, אבל מי שיש לו מיחושים וכדומה לא קיבלו עליהם לצום בכה"ג3. אמנם ט' באב, הוי כבר תענית מעיקר הדין, מתקנ"ח, ושוב לא תליא בדעתייהו, ואפילו מי שמצטער הרבה ויש לו מיחושים חייב להתענות, ולא התירו לאכול בו אלא למי שהוא חולה. אמנם לחולה התירו אפילו אין בו סכנה, דבמקום חולי לא גזרו רבנן4. והגדרת חולה שאב"ס הוי : א) מי שנפל למשכב. ב) מי שיש לו מיחושים בכל גופו5.
ב. כל זה ביחיד, אבל בציבור הקלו טפי, וציבור שיש חשש סביר שהתענית יזיק לחלק הגון ממנו, שוב לא נהגו לצום כל הציבור כולו, וזהו דין עוברות ומניקות6. אמנם, כבר כתב הרמ"א שעוברות ומניקות נהגו להחמיר7 וכתבו ע"ז האחרונים8 דמ"מ בחלושות פטורות מלצום. ויש לעיין בדין זה, האם לאחר המנהג שעוברות צמות חוץ מעוברות חלושות, כבר בטל ההיתר לציבור שהצום מזיק לחלק ממנו שכל הציבור פטור מלצום, ומה שהתירו לעוברות חלושות הוא שמכיוון שחלושות שוב יש לכ"א ואחד מהם דין של חולה, ולא גרע מיחיד. או דילמא עוברות חלושות עדיין לא הותרו לאכול מדין יחיד, שעדיין לא הגיעו לדרגת "יש לו מיחושים", ורק היתרם לאכול הוא מדין ציבור שהצום מזיק לחלק גדול מהם, כמו שאמרנו למעלה, אלא שהמנהג החמיר בציבור של עוברות שאינן חלושות, כיוון שרובן יכולות לצום, ואוקמי להיתרא של ציבור רק בעוברות חלושות9. ולפי"ז אף בציבור הנמצא במקומות החמים, י"ל דלא גרע מציבור של עוברות חלושות, שהרי ודאי שהצום יזיק לחלק גדול שבהם, אף להם יש את ההיתר הציבורי של עוברות חלושות, והדבר צריך עיון.
ג. אמנם, היתר זה של עוברות, אינו חיוב אכילה, אלא רק היתר אכילה10. ועוד דאינו היתר אלא לשאר צומות אבל בט' באב ליכא היתר זה כלל11. אמנם יש היתר אחר לציבור, שחייבים לאכול אפי' בט' באב, והוא שאם נורה לרבים לצום, עד שירגישו חולשה, יש לחוש שמא אחד יחמיר על עצמו ועלול חלילה לבוא לידי סכנה, ובעיקר בסכנת התייבשות שאם כבר מרגישים את סימניה שוב בא לידי סכנת נפשות. וממילא דמיא לזמן המגיפה. שהאריכו בה הפוסקים, והיו שהתירו אף ביוה"כ לאכול12 כיון שהתענית מזיקו ועלול להידבק במגיפה ולבוא לידי סכנה. אמנם התר זה תלוי לפי תנאי המקום והזמן, ולפי ראות עיני המורה, ואין לעשותו התר כללי.
ד. בשיעור אכילה ושתייה בתעניות דרבנן רבה המבוכה. מקור הדין בירושלמי נדרים13 : "נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו. ר' בא בשם רבנין דתמן - והוא שאמר יום סתם, הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים. לא אמר אלא אכל, הא טעם לא". ומפורש ששיעור אכילה בתעניות כזית. וכ"פ הרא"ש14 והטוש"ע15. אמנם הרי"ף גרס בירושלמי "ושכח ואכל כבר איבד תעניתו", וכתב ע"ז הר"ן: "כתב הרא"ה ז"ל והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית, ומיום הכיפורים ילפינן לה"16. וצ"ל בטעמא דפלוגתייהו שכיון שמיירי בתענית יחיד, שמדין נדר, נחלקו אם היחיד הנודר שלא יאכל, האם כוונתו בגדרי אכילה שהם בכזית בכל התורה17 או שכוונתו שיצום דומיא לצום המפורסם, הלא הוא יוה"כ, ששיעורו בככותבת.18 ולפי"ז גם בשתייה יחלקו כנ"ל; לרא"ה ולר"ן דדמייא ליוה"כ, הרי שיעור שתייה יהיה בכמלוא לוגמיו, ולרא"ש וטוש"ע יהיה שיעור שתייה רביעית. וכ"נ בפשטות מלשון הטוש"ע ר"ס תקס"ז, ששיעור טעימה ברביעית, דומיא דשיעור שתייה19. וכ"ה בשערי תשובה20 דעת הר"י בשם מהר"י מלכו. וכ"ה מפורש דברי החת"ס בהערותיו לשו"ע21. אמנם במג"א22 כתב: "ובשתיה שיעור מלוא לוגמיו כמו ביוה"כ עסי' תרי"ב. דהא הר"ן מדמי ליה לגמרי ליוה"כ וס"ל דשיעורו בככותבת". וצ"ע שהרי כתב דבריו לדעת השו"ע ששיעור אכילה בכזית. ואפ"ל בכוונתו, שכיון שמיירי בתענית יחיד שהוא מדין נדר, הרי הוא ספיקא דאורייתא, ואזלינן לחומרא. לכן באכילה מחמרינן בשיעור כזית שהוא פחות משיעור ככותבת, אך בשתייה מחמרינן בשיעור מלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית.23
עוד אפ"ל בכוונת המג"א, דכיון ששיעור שתייה בכל התורה לא פסיקה לן, אי הוי בכזית או בכרביעית24, כתב המג"א דהכא בתעניות לא בעינן להחמיר בשתייה בכזית, שהרי הרא"ה לגמרי מדמי ליה ליוה"כ להקל אפילו בשיעור אכילה בככותבת. ואף דלא פסקינן כוותיה באכילה, מ"מ בשתייה דיש ספק אולי שיעורו כרביעית. כדאי הוא הרא"ה לסמוך עליו להקל בכמלוא לוגמיו.25
עוד מצאנו שיטה חדשה בביאור הלכה סי' תקנ"ד ד"ה דבמקום, שכתב: "עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלעריא חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורים בשו"ע סי' תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט' באב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי)" ע"ש.26 ודבריו תמוהים דהא בשו"ע פסק ששיעור אכילה בכזית, ואולי כוונתו דדברי הפתחי עולם לגבי יוה"כ, כן יש להורות לשואל בט' באב, אמנם לפי השיעורים של ט' באב, אמנם דבריו צ"ע.27
איברא, דברי"ף גופיה (דגרס "כבר איבד תעניותו"), וכן ברמב"ם28, לא הזכירו כלל שיעור באכילה זו. וכן נראה דעת הב"ח29 דר' בא בשם רבנין דתמן פליג אמימדא דלפניו, וס"ל דביום זה לא איבד תעניתו אפילו אכל כסעודת שלמה, וביום סתם איבד תעניתו אפי' אכל כל שהוא, ורק בטעם ופלט לא איבד תעניתו, וכמש"כ בשו"ע סי' תקס"ז. אמנם בדעת הרי"ף והרמב"ם אין הכרע לכך, דאפ"ל דכתבו בסתם אכילה, וסמכו על כך ששיעורי אכילה כבר נתבארו במק"א [בכזית], או ששיעור תענית כבר [בככותבת] נתפרשו בהל' יוה"כ.
ה. והנה כ"ז בתענית יחיד, אבל בתע"צ לא מצאנו מפורש שיעורים. ואף דכה"פ דימו תע"צ ל"יום זה",30 אפ"ל דלא דימו אלא לעניין דלא איבד תעניתו, אבל לשיעורין לא דמו. אמנם בסברא אפשר לחלק, דבתע"צ שייך למימר דדמי ליוה"כ, דכעין דאורייתא תיקון, אף דבתענית יחיד הוי בשיעורי אכילה, דבנדר הלך אחר לשון בנ"א. וכן אפ"ל איפכא, שאף שבלשון בנ"א צום דמיא ליוה"כ, בתע"צ תיקנו בשיעורי אכילה ושתייה שבכל התורה.31 עוד אפ"ל שאף שבנדר יש שיעור, דהלך אחר לשון בנ"א, בתענית שהוא תקנ"ח לא תיקנו שיעור כלל, שהרי ממילא גם חצי שיעור אסור, ומה טעם יתקנו שיעור. וכ"נ מערוה"ש,32 דבתע"צ אין שיעורים כלל.
ו. היוצא מהדברים, שבתענית יחיד פסקינן בשו"ע דשיעור אכילה בכזית, ושיעור שתייה לדעת המג"א בכמלוא לוגמיו. ובדיני צירוף זה פשוט דהוי כיוה"כ.33 ובתע"צ שהם תקנ"ח הסתפקנו אם יש בו שיעורים, אבל פשטות לשון הפוסקים דדמיא לתענית יחיד.
ז. אף שאמרנו שאפשר שיש שיעורי אכילה ושתייה בתעניות, מ"מ זה ודאי שחולה אוכל בהם כדרכו, ולא אמרינן בהם יאכל פחות פחות מכשיעור כמו ביוה"כ34, כיון שבחולה כלל אין דין תענית, "דבמקום חולי לא גזרי רבנן"35. ואף שדין זה צ"ע מהביאור הלכה שהבאתי לעיל36 שכתב שיעורים בזמן מגיפה, אף דהוי חולה, כבר כתבנו שעצם דבריו צ"ע גדול. אולם מקושיא זו אפשר ליישב את שיטת המ"ב, שמה שאין שיעורים בחולה היינו רק כשכבר חל עליו שם חולה, אבל במגיפה עדיין אין הוא חולה, רק שחיישינן שיבוא לידי מחלה, וא"כ פה תיקנו חכמים לתענית, אלא שנדחה מחמת המחלה, ולכן יש שיעורים באכילתו.37
ח. והנה זה פשוט שמי שחולה ורשאי לאכול, ואח"כ הבריא, שוב אסור לאכול וחייב להתענות.38 אמנם צריך לברר במי שחולה ורשאי לשתות, ובזה אין לו שיעורים כלל דבמקום חולי לא גזרו רבנן וכמש"כ למעלה, אבל הרופאים אומרים שלאכול לא בעי כלל (וכגון במקומות החמים), אם מכיוון שיש עליו שם חולה אין לו דין תענית, ורשאי גם לאכול, או דילמא רשאי רק לשתות. ואמנם בחת"ס39 כתב שאכילה ושתייה הם עינויים מחולקים, ומי שהותר באחד מהם אסור בשני. אבל דבריו תמוהים, וכמו שהרבו האחרונים להקשות עליו. וא"כ לכאורה, מי שצריך לשתות משום מחלתו, לית ליה דין תענית כלל ורשאי גם לאכול. אמנם כבר כתבו הפוסקים שאף חולה ימעט באכילתו רק כדי הצורך40, שאפילו אין בו דין תענית עדיין יש בו דין אבלות וצער. ועכנ"ל, שבמקום שההיתר לשתות הוא לציבור, כגון בשעת מגפה, או כיון שתנאי החום במקום קא גרים, ודאי רשאי המורה לאסוך לאכול כדי שלא ישתקע שם הצום לגמרי, ורחמנא ליבא בעי, וכמש"כ בביאור הלכה הנ"ל.
ט. ואף שאמרנו שבחולה אין כלל דין תענית, מ"מ יראה שיהיה אסור לאדם להכניס עצמו למקום שיצטרך לאכול בצום, (אף שודאי לא דמיא למה שאסרו להפליג ג' ימים לפני השבת41, שלהרבה ראשונים האיסור משום שמכניס עצמו לחילול שבת, זאת משום שבשבת במקום פיקו"נ נדחה השבת, אבל בתעניות במקום חולי לא גזרו רבנן כלל. גם פשוט שאין לדמות איסורין דרבנן למצוות דאורייתא). כיון שמי שמכניס את עצמו למצב של מחלה מבטל מעצמו מ"ע דרבנן, דומיא להא שאסור לבן כרך לנסוע לכפר באופן שיבטל מעצמו חיוב קריאת מגילה, כי אסור לבטל מ"ע דרבנן.42
לסיכום להלכה:
1. בכל תענית ציבור, פרט לט' באב, הותר התענית לכל מי שיש לו מחושים, דהיינו שמצטער הרבה, וזה אף שעדיין אין לו דין חולה. בט' באב לא הותר הצום אלא למי שיש לו מחושים בכל גופו, או שנפל למשכב, שאז חל עליו דין חולה (אף שאב"ס).
2. למרות שיש בתע"צ שיעורים (ולהלכה שיעור אכילה כזית, ושתייה בכמלוא לוגמיו, וזמני הצירוף כמו ביוה"כ), הרי חולה שהתרנו לו לאכול בתענית, בין בעל מחושים בשאר תעניות, בין חולה בט' באב, פקע ממנו דין תענית, ואין לו שום שיעורים כלל, וכיון שרשאי לאכול רשאי לשתות וכן מי שזקוק לשתות רשאי גם לאכול.
3. בשאר תעניות, פרט לט' באב, אפשר להקל בציבור, שיש חשש שהתענית תזיק לחלק גדול שביניהם, ולומר ששוב אינם חייבים לצום, דדמו לעוברות חלושות, וגם אין בהם שום שיעורים באכילתם. אמנם במקרה כזה רשאי כל יחיד להחמיר על עצמו ולהתענות, אם ירצה.
4. אם לדעת המורה, יש חשש שאם הציבור יצומו, יהיו יחידים שיחמירו על עצמם ויבואו לידי סכנה, רשאי הוא להורות שיאכלו, ואז חייבים לאכול, וזה אפי' בט' באב.
5. מה שהתרנו לחולה לאכול, ואמרנו שאין בו דין שיעורים כלל, ה"ה שעדיין אינו חולה, אלא שהרופאים אומרים שאם לא יאכל יבוא לידי מחלה, דלא גרע תענית דרבנן מיוה"כ. אמנם אפשר שבכה"ג, וכן בציבור שהתרנו להם לאכול, אי בעו לשתות אסור להם לאכול, וכן להיפך, דלגבי אכילה אין להם דין חולה כלל.
6. בט' באב אפשר שמי שעדיין אינו חולה ורק שהרופאים אומרים שיבוא לידי מחלה, יש להאכילו פחות מכשיעור, אם זה מספיק לדעת הרופאים שלא יחלה. וזה ודאי דבט' באב אם צריך לשתות בכה"ג שעדיין אינו חולה, אסור לאכול.
7. אדם שהיה חולה בתענית ציבור ואח"כ הבריא, שוב אסור לו להמשיך לאכול, וחייב לצום.
8. אדם שחייב לצום, אסור לו להביא עצמו לידי מצב שיהיה "חולה", ויהיה מותר לאכול. וה"ה ציבור שמותרים באכילה ואסורים בשתייה, או להיפך, אסור להם להביא לידי כך שיותרו בכל.
9. אף יחיד שהותר לו לאכול, ראוי לו שימנע עצמו ממאכלות ודברים שאינו צריך להם, וזה מדין אבלות וצער.
10. לפי"ז לשואלים שנמצאים בפעילות מבצעית, עליהם להיוועץ ברופא, אם אפשר ישתו פחות פחות מכמלוא לוגמיו בכדי אכילת פרס. באם לדעת הרופא אין זה מספיק, ישתו פחות פחות מרביעית בכדי אכילת פרס. אולם אם לדעת הרופא גם בזה יש חשש שיבואו לידי סכנה, ישתו כדרכם. כל זה באינם מרגישים שום מחושים, ובט' באב, אבל בשאר תעניות, וכן בט' באב אפילו מרגישים מחוש מה בראשם, ישתו כדרכם, שמחלת ההתייבשות אינה כשאר המחלות, וכיון שיש ממנה מחושים שוב בא לידי סכנה.43 ובשאר תעניות אפילן ללא מחושים כלל, דלא גרעו מעוברות חלושות. אולם, אף שמותרים לשתות, ימנעו מאכילה, אא"כ ההימנעות תזיק לכושרם המבצעי.
11. בשאר תעניות, לנמצאים בבקעת הירדן במקומות החמים, רשאים לשתות אפילו אינם עושים שום פעילות, ואפילו אין להם שום מחוש, באם השתייה נחוצה לדעת הרופא, דדמו לציבור של עוברות חלושות, ואין לשתייתם שיעור. אמנם בכה"ג רשאי יחיד להחמיר על עצמו ולהימנע מלשתות עד שירגיש סימני חולשה. למרות שמותרים לשתות, ולא נתנו שיעור לשתייתם, אסורים לאכול, ואסור גם לעשות פעולות מיותרות שיבואם לידי הצורך לאכול.44
והש"י יזכנו במהרה בימינו לימי שלום, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
הערות:
1. נמנעתי מלדון בעצם תוקף חיוב הצומות בזה"ז, אף שהיו שפקפקו בזה, וזאת מחמת שמוסכם על דעת כל גדולי ההלכה שעדיין אין מקום לשנות בתוקף חיוב התעניות. גם ברור שהוראה בעניין כזה הנוגע לכלל ישראל, הינו בסמכות הבלעדית של הרבנות הראשית, ולא של שום מורה הוראה פרטי. ראה ברכות סג א וסהמ"צ לר"מ מצווה קנג.
דברים אלו נכתבו בתקופה שמיד אחר מלחמת ששת הימים. בינתיים באה, בעוה"ר. מלחמת יוה"כ וכל המאורעות שעד היום והוכיחה לעין כל צדקת דעת גדולי ישראל שאמרו שאין לשנות בחיוב התעניות, וודאי עדיין לא הגענו למצב של "יש שלום", ראה ר"ה יח ב.
2. או"ח תק"נ ס"א בהג"ה, ולא גרע ממעוברת ומניקה, וע"ש בנו"כ.
3. מ"ב שם סק"ב.
4. שם תקנ"ד ס"ו, וע"ש ברמ"א ובנו"כ, וראה מחניים - שבועון לחייל הדתי, שנת תשי"ז כרך ד גליון לז מאמר הגר"ש גורן בזה.
5. דמסתמא הגדרת חולה שאב"ס הכא שוויא להגדרתו בהל' שבת, וע' שמירת שבת כהלכתה פרק כ ס"א, וע"ע ערוה"ש תקנ"ד ס"ז.
6. סי' תק"נ ס"א.
7. שם בהג"ה.
8. מ"ב שם סק"ה. וראה כף החיים סק"ו שה"ה אנשים תשושי כוח או זקנים, ומזה נראה שהיתר עוברות חלושות הוי מדין ציבור הצום מזיק לחלק גדול מהם, וכמש"כ בהמשך. וע' בהערה הסמוכה הערת הרב מ.י. מגנס שליט"א.
9. מש"כ בסעי' א' בחילוק בין צום ת"ב ובין ג' צומות, דצום תשעה באב הוא מכח תקנת חכמים ומעיקר הדין, וג' צומות הוו ממנהג, דקבלו עלייהו, מבואר. הנה, בריש תק"נ סעי' א' כתב המחבר דכל הפורץ גדר וכו'. וביאר המג"א דהוא נאמר רק ביחס לג' צומות, אך צום ט' באב הוא מעיקר הדין. והיינו מתק"ח, כמו שכתבת. [עיי' בספר נפש הרב (עמ' קצ"ז) מהרב צבי שכטר שהביא מדברי הג"ר י"ד סולוביצ'יק זצ"ל שבשעת השואה היו גדולים שנהגו בכל הג' צומות כל דיני ת"ב.]
אמנם זה קשה לי בלשון הרמ"א. כיון דכל ג' צומות הם מדין מנהג, מה הוסיף הרמ"א דמעוברות ומניקות אינן חייבות בתענית, אלא שכן נהגו. הרי כל חיוב הצום הוא משום דכן נהגו ישראל. והיה צריך לכתוב דמעוברת ומניקה חייבות בתענית אלא אם כן מצטערות הרבה. ואפילו אי נימא דהיו שני שלבים במנהג. דקודם נהגו שמעוברות ומניקות אינן מתענות כלל, והדר קבלו עלייהו אלא אם כן מצטערות הרבה. מה זה נוגע להלכה. ועוד, מהו הדין בחולה שאיב"ס, אפילו אינו מצטער הרבה, האם חייב לצום או לא.
ויש מקום לתרץ, דכל מעוברות ומניקות הוו בכלל חולה. ואין כאן דין שונה בהן מאשר בכל חולים. וכל חולה, אפילו אינו מצטער הרבה יהיה פטור מתענית. אלא במעוברות ומניקות היתה קבלה נוספת, דאם אינן מצטערות הרבה, הן מתענות. [ואולי זה כעין הא דברי ה"ה (פ"ב הלי"א) בהבדל בדין פקו"נ בין יולדת ובין חולה. אף שיש לחלק דהתם ביולדת אין כאביה סכנה לה, וכדברי ה"ה. ואכמ"ל.]
ושו"מ מצאתי ב"ה שכתב המהרש"ם בדעת תורה, וכן בספר ארחות חיים (מספינקא), שמעוברת הוי בכלל חולה. ובמניקה, אף אם הפסיקה להניק, פטורה משום דנתפרקו אבריה. ועל פי דבריו מוכח דכל חולה אף שאינו מצטער מחמת הצום, פטור מלהתענות.
וממילא מובנים דברי הרמ"א, שאף שמעוברת ומניקה הוו בכלל חולים, בכל זאת קבלו עלייהו דאם אינן מצטערות הרבה, חייבות בצום.
ולפי"ז יש לדון בדברי האליה רבה, דמעוברות ומניקות שאוכלות צריכות לפרוע את הצום בזמן אחר. והוא על פי מה שפסק כן הרמ"א לענין תענית אסתר. עיי' תרפ"ו סעי' א'. ובדעת תורה דחה המהרש"ם דאין זה דומה לשם. דהתם אין דין תענית דוקא ביום זה. ובכל החודש יש מקום להתענות. אך בג' צומות, דוקא היום נקבע לצום. ואין מקום לפרוע צומו ביום אחר. וזו גם כוונת הביאור הלכה בסי' תק"נ [ד"ה 'אין להתענות'].
אך יש לי לעיין בעיקר הדין. איך נאמר שחייבים לפרוע את התענית, אם מעיקרא ליכא חיוב להתענות, דחולים ומעוברת לא קבלו עלייהו כלל לצום.
ושו"ר שהישועות יעקב בתרפ"ו כתב דכל דברי הרמ"א הם רק אי נימא דחיוב התענית הוא משום דכן כתוב במגילה דברי צומות וזעקתם. אך אנן פסקינן דלא כר"ת בזה. וממילא אין בתענית אסתר חיוב אלא מכוח מנהג לאחר ביטול מגילת תענית. וממילא אין חיוב בעוברות ומניקות. וגם בערוך השולחן דחה את דברי הרמ"א.
וראיתי באורחות חיים מספינקא שהביא דאין עוברות צריכות להצטער בפועל. ועד שמצטערות חייבות להתענות. אלא דאם משערת שתצטער, שוב אינה צריכה לצום. ונראה דהוא תלוי בנ"ל. דאי נימא דאין כלל היתר למעוברת אלא אם כן מצטערת דכן קבלו עלייהו, מדוע נימא דכל שלא מצטערת שלא תצום. אך אי נימא דמעוברת הויא בכלל חולה, ופטורה מלצום גם אם לא מצטערת, אלא דקבלו עלייהו לצום. שפיר יש לומר דצריך להיות ברור שחייבת בצום. ואל"ה נשאר לה דין חולה שאינו חייב בתענית.
ולפי זה יש לדון במה שכתב בסעי' ב' דפטור מעוברת ומניקה הוא משום 'דהוו ציבור שיש חשש סביר שהתענית יזיק לחלק הגון ממנו'. ושוב דן בחלושות שפטורות מצום, האם זה מדין יחיד חולה, או מדין ציבור כנ"ל. ועל פי מה שכתבתי, וכן משמע במהרש"ם הנ"ל, דדין מעוברות ומניקות הוו מדין חולה, אי"צ לכל דבריו. - הערת הגרמ"י מגנס שליט"א.
10. וכדמוכח מלישנא דשו"ע: "אינן מחויבות להתענות", וכן מוכח ממ"ב סק"ד ושעה"צ סק"ג [שהרי אסר להתענות רק לחולה שאב"ס ולעוברות "שמצטערות הרבה", דהיינו שיש להם דין חולה]. אמנם ע' מג"א סק"ב דמשמע דליחיד אסור להחמיר, אמנם יש לדחות דבריו דשאני התם דהוי תענית שציבור מסויים גוזר על עצמו, וממילא כיון שלא גזרו על מעוברות אסור להחמיר, אבל פה דהוי תע"צ של כל ישראל רשאים להחמיר.
11. בהג"ה שם, ובסי' תקנ"ד ס"ה.
12. ראה חת"ס ח"ו סי' ט"ו, (והובא בהגהותיו לשו"ע סי' תקע"ו), ושד"ח מערכת יוה"כ סי' ג' אות ד'. וע' ביאור הלכה ר"ס תרי"ח.
וכתב לי ע"ז הגרמ"י מגנס שליט"א - ובאות ג' דנת בחשש סכנה מהתיבשות, דדמיא למגיפה.
ובאמת, יש לי סברא לומר דסכנת התייבשות חמירא טפי. אך אין לי לכך מקור להכריע כן. אבאר את דברי, שבמגיפה איירי באדם שאינו חולה, אך מצוי שידבק מאחרים. ועל זה דנו להקל בתענית כדי שלא ידבק.
אך בתנאי שרב, כולם כבר מוכים על ידי המזג אויר. והשתיה היא כדי לאזן. ויש לומר דהוי כחולה במחלה מסוכנת, שמקבל תרופות. כגון מי שידוע שלבו חלש ל"ע, ומקבל תרופות על כך.
ולפי זה יש מקום להקל יותר גם בענין שיעורי שתיה ואכילה.
ושוב מצאתי כעין זה בעז"ה בשו"ת דברי נחמיה (סי' מ') שדן שם עם האדמו"ר בעל צמח צדק על תענית ט"ב במקום שסמוך לחולירע ר"ל. ושם ר"ל דמה שכתב הרמב"ן (המחבר העתיק דבריו בסי' תקנ"ד סעי' ו') דבמקום חולי לא גזור רבנן, הוא רק במקום דאיכא חולי ממש. ולא בבריא שיכול להדבק. [כיון דלא איירי בחולה שיש בו סכנה. דאי איירי ביב"ס, כמובן גם מה שעתיד להיות חולה, דוחה את כל התורה.]
ושם כתב: .אהובי ה"ה יוסף .... הביא ראיה דשייך מהא דאמר הכל חולים אצל קור (סוסי' רע"ו). שמשמע שגם לע"ע עדיין לא קר ליה כ"כ כו'. אך י"ל דשא"ה דעכ"פ ברור שיבוא חולי הקר. משא"כ בנד"ד רק חששא שמא יגרום חולי (שאב"ס) לכאורה לא מצינו. ע"כ.
הרי שחילק בין קור שודאי יבוא ובין חולי שיכול להדבק. ושם התיר אפילו לפני שקר מאד. ובתנאי שרב י"ל יותר מזה, דהמחלה היא עצם החום שהחל כבר, והשתיה מהווה תרופה יחידה לה. על כל פנים לא רחוק הוא לדון הנמצא בתנאי שרב כחולה, או משום שודאי סופו לבוא, כדברי נחמיה, או משום דעצם החום כבר החל, וימשיך לתת את אותותיו באדם. ע"כ הערת הגרמ"י מגנס שליט"א [ועיין להלן הערה 37 המשך הערתו].
13. נדרים פ"ח ה"א..
14. בתענית פ"א.
15. ר"ס תקס"ח.
16. ע"ש בכ"י. ובב"ח משמע שהרא"ה והר"ן גרסו מפורש בירושלמי "ככותבת", ודבריו צ"ע.
17. ראה לדוגמא חולין קב א - "אבר מן החי צריך כזית, מ"ט אכילה כתיבה ביה".
18. ראה יומא עג ב.
19. ומה שהוזכר שם יוה"כ. אף ששיעורו בכמלוא לוגמיו, ר"ל דביוה"כ אסור טעימה אפילו בשיעורי יוה"כ, ופשוט. והרא"ה ודעימיה יפרשו לשיעור רביעית שהוזכר בטעימה בגמ' ברכות יד, כשיעור מיוחד לטעימה, ולא משום שיעור שתיה, ואף ביוה"כ אם היה מותר טעימה היה בשיעור זה.
20. סי' תקס"ח סק"ב.
21. סי' תקס"ז.
22. סי/ תקס"ח סק"ב, והובא בבאר היטב סק"ב ובמ"ב סק"ה [וע' אליה רבה סק"ב שחלק על המג"א, והכריע שהשיעור ברביעית. ומה שציין שם 'סי' רע"ב ס"יג' הוא ט"ס, כי בסימן רע"ב אין סי"ג. ואולי צ"ל 'סי' ק"צ ס"ג', ע"ש].
23. ע' סי' רע"א ס"ג, תרי"ח ס"ט, ובנו"כ. וכ"ת דזהו חומרא דאתי לידי קולא, שהרי אם יאכל או ישתה את השיעור הקטן, אמנם איבד תעניתו וצריך להשלים יום אחר, אבל שוב שרי לאכול בהמשך היום. אמנם לדעת המג"א אין בזח קולא, דממילא ס"ל דרשאי להישאל בבל עת על תעניתו, ע' סי' תקס"ח. ולפי"ז מה שפסק הטור שיעור כזית, אינו משום דנקיט כדעת הרא"ש וכמו שכתב הב"י, אלא דמספקא ליה אי כרא"ש אי כרא"ה, ופסק להחמיר, ודוחק.
24. ראה סי' ק"צ ס"ג.
25. סברה זו שמעתי מהגרש"ז אוירבאך (שליט"א) [זצ"ל].
26. ובביאור הלכה סי' תרי"ח ד"ה חולה כתב בטעות שכתב דין זה בסי' תקע"ו.
27. וא"ל בכוונתו דכיון דהוי שעת מגיפה, שממילא שרי לאכול, שהקל לסמוך על שיטת הרא"ה דשיעורו בככותבת, - דא"כ הל"ל שיעור שתיה ברביעית להקל, ולא בכמלוא לוגמיו. ודוחק לומר דזה א"א מדין תרתי דסתרי, וצ"ע.
28. הל' תענית פ"א הי"ד, ובהלי נדרים פ"ד הט"ז, וע"ש בתענית ברה"מ, ובב"י ר"ס תקס"ח.
29. ר"ס תקס"ח, וע' באשל אברהם סק"ב, אמנם במג"א ומ"ב שם חלקו על הב"ח.
30. סי' תקס"ח בשו"ע ס"א; וכ"ה בנו"כ.
31. וכמו שמשמע מהגהות החת"ס סי' תקע"ז שהבאתי לעיל, אמנם הפסוק שהביא החת"ס מיירי בתענית יחיד ולא בתע"צ.
32. כ"כ בסי' תקנ"ד סס"ז בהגה. אמנם י"ל בכוונתו דיש שיעור בתע"צ, אלא דאין שיעורים לחולה, וע' בהמשך הדברים. אמנם מהביאור הלכה סי' תקנ"ד שהבאתי לעיל מוכח דיש שיעורים בתע"צ, אלא שדבריו צ"ע וכמו שכתבתי לעיל [וע' גם להלן הערה 37]. ובסי' תק"נ סק"ג כתב המ"ב בשם הא"ז : "מי שטעה ואכל בהם מ"מ צריך להשלים התענית, דמי שאכל שום יחזור ויאכל שום". ודבריו פלא, דה"ל לציין לסי' תקס"ח שמי שאכל ביום זה ימשיך בתענית מעיקר הדין. מכאן משמע ששיטת ההא"ז שאין בתע"צ כלל דינים של שיעורים, וכל הנ"ל רק בתענית יחיד דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א. אבל בתע"צ תיקנו "צום", וכיון שאכל שוב אבד ממנו שם צום, ומעיקר הדין רשאי להמשיך ולאכול כדרכו, ורק מקנסא אסרו עליו לאכול., וזוהי שיטה חדשה. אמנם צ"ע על המ"ב שפסק בביאור הלכה שיש שיעורים בתע"צ מדוע הביא את שיטת הא"ז. [וראה גם בשו"ת מרחשבת ח"א סי' יד שכתב שמי שאכל בט' באב פחות מכשיעור לא איבד צומו. וע' להלן הערה 37].
33. וכ"ה מפורש במחצית השקל סי' תקס"ח ששיעור הצירוף נלמד מיוה"כ, וכן הוא שיגרא דלישנא דכוה"פ. ובענין שיעור הצרוף ע' סי' תרי"ב ס"י ובמ"ב סקל"א.
34. ראה סי' תרי"ח ס"ז והלאה.
35. לשון השו"ע סי' תקנ"ד ס"ו, וע"ש במ"ב סק"ט, וסי' תק"נ מ"ב סק"ב. ושם סק"ד "ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך", וזהו מדין אבלות וצער, ולא מדין תענית, ומוכח שאין שיעורים. ועוד, שאם היה דין פחות מכשיעור בחולה בתעניות דרבנן לא ימלט שיוזכר דין זה באחד האחרונים. אמנם עי' בשו"ת ציץ אליעזר חלק י', סימן כה פרק טז.
36. תקנ"ד ד"ה במקום.
37. וכע"ז מפורסם בשם הגר"ח מבריסק בעניין יוה"כ, שדין פחות מכשיעור לא נאמר כלל בחולה שיב"ס, שהותר לאכול כדרכו, ורק במי שעדיין לא מסוכן, רק הרופאים אומרים שאם יתענה יבוא לידי סכנה, ששרי לאכול, ראה פמ"ג ר"ס תרי"ח, התם אמרינן שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור. וכ"ה בתע"צ, שבחולה ממש לא גזרו רבנן, אבל באם רק יש חשש שיבוא לידי מחלה אמרינן שיעורים. אומנם זוהי הלכה חדשה.
כעשר שנים לאחר שכתבתי דברים אלו יו"ל ספר נשמת אברהם מפרופ' הרב אברהם סופר אברהם. וע"ש באו"ח (ח"א) סי' תקנ"ד סק"ה שהביא מחלוקת אחרונים אם חולה בט' באב צריך לאכול לשיעורים. וראה גם בנשמת אברהם ח"ד (או"ח) סי' תקנד סק"א שכתב: "ואמר לי הגרש"ז אורבאך (שליט"א) [זצ"ל] דנקטינן דחולה אינו צריך לאכול לשיעורים. אבל לבריא שמא יחלה, כגון כשיש מגפה בעיר [= ובהערה 3 שם ציין לביה"ל ד"ה 'דבמקום' - י.ב.מ.] או מעורברת שחלשה ומפחדת שמא תחלה, יאכלו בשיעורים, עכ"ד". ושמחתי שהורה מו"ר זצ"ל כסברא שכתבתי למעלה ודנתי לפניו.
עוד כתב שם שכתב לו הרב ח"מ הלוי ואזנר שליט"א שודאי גם הביאור הלכה לא התכוון שחולה יאכל כשיעורים, וכל כוונתו רק בבריא שיש במקומו מחלה מדבקת, וחושש שמא ידבק במחלה, וכסברה שכתבתי למעלה וכמו שהכריע מו"ר זצ"ל. [וע' לעיל הערה 32].
אמנם בה"י שנמצא מקור מפורש לסברא זו לחלק בין חולה לבין מי שחושש שיהיה חולה, והוא מפורש בדברי הצמח צדק שכתב לי הגרמ"י מגנס שליט"א [ראה לעיל הערה 12 תחילת הערתו] - בשו"ת דברי נחמיה (סימן מ') דייק מלשון הרמב"ן שחיה כל ל' יום וחולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד וכו'. והק' כיון דבמקום חולי לא גזור רבנן, כהמשך ל' הרמב"ן, מדוע צ"ל דאין צריך אומד. הרי אין עליו כלל איסור אכילה. וכן דייק שבשבת הלשון הוא יש בו סכנה ואין בו סכנה. ואילו לגבי יוה"כ כתוב רק חולה הצריך לאכול. ועל כן כתב לתרץ: ונר' דהיינו משום דענין ל' יש ב"ס או אב"ס משמעו לפי מה שהוא עתה בלי שיחודש בו מעשה שינוי מסדרו והנהגה של עולם. לכן לגבי שבת דעסקינן לענין רפואות שייך לומר יב"ס או אב"ס, ר"ל לפי מה שהוא עתה בלי מעשה שינוי מסדר העולם... משא"כ גבי יוה"כ דעסקינן לענין תענית, שזהו גרעון ושינוי מעשה מסדר העולם, אינו נופל ע"ז כ"כ לשון יב"ס או אב"ס אלא אע"פ שלפ"מ שהוא עתה ודאי אב"ס מ"מ אם יחודש בו מעשה שינוי מסדר העולם והיינו התענית אפשר שיוגרם עי"ז להיות חולה שיש בו סכנה ר"ל מאכילים אותו בקיאים או עפ"י עצמו וכו' שכבר אפשר שהתענית יקלקל וירום להיות חולה שיש בו סכנה. ע"כ. וזהו החילוק בין יוה"כ ובין ט"ב. דביוה"כ דהוא דאורייתא, בעינן ממש אומד אם התענית יכולה להביא לידי סכנה. משא"כ בתענית, דאי"צ אומד. וזו כוונת הרמב"ן. עיי"ש עוד בדבריו.
ובסי' מ"א כתב לו האדמו"ר בעל צמח צדק שדבריו נכוחים. ובכל זאת, בשאלה של אכילה בט"ב כשנמצאים קרובים למקום שיש בו מחלת החולירע, כתב הצ"צ שיאכל וישתה פחות מכשיעור. [פירוש דבריו, דאמנם על פי דין, כיון דאינו יכול במצב של עכשיו להגיע לסכנה אפילו על ידי התענית, שהרי אינו חולה כלל, אין לו היתר לאכול. אלא משום שיש בכל זאת חשש מסויים, יש מקום להתיר לאכול פחות מכשיעור שעל ידי כך עדיין נחשב שקיים מצות תענית.]
כל לשון הפתחי עולם שמביא הביאור הלכה בענין זה, הוא ממש מילה במילה דברי האדמו"ר בעל צמח צדק הנ"ל(!) מלבד מה שהאדמו"ר הוסיף לאחר המילים שבזה לא נעקר התענית לגמרי: עיי' ב"י סי' תקס"ח.
והנה, לענין שבת הרה"מ דבמקום פקו"נ הותרה. ואילו לגבי יוה"כ מבואר דבעינן אומד ואכילה לשיעורים. וקשה, הרי כל אכילה הויא בכלל צרכי חולה. וידועים דברי ר' חיים דגם ביוה"כ הוי הותרה. ולא בעינן אומד אלא במי שאינו חולה שיב"ס. כמו שהבאת את דבריו. אך בשו"ע אינו משמע כן.
ועל פי הדברי נחמיה, מתורץ היטב. דשאני יוה"כ משבת בענין זה. דמצות התענית, היא עצמה גורמת לפקו"נ. ועל כך ס"ל למחבר דאין להתיר את המצוה לגמרי. אלא רק לדחות אותה. ועל כן בעינן דוקא אומד. משא"כ בשבת, דאין הפקו"נ נגרם על ידי השבת. ואם כן הסתירה בין הפקו"נ והאיסור אינו אלא מקרי, ולא מהותי. ובכה"ג אפשר להתיר לגמרי את האיסור, ועושים כל צרכי החולה בשבת. ע"כ הערת הגרמ"י מגנס שליט"א.
38. דדמיא לשכח ואכל דבסי' תקס"ח, אמנם לאו"ז שהבאתי לעיל הערה 31 יהיה רשאי להמשיך לאכול.
39. או"ח סי' קנ"ז.
40. ראה מ"ב סי' תק"נ ס"ד. כעשר שנים לאחר שכתבתי דברים אלו יו"ל ספר נשמת אברהם מפרופ' הרב אברהם סופר אברהם. וע"ש ח"ד (או"ח) סי' תקנ"ד סוף סק"א שהביא בשם הרי"י נויבירט שליט"א שמי שחייב לשתות [כגון בנ"א הסובל מאבן כליה] ישתה ולא יאכל, אך לא ציין מקור לדבריו.
41. ראה טושו"ע סי' רמ"ח ובנו"כ שם.
42. ראה בזה בפסקי הגרצ"פ פראנק הנרפסים בסוף טור או"ח "אל המקורות".
43. ואם אומרים לו הרופאים, או תאכל, או תצטרך לעירוי נוזלים, אע"ג שאם יעשו לו עירוי אין בו חשש פיקו"נ, נראה שאף ביוה"כ רשאי לאכול, ואזהמ"ל.
44. ציבור שלא התענה בתע"צ, אי שרי לקרוא בתורה, ראה בזה מחלוקת האחרונים, לגרעק"א פסקים סי' כד הסתפק לגבי יוה"כ, אבל משמע שבשאר תעניות פשוט לו שקריאת התורה רק מחמת התענית, ומי שלא התענה לא קורא. אמנם בתשובת חת"ס או"ח סי' קנ"ז כתב דחולה יחיד ודאי עולה לתורה, והסתפק בציבור שאינם מתענים אם קוראים. וע' בשד"ח מערכת יוה"כ אות ב סימן ז. ולעצם העניין, שמעתי תקנה לזה ממו"ר נשיא דורנו הגר"א שפירא שליט"א, שהעולים לתורה לא יברכו ברכת התורה בבוקר, ויברכו בזמן העלייה לתורה, ושוב ניצלו מחשש ברכה לבטלה. [כעשר שנים לאחר שכתבתי דברים אלו יו"ל ספר נשמת אברהם מפרופ' הרב אברהם סופר אברהם. וע"ש באו"ח (ח"א) סי תק"נ סוף סק"ב שהביא בשם הגרשז"א זצ"ל שמי שאכל פחות מכשיעור יכול לעלות לתורה. וע"ש בסוף הספר בהערת הגרא"י וולדינברג שהסכים עימו. ובסי' תקנ"ט הביא שהגרשז"א זצ"ל הסתפק במנין של חולים שאינם מתענים אם יקראו בתורה במנחה, וע"ש בהגהת הגרא"י וולדינברג שליט"א שהכריע ע"פ החת"ס שיכולים לקרוא בתורה. ואחר כל זה מדין ספק ברכה לא יצא, וספק ברכות להקל, אמנם לפי תקנת מרן הגר"א שפירא שליט"א יצא ידי כל הספקות].
