|
תוכן המאמר: הדלקת אש בשבת ע"י נכרי פעילות מבצעית משבת תקציר: שאלות חיילים לגבי הדלקת אש בשבת ע"י גוי ופעילות מבצעית בשבת. מילות מפתח: שבת, צבא |
|
הדלקת אש בשבת ע"י נכרי שאלה שאלותינו הן: א. האם מותר לומר לנכרי להדליק את האש? ב. אם יש בכך איסור, האם לאחר שעבר והדליק, בדיעבד מותר לאכול את התבשיל? תשובה
נראה שאפשר לומר לגוי להבעיר את האש, והנימוקים הם אלו:
א. בסי' רע"ו סע' ה' מתיר השו"ע לומר לנכרי להסיק את תנור בית החורף כשהקור גדול, מפני שכולם חולים אצל הצינה, והכוונה לחולי שאין בו סכנה. ומסתבר שחיילים שעסוקים בפעילות ביטחון שוטף כגון סיורים רגליים, מרדפים סריקות וכו'. תפקודם המבצעי נפגם כשאין הם אוכלים כיאות, ומ"מ לא גרע מחשש חולי מפני הקור, שמתיר אמירה לנכרי להבעיר את התנור. ב. וכעין מה שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק שמיני הלכה א', שחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול העכו"ם מותר להם לאכול נבלות וטרפות, אם ירעב ולא מצא מה לאכול, ומסבירים המפרשים שם שאין הכוונה למי שמסוכן מחמת רעבון, אלא שתאב לאכול, ואין לו מאכל מותר. וב'העמק דבר' דברים ו' י"א כתב שההיתר לאכול מאכלות אסורים הוא לא רק כדי קיום הנפש, אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת... ששביעה גורמת בריאות יתירה שדרושה בעת מלחמה. ואעפ"י שיש לחלק בין מקרה שאלתנו לנסיבות שבהם דיבר הרמב"ם, יש ללמוד משם את חשיבות האוכל לחייל הנמצא בתעסוקה מבצעית, ועוד, שהרמב"ם מתיר אסורי תורה, ואנו דנים באמירה לנכרי שהיא איסור דרבנן. ג. ונראה שאפשר לצרף את מה שכתב המשנה ברורה בסי' רע"ו סקכ"ה להתיר לומר לנכרי לתקן את הערוב בשבת, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. וגם כאן, אם לא נאמר לגוי להבעיר את האש מסתבר שהחיילים יעשו זאת בעצמם. ד. ועוד, הרמ"א שם בסע' ב' מביא להלכה את שיטת 'בעל העיטור' שמתיר אמירה לגוי באיסור תורה במקום מצוה, ואעפ"י שמסיים שיש להחמיר במקום שאין צורך גדול, נראה שיש להחשיב מקרה זה כצורך גדול. ה. וגם מי שרוצה להחמיר ולא להסתמך על כל מה שנאמר לעיל, יכול לאכול את התבשיל לאחר שחומם ע"י הנכרי, שהרי המשנה ברורה בסי' שי"ח פוסק, שכל דבר שיש בו מחלוקת אם מותר לעשותו אין לאסור בדיעבד, מפני שכל האיסור להנות ממלאכה שנעשתה בשבת הוא מדרבנן, וספיקא לקולא. פעילות מבצעית משבת שאלה תשובה ובכלל ביחס לפעילות בשבתות, לענ"ד צריך לבצע את המשימות כפי שעושים אותם בחול ללא שינויים, וללא קיצורים. למשל אם סיור רגלי נמשך כרגיל מאור ראשון ועד הצהריים ללא כניסה למאחז, אין להקל ביום השבת ולהניח לחיילים לעשות 'מנוחת שבת' תוך כדי המשימה, או לאכול סעודת שבת יחד עם כולם, כשבאותה שעה אין כוח בשטח. ואביא מספר דוגמאות מנסיון העבר: ביום הכיפורים היינו בתעסוקה מבצעית בגזרת העיר צור (לאחר מלחמת של"ג) והפקודות חייבו לבצע סיור באזור המאחזים (טווס) ברדת הלילה, כדי למנוע ירי מחבלים. מפקד אחד המאחזים, בחור דתי, החליט שבליל יוה"כ הסיור יתבצע לאחר תפילת כל נדרי משותפת לכולם. תוך כדי התפילה נשמעה שריקה אימתנית מעל גג המאחז - טיל קטיושה 122 מ"מ, נורה עליהם ממרחק קצר, לאחר תחקיר שערך המח"ט, הודח אותו מפקד. ועוד סיפור, מתעסוקה בלבנון באיזור הכפר אדוואר בגזרת הזהרני. בימות השבוע היו מתבצעים מספר סיורים רכובים, ולקראת השבת ביקשנו מהמח"ט לשנות את אופי הפעילות ולבצע פעילות רגלית באזור, ללא הפעלת כלי רכב. היה אישור מהחטיבה, ויצאנו באור ראשון לפעילות, במטרה לסיימה מהר כדי שנספיק להגיע לסעודה שניה. (ריח החמין שהתבשל על האש נתן לחבר'ה תזכורת בעת מסדר היציאה שצריך להזדרז...). ובכן, כדי לשוות לפעולה אופי 'שבתי' גמור, לא לקחנו איתנו אפילו את ג'יפ החפ"ק שתמיד היו צמודים אלינו, והכל היה על טהרת החי"ר. לאחר כשעה של סריקות באזור הכפר, נפתחה לפתע אש תופת על אחד הכוחות, ואנו כחפ"ק התקשנו להגיע למקום הארוע מפני שהג'יפים לא היו, וכך הפסדנו דקות יקרות בהתארגנות למרדף אחרי חוליית המחבלים. בהמשך הוזמן מסוק והגיעו כוחות נוספים, וכמובן שמהחמין של שבת נשאר רק הריח... למעשה, יש לדון בכל מקרה לגופו, אך העיקרון המנחה צריך להיות, שיש לבצע את המשימה בדיוק כפי שהיינו עושים אותה בימות החול כשצרכי הביטחון מחייבים זאת, ללא הנחות וקיצורים. |
