למורים באהבה

מחבר: יוסי נינוה

הצופה יט מרחשוון תשס"ז

עמדתי מובטל, אבל וחפוי ראש מול פקיד לשכת התעסוקה.

"אדוני מחפש עבודה?" הוא שאל בעיניים מובטלות.
"כן", אני אומר, "משהו מכובד, ואפילו מכביד", כשאני מנסה עדיין לשמור על פירורי גאוותי. הוא עלעל, מצמץ, כחכך, צחקק ושוב עלעל:
"מורה?? אדוני רוצה להיות מורה?"

"כן, בודאי", גאווה בגרוני ולא רעד בקולי. ודמיוני פרש כנפיים, כיצד יוּשב לי כבודי שנגזל.
ראיתי עצמי עומד בכיתה וידי פרושות כמנצח, עיני נוצצות בגאוות הידע והסמכות, ומולי תלתלים סדורים ועפעפיים מרותקים, ואני מלמד ומקשה, ושואל ומפתיע, וכותב ומוחק, ומגביה קול ומטעים כראוי,
והזרם... הו הזרם המתוק של החשמל המדגדג עובר בי, גולש ממני אל הפיות הפעורים, האוזניים הכרויות והעיניים הפקוחות לרווחה. והכל אומר שירה, והכל אומר תודה, הללויה!...
" לאדוני יש תעודות?" מצניח אותי הפקיד ארצה. "בודאי, תיק מלא תעודות, במה להתחיל?" אני שואל, מעפעף עין בסיפוק של הערכה עצמית.
" תעודות המעידות על השכלתך, בבקשה". ואצבעות ידיו מתופפות על שולחנו.

אני שולף - מלטף את תעודות התואר השני במקרא, לשון, ספרות וארכיאולוגיה, ומניח אותן בגאווה על שולחנו, ואיני שוכח להניח מול עיניו גם את תעודת ההוראה שהוענקה לי לאחר לימודים של שנתיים בחוג לחינוך באוניברסיטה.
הפקיד מרפרף בחוסר חשיבות ומניח בצד.

"אדוני עבר קורס בקרב מגע? אדוני יכול להיקלע למצוקה בכיתה ויהיה עליו להתגונן!!"
"בודאי", ואני שולף תעודת בוגר קורס ג'ודו, ג'יאוג'יצו, "אפילו חגורה בקרטה", ואני מנקה באצבעי הקטנה פירור לא נראה מן התעודה המוצהבת, אך הדופק מחסיר פעימה.

הפקיד מביט במבט מפוקח: "אדוני ישתדל רק להדוף מכות, וידאג להתחמק מהן, ולא ייטול יוזמות ולא יחזיר, יש חוק זכויות לתלמיד. אדוני בודאי שמע על כך?!"
אני מבטל תהייה זו ושולף תעודת משפטן. אנחת רווחה בקרבי. מה טוב שידידי כבר הכינני שאזדקק לכך מול התלמיד ומול הוריו התובעניים.

"לאדוני יש קול חזק ועמיד?" מקשה הפקיד.
"בודאי", ואני שולף תעודת גמר בקורס לפיתוח קול, חיזוק שרירי הגרון ומיתריו, תעודת הסמכה לנושם - סרעפת ומדבר - מבטן. "אני יכול להדגים", וקולי טנור. "מה טוב שהכינותי עצמי" , אני מהרהר בהקלה.

"לאדוני יש ידע באילוף?"
אגלי זיעה ראשונים על מצחי. "אדוני יכול להיפגש שם עם תופעות שאין הוא רגיל אליהן: שיהוקים, גיהוקים, קרקורים, צרחות, צעקות, משיכות, נשיכות, בעיטות, חבטות, יללות, דהרות פראיות... אני מקווה שלאדוני הסבלנות והיכולת להתגבר על כך?"
" אדוני!" אני אומר לו בקול גאה, ומושך כל הברה והברה, "אתה מדבר עם אומן, עם מומחה, מקצוען ברמה". ואני מראה לפקיד המביט בתימהון תעודה, כי בארץ גלותי, בטרם עליתי ארצה, הייתי מאלף אריות בקרקס העירוני, ולהדגמה קלה תקתקתי בלשוני, מצמצתי בשפתי וליטפתי לאותו פקיד על פדחתו ובקצה גרגרתו בליטוף מרגיע.
נחה דעתו.

"אדוני יודע את תורת העזרה הראשונה?"
"בטח", אני מנפח את חזי בגאווה, ושולף תעודת חובש קרבי. לתימהון שבפני השיב הפקיד: "נפצעים שם אדוני, הם רצים שם, רודפים זה את זה, מכים ונושכים, מושכים ובועטים, נופלים וגולצ'ים, נחתכים וזבים. אדוני אני מקווה, אינך רגיש לדם", והוא אוסף אל חיקו גם את התעודה הזו.

"אדוני יודע משהו על יחסי מין בגיל הנעורים?"
"??!!??"
"אדוני יצטרך לשוחח על כך עם תלמידיו בשיעורי חינוך, על אהבה ומין, ויחסים, ומה אסור ומה מותר. אדוני השתמש כבר בקונדום???"
והוא מניף גבות אל על.

המבוכה בי רבה ואני כועס על החדירה לפרטיותי.
"סליחה?" אני רוגז קמעה.
"אידס, אדוני, אידס, לא שמעת על אידס?" הוא פורש כפו כמניפה. "אדוני יצטרך להסביר לתלמידיו כיצד נמנעים מאידס, אדוני יצטרך להסביר על אמצעי מניעה, אדוני אפילו יקבל ערכה להמחשה..."
אני נשנק.

"על סמים אדוני שמע?" והוא כממתיק עמי סוד גלוי לכל. "אדוני יודע לזהות משתמש, מסומם, מתמכר, או פושר?!"
זיעה זורמת בין שכמותי. "ככ..ןן" אני מגמגם. "הייתי בהודו, ראיתי שם כמה מעולפי-עיניים ומזוגגי-מבט, זבי נזלת עם גיחוך תמידי, מרחפים, וחשבתי לתומי שזה רק שם.... גם כאן??"
הוא מביט בי ברחמים.

"אדוני חייב לדעת שיהיה עליו להתמחות גם ב"זהירות בדרכים", "הכנה לצה"ל", "פחד מבחינות", "חשש מלחצים", "זיהוי מתייאשים" "לימוד לקויי למידה".... אני חש שכפות רגלי מזיעות.
"סססססליחהה..." אני מנסה, והוא ממשיך.
"אדוני יצטרך להיפרד מביתו למספר ערבים ארוכים בשנה: טיול שנתי, סיורים לימודיים, ערבי תלמידים, מסיבות, הצגות, בילויים, אסיפות מורים, אסיפות הורים, ישיבות מחנכים, ישיבות מורים מקצועיים, אסיפות כלליות, מועצות פדגוגיות, התרמות.... אדוני כבר היה בהצגת תיאטרון עם מאתים תלמידים...??"
"אדוני יחתום לי כאן, כי ברור לו, שבדיקת מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, התכוננות לשיעורים, הכנת תרגילים, חיבור מבחנים, תיקוני עבודות בסופי שבוע, הם על חשבונו, חשבון זמנו, וחשבון החשמל שלו... ויידע אדוני כי הוא צפוי לשיחות ליליות רבות עם הורים טורדניים ושזמנו הפרטי של אדוני אינו נחשב בעיניהם"
אני מכחכח בגרוני, דופק קלות על השולחן, מנסה להסב תשומת ליבו, ולעוצרו משטף דיבורו, אך הוא ממשיך לירות ללא עפעוף:
"אדוני חייב לדעת, כי בלילה, בטיול מדברי, יצטרך אדוני לנטוש את מיטתו הנוחה וללון עם עשרות תלמידיו המרעישים, ובמקום יצועו הטוב ירבץ אדוני על החול או על אבנים או באוהל בדואי צפוף. אדוני חושב שהוא יישן, או לפחות יצליח לעצום את עיניו, אחרי יום של טיול מפרך? אדוני טועה, הוא יצטרך להסתובב טרוט עיניים ולהשגיח היטב שלא יקפצו לים או יתגנבו לעיר הקרובה, או ישתכרו, או ישאפו נרגילה! ולמחרת, אחרי ליל השימורים, ייאלץ אדוני לקפץ בואדיות, ולדלג על ההרים, ולהמשיך ולהשגיח על השיות חסרות הרסן, שלא ירוצו ויפלו, חס ושלום, או יפצעו, או יצנחו אל תחתיות תהום, רחמנא ליצלן".

"אבל יש חופשות", אני אומר לו בייאוש גובר, אוחז בקרש הצלה אחרון, וכבר דמעות בעיני. "יש חופשות", אנוח, אירגע, אאסוף כוח...."

"תשכח מזה," מלעיגות עיניו, זוויות פיו מלגלגות: "השתלמויות, השלמות חומר, ישיבות, הכנות.... טרום ישיבות, טרום הכנות"...
הכל מחשיך בעדי, והנשימה כבדה.

"אני רואה, שאדוני חש ברע, אולי מים?" וכוסו בידו.
גרוני יבש, ואני מלחשש במבוכה: "ואני בסך הכל רציתי ללמד תנ"ך, אהבת ישראל, קצת היסטוריה... " וידי צונחות בייאוש גלוי אל צידי גופי.

"אולי אדוני מבקש עבודה קלה יותר?" אני חש בקולו סימפאטיה והשתתפות בצער.
"כן, אני אומר לו בהקלה רבה ובתקווה. "אני מבקש ממך לרשום אותי לעבודה במחצבות...."