אורות לשבת

מחבר: אורלי גולדקלנג

באותו ערב שבת כבה לפתע כל החשמל בבית בבת-אחת. כדי להעצים את ממדי האסון התארחו בביתנו אותה שבת חמש-עשרה איש מהצד הלא נכון של הזוגיות שלנו. ניסינו להרגיע אותם שהנה תכף הגנרטור מתחיל לעבוד, אבל לא היה לנו שום סיכוי בהתחשב בכך שהפסקת החשמל האחרונה שחוו האורחים התל-אביבים שלנו הייתה במלחמת יום הכיפורים, למשך חצי שעה.

מיד החלו לעלות מתוך העלטה קולות שקראו: "הפלטה!" – "הילדים!", וכמובן: "פיגוע!". ניסינו להסביר שהפסקות חשמל אינן נדירות באזורינו, ובתגובה נעננו שגם פיגועים לא. אלא שאז גילינו כי בבתים השכנים התאורה ממשיכה בשלה, ואי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהפסקת החשמל כוונה אישית נגדנו. הצצה מהירה בארון החשמל גילתה כי נפל השלטר.

מיד הוחלט לנצל את תמימותו של אחד הילדים, ולשכנע אותו בעדינות שכדאי מאוד שיצליח להרים את השלטר. ראשון ניסינו את אחד מבני הדודים שטרם מלאה לו שנה. הוא דווקא היה מאוד משועשע מההמולה סביבו, מה שלא גרם לו בשום צורה להושיט ידו אל היעד. שני נתרם אחיו הבכור, ילדון בן שנתיים וחצי ששובת רעב בקנאות מאז שהפסיקו לו את ההנקה. הוא דווקא עשה מאמצים ניכרים להרים את השלטר, אך ידו הכחושה לא עמדה בעומס החשמלי.

ואז נידבה גיסתי את בנה בן הארבע. הערנו כי הילד גדול מכדי להיחשב שאינו בר-דעת. "הוא אמנם בריון, אבל אינפנטיל!" הרגיעה אותנו האם הגאה. האינפנטיל הושיט ידו אל השלטר, ותוך עזרה לא מבוטלת מצד אמו הרים אותו במשיכה אחת. כל עשרת הבוגרים שעמדו סביבו קראו באנחת רווחה: "בראבו!" ומיד אחריה הוסיפו בחומרה: "אוי ואבוי, מושיקו! שבת!" האינפנטיל סקר קצרות את חבורת הצבועים שהתכנסה סביבו, ובבת אחת הוריד את השלטר חזרה. "טוב," מלמלה אמו באכזבה, "אולי הוא לא כזה אינפנטיל בסופו של דבר." אז הציע אחד הדודים לעבור לפתרון המקובל יותר, ולמצוא לנו גוי של שבת. ציינו בפניו שבפעם האחרונה שראינו גוי הוא זרק עלינו אבנים בעוקף, אבל הדוד התעקש: "בכל הישובים האלה תמיד אפשר למצוא איזה תאילנדי, רק צריך לחפש."

אז יצאנו לחפש. ביקרנו בכל אתרי הקרוואנים בישוב, בלולים ובאתרי הבניה, אך לא מצאנו אף לא תאילנדי אחד לרפואה. לבסוף מצאנו חבורת תאילנדים בעלת חזות אירופאית, דוברי רומנית, ששמחה להצטרף אלינו. הגבוה שבהם ביקש שנחכה לו רגע, ובשובו גילינו כי הוא מצויד בארגז כלי עבודה כבד, לתיקון הבעיה החשמלית שלנו. שקלנו לספר לו שכל שאנו מצפים ממנו - יכול היה לעשות אינפנטיל בן ארבע, אבל נמנענו. לא רצינו לאכזב אותו.

התאילנדי הגבוה דווקא נורא שמח לגלות שהבעיה נפתרה בקלות, וניסה להסביר לנו ברומנית כיצד לנהוג באם התופעה תחזור על עצמה. החלטנו שזה הזמן להסביר לו שמתוקף היותנו יהודים נבצר מאיתנו להרים את השלטר בשבת. לא שזה כל-כך עניין אותו, אבל היינו מוכרחים לשמור מעט על הכבוד העצמי שלנו, בכל-זאת.

הודנו לו שוב במילים חמות, והוא ענה: "נישטא פ'אר וואס!"

סבא יהושע החוויר קשות: "הוא הרגע אמר – אין בעד מה!" זעק, "באידיש!"

"אידיש?" קראנו כולנו בתדהמה, "הוא דובר אידיש?"

"נאטירלעך!" קרא התאילנדי.

"הוא אמר – כמובן!" רעד סבא.

"מניין לו אידיש?" שאלנו, וסבא תרגם.

"מיין זיידא איז א-יידי!" ענה הגוי של שבת.

"סבא שלו יהודי!" קרא הסבא המאוד יהודי שלנו, "באבע?"

"יו! אוייח מיין באבע איז א-ייד!"

"גם סבתא שלו יהודיה!" סבא היה על סף התקף, "מצד אבא?" שאל בתקווה.

"בארויינגד זיך," הרגיע התאילנדי, "איך בין נישט א-ייד, נאר מיין מאמען!"

"הוא אומר שנירגע," מלמל סבא מתוך האלונקה ששכב בה, "הוא לא יהודי, רק אימא שלו יהודיה! גוועלד!"

אחרי שפינו את סבא לבית-חולים, הרשנו לעצמנו סוף-סוף לצחוק על התקרית כולה.

"מה מצחיק פה?" התעניינה גיסתי.

"התאילנדי-הרומני!" קרא בעלי כשהוא מתפתל מצחוק, "הוא יהודי!"

"ומה מצחיק בזה?"

"עזבי, אימא, לא תביני," ענה לה בנה האינפנטיל, "באידיש זה נשמע יותר טוב."