אמא יקרה לי

מחבר: אורלי גולדקלנג

בילדותי יום האם היה חג של ממש. ביום זה מקובל היה לתת לאימא יום חופשה מהסירים, מהכביסות ומכל עבודות הבית, ולהפתיע אותה בארוחת ערב חגיגית. תפקידה של אימא היה לבלוע בכוח את הפשטידה הלא מספיק אפויה שהכנו, להעלות דמעות בעיניה כשהקראנו שיר לכבודה, ולעמוד במטבח שלושה ימים אחרי האירוע המרגש ולמזער נזקים. יום האם או לא יום האם, היא הרי לא מצפה שאנחנו ננקה את כל הבלגן הזה. אנחנו, הילדים, נהגנו לקנות לה תכשיטים עשויים אבני חרסינה בצבעי כתום ותכלת, שהיא מעולם לא העזה לצאת איתם לרחוב משום מה.  

אם להודות על האמת, בתוך תוכי חיכיתי ליום בו אהפוך לאימא, ויחגגו לכבודי את יום האם. אחרי הכול יום האם הוא מן הסתם תעודת ההערכה היחידה שאפשר לקבל בימינו בלי לגמור תואר שני קודם לכן. 

אבל בראשית שנות התשעים שני מהפכים דרמטיים השפיעו קשות על האנושות. אני הפכתי לאימא ויום האם הפך ליום המשפחה. שזה במילים פשוטות יום עבודה לאימא, פלוס שעות נוספות, מינוס העלאה בשכר. יום הפינוק שלי הפך לעוד יום בו אני צריכה לבדר את החבורה העליזה, עם חסרון אחד בולט: טראומת חופשת חנוכה עוד לא מספיק רחוקה בכדי שנשכח ונסלח. 

וכך נעלם לו היום האחד בשנה בו אנו מודים לאימא על הצירים, ההנקות, החיתולים והמחלות, הלילות ללא שינה, הטיולים אל הגינה, על ששרדה אתנו את גיל הנעורים, על שלא הרשתה  לנו להרבות בחברים, על הכעס כשחזרנו בשעה מאוחרת, על ההמלצות למצוא לנו חברה  אחרת... 

טוב, אז לא כל מערכת היחסים שלי ושל אימא מושלמת. זה לא שאני לא יודעת להעריך את כל מה שעשתה בשבילי, ואני הרי יודעת שהיא רוצה רק בטובתי, רק שקצת קשה לזכור את זה כשהיא מעירה לי בטון של מחנכת עם ותק של שלושים שנה בבית ספר יסודי: "שימי לילד גרביים, הוא עוד יחטוף שפעת בגללך!". אם היא במצב-רוח טוב במיוחד היא מוסיפה: "הצעירות בימינו - לא יודעות כלום על אימהות!" האמת היא שאנחנו דווקא יודעות. וכל מה שאנחנו יודעות, אנחנו יודעות ממנה, מהאימא שלנו. נכון, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה אימא כמוה, אבל פעם אחר פעם כשאני כועסת על הילדים, אני מוצאת את עצמי אומרת משפטים כמו "אם לא תאספו את מה שפיזרתם - אין טלוויזיה!" ועוד באותו טון של מחנכת ותיקה, ולי הרי אין תעודת הוראה אפילו! ככה, בלי לבקש רשות, בלי אזהרה, אימא נכנסת לי לגרון ומדברת בשמי! אני הרי לא הייתי אומרת דבר כזה בחיים, אם זה היה תלוי בי. 

להידמות להורים, כידוע, מנוגד לכל הכללים שקבע לעצמו הדור הבא. ואם כבר להידמות לאיזו אימא, אז לאימא של החברה. במקרה שלי - האימא של גלית. כשהייתי בתיכון חשבתי שהאימא של גלית היא האימא הטובה ביותר בעולם. היא תמיד מחייכת אליי כשאני מגיעה אליהם הביתה, תמיד מגישה לי משהו קר לשתות, והכי חשוב - היא תמיד הרשתה לגלית לבלות עד איזו שעה שתרצה. נקודת הראות של גלית, מסתבר, הייתה קצת אחרת. פעם, כשביקרה אצלי, לחשה לי: "איזו אימא נהדרת יש לך! היא תמיד מחייכת אלי כשאני מגיעה אליכם הביתה, תמיד מגישה לי משהו חם לשתות, והכי חשוב - היא אומרת לך מתי לחזור מבילויים. לאימא שלי זה אפילו לא איכפת!". מסתבר שהאימא הכי טובה בעולם היא תמיד האימא של מישהו אחר. 

משום מה הקשרים בין אם לבתה, יהיו טובים ככל שיהיו, מלווים תמיד בצל הביקורת. רוב הנשים שאני מכירה רואות באימותיהן סניף של מבקרת המדינה. לדוגמא, כשחברה אומרת: "תתחדשי על הכובע!" אנחנו שומעות מחמאה. היא שמה לב שיש לנו כובע חדש. כשאימא אומרת את אותו הדבר בדיוק, אנו שומעות את הדבר הבא: "יופי, אז על כובעים דווקא יש לך כסף להוציא... ואני חשבתי שאתם חוסכים!". בכלל, נשים יודעות בדיוק מה אימא שלהן הייתה אומרת בכל סיטואציה בחייהן, ותחושה זו מלווה אותן בתת מודע בכל רגע ורגע. מסתבר שאנחנו הרבה יותר טובות בקיום "שיויתי אימא לנגדי תמיד" מאשר קיום גרסת המקור. 

ועם כל זה, בואו תשמעו משהו על האימא הפרטית שלי: היא אישה חמה ואוהבת שתמיד שמחה לעזור לאנשים; היא הורגת עציצים בשיטתיות; האוכל שלה הכי טעים בעולם; היא תמיד צודקת כשהיא ממליצה לי להתנתק מקשרים לא בריאים וחברות לא באמת טובות; היא מקפיאה כל דבר, אפילו גרעינים, שקדי-מרק ופטרוזיליה; היא הייתה באה לבקר אותי גם אם הייתי גרה בתוך עין-יברוד; אם עוברים יומיים בלי שהתקשרתי, היא אומרת: "אם אני לא מתקשרת - את לא מתקשרת?!"; היא עשתה המון טעויות בגידול שלי, אבל הרבה יותר דברים נכונים, ואת שניהם היא עשתה מתוך אהבה ודאגה. 

אז אם יש משהו מהאימא הפרטית שלי באימא הפרטית שלכם, כשיגיע יום המשפחה בר"ח אדר - תרימו אליה טלפון, תגידו מילה חמה, מה יש? ואם אתם כבר במצב רוח הנכון, למה שלא תביאו בדרך הביתה איזה פרח או כרטיס ברכה לאישה, תזכירו לה כמה אתם מעריכים אותה. 

ואתם, הילדים שעוד גרים בבית, קנו לאימא מגבת גדולה ורקמו עליה באותיות ורודות: "לאימא הכי טובה!". סביר להניח שהיא לא תשתמש במגבת לעולם. מן הסתם היא תמסגר אותה ותתלה אותה בחדר השינה. בפעם הבאה שתרגיזו אותה היא תיגש של המסגרת הזו, ובחיוך מריר וסלחני כאחד - תנקה מעליה את האבק.