בתרמיל ובמקל

מחבר: אורלי גולדקלנג

שלוש פעמים בשנה מקפידה משפחתנו המצומצמת לראות את פני הארץ במקום אשר נבחר. בחג המצות, בחג הסוכות ובאוגוסט. בכדי לגוון אנו מטיילים לפעמים בגולן, לפעמים מזרחית לכנרת, ולפעמים בצפון.

לקראת נסיעות ארוכות שכאלה יש להתכונן היטב, ולקחת בחשבון שלושה גורמים מרכזיים: הילדים, הנהיגה, ומוזיקת הרקע. על מנת שלא יפריעו לנו לריב איזו מוזיקה נשמע בדרך, אנו מציידים את הילדים בשלל חטיפים ושקיות שוקו. בתום חופשה שכזו נראה הרכב המשפחתי כאילו עמד במרכזה של התנגשות אטומית בין "עלית", "אסם", ו"תנובה".

את הנהיגה מחלקים בעלי ואני שווה בשווה. אני נוהגת הלוך ושוב, והוא יוצא מחניות מסובכות.

את מוזיקת הרקע קובע הנהג. מובן שיציאה מחניה, מסובכת ככל שתהיה, אינה נחשבת נהיגה לצורך העניין.

החופשה היא הזדמנות טובה לגלות דברים חדשים אודות בני הבית. אנו נופתע לגלות שהילדים לעולם אינם מבקשים לעצור בדרך לפיפי. אלא אם כן אנחנו בעוקף, רצוי באזור שכבר ירו בו בעבר. הילדים מצדם יופתעו לגלות שלאבא יש בגדים שאינם בגדי שבת.

בהיותנו משפחה מאורגנת אנו מקפידים שלא לצאת לדרך בלי פנס ומפת סימון שבילים.  באמצע המסלול נגלה שדווקא העמוד הדרוש במפה קרוע, והסוללה של הפנס גמורה. אם הפנס בכל זאת עובד, הרי זה ברור שלא נזדקק לו בהמשך.

את הדרך אנו עושים מלווים בספר הדרכה לטיולי משפחות שמבטיח שתכף אחרי העיקול מגיעים למים, ואפילו למפל. אחרי צעידה של לא יותר משעתיים-שלוש מסתבר שיישובי האזור מנווטים את מי הנחל למערכת ההשקיה של המטעים שלהם. וכך אנו מוצאים את עצמנו מביטים בזרזיף מים הגולש לאיטו על גבי סלעי הבזלת אל תוך שלולית המכונה בריכה, ממלמלים בטון לא משכנע: "אתם רואים ילדים? הנה מפל!"

אין לתאר את הבוז בעיניהם של הילדים למראה זה.  אי לכך אנו נאלצים לפצות אותם ברחצה משפחתית בכינרת, שלולית בזכות עצמה.

מציאת חוף מבודד בכינרת בחודשי הקיץ דומה לחיפוש אחר מקום חניה בתל-אביב. אנו מקיפים את הכנרת שוב ושוב עד שסוף-סוף ניגלה לעינינו חוף שקט, בתשלום, שעוד מהכביש ניכר בו כי אף נפש חיה אינה פוקדת את המקום, גם לא מציל. מיד אחרי שאנו משלמים את דמי הכניסה אנו מגלים חמש מכוניות נוספות, עמוסות חובשי כיפות לסוגיהם, שמבקשים קצת פרטיות.

הרחצה מתנהלת דווקא על טהרת הצניעות. כל הגברים והילדים שוחים, בעוד אנו הנשים בונות מגדלים על החוף בחברת תינוקות שלא מגלים שום עניין.

לשם איזון אנו מבלים את החלק השני של היום בטיול תיירותי. ובסוכות השנה בקרנו ביקבי רמת הגולן. הסיור המודרך דווקא מוצלח מאוד. המקום מרווח וממוזג, ואפילו לא מסריח במיוחד, יחסית ליקב. ובכל זאת היקב הספציפי הזה סובל מחסרון אחד בולט - מייצרים בו יין.

כמשפחה שמתייחסת לתירוש כאל וודקה, קשה לומר שאנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון.

את פנינו מקדמת מדריכה לא ממש חיננית, אבל מאוד חייכנית, ומלאת רצון טוב לגרום לנו להבין ביין. הסיור מתחיל בהרצאה מרתקת אודות תהליך יצור היין וההתמחות הספציפית של יקבי הגולן. אנו ובנינו ובני ביתנו ישנים יופי.

בתום ההרצאה אנו צופים בסרטון המלווה את תהליך יצור היין מזריעת הגפנים ועד להגשת היין הצונן במסעדה יוקרתית. הדבר היחיד שעובר בראשי כל אותה עת הוא: איזה בזבוז של ענבים משובחים! בשלב זה של היום הייתי מוכנה לתת הרבה מאוד בכדי לאכול ענבים צוננים שעוד אף אחד לא הספיק לדרוך עליהם.

אחרי סיור קצר בחדר המכונות והחביות מגיע שלב הטעימות. המדריכה מזכירה לכולנו שמי שנוהג לא שותה. בעוד שאר הזוגות רבים ביניהם מי יזכה להנות מהטעימות, אנחנו רבים מי יזכה לנהוג. מדריכתנו מגישה לנו שלושה יינות שונים, בצירוף קערת בייגלה. אנו מצווים לטעום מן הבייגלה מיד לאחר כל טעימה, כדי למחוק את טעם היין הקודם. מהר מאוד אנו מגלים ששום דבר כבר לא ימחק את טעם היין המזעזע הזה, לפחות לא מהפה התירושי שלנו.

המדריכה מסבירה שאפקט הצרבת בשיניים אותו אנו חשים נגרם בשל היות היין חצי יבש. אפקט זה, היא אומרת, דומה למה שאנו חשים כשאנו אוכלים בננה לא בשלה. ואני שואלת: מי, לעזאזל, מכניס לפה שלו בננה לא בשלה מרצונו החופשי?

הייתי שמחה לספר מה היה אחר-כך, אך מרגע שהונחו קערות הבייגלה לצד המבקרים, התעסקנו בעיקר בצייד אחר קעריות נוספות.

אחרי שלוש קעריות בייגלה שהושחתו בטעימה קלה של יין, כדי למחוק את טעם הבייגלה הקודם, אנו משתתפים במבחן קבוצתי. "איזה יין מתאים לאיזו סעודה?" שואלת החייכנית. כולם, כמובן, יודעים את התשובות הנכונות. היין הראשון מתאים לגבינות, השני לבשר, והאחרון לשתיה בארוחה רומנטית או לקינוח. זה די דומה, בסך הכול לניחוש שלנו. הראשון להוסיף טעם לעוגות, השני לבישול בשר, והשלישי לתת לחברים שאוכלים אצלם.

לסיום מציעה לנו החייכנית לקנות מיינות הגולן המשובחים. בעוד שאר המבקרים מתלבטים בין יין אדום שנח על שמריו לבין יין בתסיסה חלשה דמוי שמפניה, אנו מחפשים בחנות המשקאות את מוצרי "בייגל-בייגל", אך לשווא.

אם להודות על האמת בסופו של דבר דווקא נהננו בסיור ביקב. למעשה בחופשה הבאה אנחנו מתכוונים לבקר במפעל של "סיידר הגליל". לא שאנחנו מתחברים למיץ תפוחים הרבה יותר בקלות מליין, אבל מי יודע, אולי מחלקים שם ביסלי.