הקרב על השלט

מחבר: אורלי גולדקלנג

לאחרונה מצאנו את עצמנו, אני והאיש עם השלט, מתלוננים יותר ויותר על בזבוז הזמן המשווע מול הטלויזיה. הרי במקום ללמוד או לבלות יותר זמן יחד, אנחנו סתם שורפים זמן ערב-ערב מול המכשיר הזה, כשהאמת היא שאין שום דבר טוב לראות. התכניות ברמה רדודה, החדשות מעוררות סלידה, והפרסומות... שלא נדע. אולי באמת הגיע הזמן להוציא את הטלויזיה מהבית, ואנחנו נדבר על זה מיד כשהסרט ייגמר. כצעד ראשון להשגת המטרה קנינו טלויזיה נוספת. כי מה אם נרצה לקטר על מכונת הבטלה גם בחדר השינה?! 

הרגלי הצפייה שלי ושל האיש עם השלט שונים לחלוטין. נכון, אנחנו רואים את אותן תכניות, אבל בזמן שהוא צופה בתכניות האהובות עליו אני יושבת ומקטרת; בזמן שאני רואה את התכניות האהובות עליי הוא יושב - ונרדם... גם מטרת הצפייה שלנו שונה. הוא צופה כי הוא פשוט מכור לטלויזיה!!! אני? אני בסך הכול נרגעת מהיום הקשה שהיה לי... 

אבל ההבדל המהותי ביותר קשור, כמובן, לסוג התכניות שכל אחד מאיתנו אוהב. כשאני מזילה דמעה מול סרט רומנטי, עולה קול נחירותיו עד שמי הוליווד. פעם הוא התעורר פתאום ומצא אותי מתייפחת. הוא נבהל כל-כך. "בשביל מה את רואה את הדברים האלה, אם זה עושה לך כל-כך רע? היית מעירה אותי והיינו הולכים לישון". "השתגעת?" עניתי בקול חנוק "זה הסרט הכי יפה שראיתי בחיים! אתה לא רואה כמה בכיתי?" הוא נתן בי את המבט הזה שלו. נו, זה שאומר: "היית כזו גם לפני שהתחתנו?" ונרדם חזרה. 

כשהוא רואה כדורגל אני דווקא לא מפריעה. להפך, אני מנסה לגלות עניין: "מי אלה האדומים?", "למה לא קורה כלום כבר חצי שעה?", "ראשי תיבות של מה זה בית"ר?". כדי לא להפריע אני שואלת את השאלות האלה בזמן שהוא צורח: "גול!", כי אז ממילא נעצר המשחק, אז מה הוא מפסיד? כשזה קורה, המבט הזה שלו מקבל קידום למשהו כמו: "בטח שהיית כזו לפני החתונה, השאלה היא איך הצלחת להסתיר את זה!". בכלל, כשזה מגיע לספורט, גברים מגלים בקיאות מרשימה. אם הם היו יודעים את פלפולי הגמרא ברמה שהם מכירים את תקנון פיפ"א לשנת 2000, כולם היו הגאון ממנצ'סטר יונייטד. 

טוב, אולי זה לא הוגן לומר שגברים אוהבים רק ספורט. הם גם אוהבים סרטים. אקשן, אם אפשר; עם כמה שיותר דם, בבקשה. אם אין, אז לפחות שיהיה איזה פרק של "תיקים באפלה" או משהו כזה. במילים אחרות, סוג הסרטים שאני רואה דרך חור באצבעות שמכסות לי ת'עיניים. זה לא שיש לי משהו נגד נוזל ירוק מבעבע מגופו של עב"מ שתום-עין. זה פשוט מגעיל אותי.

כל מי שעבר ליד טלויזיה בעשור האחרון יודע שכדי לצפות בתכניות האהובות עליך אתה לא צריך כבלים וגם לא לווין. אפילו לא אנטנה טובה. אתה פשוט צריך להגיע ראשון לשלט. נשמע פשוט? כנראה שאין לכם טלויזיה . היטב ידוע שמי שמגיע ראשון לשלט קובע את לוח שידורינו להערב. כמובן, אפשר להתחשב ברצונו של בן הזוג. אבל מי מצליח להבין את הזמזום הצורמני שחוזר על עצמו בעוצמה משתנה, ואומר משהו כמו: "תעבירי לערוץ חמש..."? 

הבעיה העיקרית בעניין השלט היא העברת התחנות המכונה - זיפזופ. כשאני מזפזפת אני מתעכבת על כל תחנה ותחנה, מגבשת עמדה על המוקרן בה, ורק אז עוברת הלאה. לרוב אני נתקעת בערוץ עפרה. לא, זה לא שסבב ההודעות נעשה יותר מעניין בפעם השביעית, אני פשוט רוצה לשמוע את השיר מערוץ 7 עד הסוף... 

כשהאיש עם השלט מזפזפ הוא עובר על כל ערוץ במהירות כזו שלפעמים נדמה לי שלו החלפתי לו את השלט במחשבון הוא אפילו לא היה מרגיש. 

אבל מי שבסופו של דבר תמיד מנצח בקרב על השלט הם שלושת הקטנטנים שלנו. נכון, הם כבר ראו את "ספר הג'ונגל" חמש מאות ארבעים ושמונה פעמים. נכון, הם יודעים כל מילה בעל-פה. אבל זה לא מה שיפריע להם לראות אותו בפעם החמש מאות ארבעים ותשע, ולשבת מרותקים כאילו שאין להם מושג מה הולך לקרות. 

אבל ברגע שהצלחנו להיגמל מהשלט כבר היינו בחצי הדרך להוציא את הטלויזיה מהבית. זה היה נהדר. ביום הראשון ישבנו עם הילדים ועשינו יצירה. ביום השני שיחקנו משחק הזיכרון. ביום השלישי התחלנו לגלות סימני עצבנות ואיזו פריחה משונה התפשטה לנו מהצוואר ועד לאצבע המורה של יד ימין. ביום הרביעי הילדים עלו לגג דרך המרזב, וניסו להוריד משם את אבא. ביום החמישי החזרנו את הטלויזיה למקומה הטבעי, ואת השלט לאצבע של הבעל. הדלקנו. התגובה שלנו ודאי מוכרת לכל מי שנמנע מלהחזיק טלויזיה בבית ונפגש בה רק בבית של סבתא. אורות קסומים ריצדו על המסך. קולות נעימים בקעו מהמקלט. היינו מרותקים. רק אחרי חצי שעה גילינו שאנחנו צופים בסרט מדובב לרוסית. אבל למי איכפת? השלט בידינו! ועכשיו הכול בשליטה! 

מדי פעם אנחנו חוזרים לנושא וחושבים להוציא את הטלויזיה מהבית. אנחנו גם נעשה את זה בקרוב. מיד אחרי שנתחבר ללווין.