ייסורי אלול

מחבר: אורלי גולדקלנג

לכל תקופה יש  הריח שלה, המאכלים המאפיינים אותה, ובעיקר מצב הרוח והתחושה המלווים אותה. זה עניין של חינוך. מגיל הגן מלמדים אותך שבפורים כולם שמחים. עוברות השנים, הבוס לא מרוצה, הרכב במוסך וחשבון הבנק עובר ולא שב, אבל אתה – עליך זה לא משפיע! משנכנס אדר, אתה מרבה בשמחה. שום דבר לא יכול לפגוע בך יותר. מי שמתעקש להוציא ממך צעקת תסכול או אפילו קללה, שיחכה בבקשה לניסן. אבל שייקח בחשבון שאז יעמדו לצדך הניסים.

לעומת זאת בחודש אב גם אם יוולד בנך בכורך אשר אהבת, גם אם תזכה בפיס, ואפילו אם תגלה שחמותך עוזבת את הארץ, אתה - עצוב! לכל מי שייגש ויאחל לך מזל-טוב בחום, תסמן להנמיך את קולו, ותלחש: "נדבר על זה אחרי תשעת הימים." בחודש אב אתה מרגיש אי נעימות להיות מאושר. זה הזמן לפנות מקום לצער, לכאב ובעיקר לפחדים. התחושות הללו, אגב, אינן קשורות בשום צורה ברמה הדתית הנוכחית שלך. יש לי ידיד ששנים רבות אחרי שהוריד את הכיפה, הפסיק לשמור שבת ולהפריד בין לובסטר לחלב אמו, עדיין הקפיד שלא לשחות בים בשלושת השבועות. זה נורא מסוכן, הוא אומר. עניין של חינוך.

אך מכל הצומות, החגים והמועדים לשמחה, אלול הוא החודש שמפיק את התחושות העמוקות ביותר. התחושה הדומיננטית בחודש זה היא התרוממות רוח מלווה ברצון טוב וממטרים פזורים של חסד. או במילים אחרות – ייסורי מצפון.

ייסורי המצפון האלה ילוו אותך דרך ארוכה, ויחריפו ככל שתפילת "כל נדרי" תתקרב. ההתייסרות תגיע לשיאה ביום הכיפורים, אך מיד אחרי-כן תחוש הקלה משמעותית בכאב. חצי שעה אחרי הצום תתחיל להתלונן בפני בני ביתך אודות החזנים האיומים שליוו את החג, יום-יומיים אחרי תקלל נהג שחתך אותך בצומת, ועד סוכות, בעזרת ה', תחזור לכושר מלא ותפגע בכל מי שאתה רגיל. בשלב זה תחוש חדוות-רשעות נעימה שתמשך כעשרה חודשים לערך.

אך כל עוד בית-הכנסת הספרדי נפתח בארבע לפנות בוקר, ייסורי אלול מרחפים באוויר. ייסורי אלול, אגב, עשויים לגרום לך לקבל על עצמך החלטות שלא היית מעלה בדעתך בכסלו, למשל. אם על פי רוב אתה שואל את עצמך מאיפה יש לשכן שלך כסף למדיח-כלים חדש, הרי שבאלול אתה מוצא את עצמך אומר: "יאללה, שיהיה לו לבריאות!". משפט שבכל חודש אחר אפילו "החפץ חיים" בכבודו ובעצמו לא היה מצליח להוציא ממך.

כאלה הם ייסורי אלול. זה ההסבר היחיד להצעה המשונה של שתי חברותיי, מוריה ורעות, שהציעו שהחל מראש-חודש אלול נפסיק לרכל. בהתחלה זה דווקא נשמע פשוט וקל. לא משהו מורכב כמו שלוש תפילות ביום, או פיזור צדקה מסיבי. רק לא לדבר לשון הרע. פשוט.

ישבנו שלושתנו יחד בגינה ושתקנו. "מתחיל להיות קריר." אמרה רעות. "נכון". ענינו מוריה ואני. נפלה בינינו דממה שנמשכה כחצי שעה. "צריך להתחיל לצאת עם סוודר בערבים." אמרתי. "בהחלט" ענו שתיהן. שתקנו עוד שעה וחצי.

"לא יכול להיות שאין לנו על מה לדבר בלי לרכל!" קבעה מוריה לבסוף. "בטח יש משהו שאנחנו יכולות לדבר עליו!"

חשבנו על זה עוד שלושת רבעי השעה. למען ה'! אפילו על הבעל אסור להוציא מילה רעה! לבסוף הצעתי את הדבר הבא. אי-אפשר להיגמל מהרגלים רעים בבת-אחת. הגמילה צריכה להיות הדרגתית. לפני שאנחנו מפסיקות לרכל על אחרים, בואו נפסיק לרכל זו על זו. מאחר ואנחנו חברות קרובות, למה שלא ננהג ביושר, וכל דבר שמפריע לנו נדווח עליו בכנות?

מוריה ורעות גילו עניין.

זה המקום להגדיר מה היא חברה קרובה. חברה קרובה היא כל מי שדברתי איתה יותר מחמש דקות, שבתוכן הספקנו להשמיץ חברה שלישית. על-פי הגדרה זו מוריה, רעות ואני חברות מאוד-מאוד-מאוד קרובות!

והניסיון יצא לדרך. התחלנו בדברים קטנים. מוריה אמרה שהכובע שלי מכוער, ורעות העירה שבזבזתי יותר מדי כסף על בגדים לאחרונה. אני מצדי הודיתי להן מקרב לב על ההערות המחכימות.

למחרת הערתי לרעות על החצאית הקצרה, ולמוריה על ההליכה המשונה שלה. רעות העירה למוריה שהילדים שלה חצופים נורא, ולי שהגיע הזמן לנקות את המקרר. שוב הודינו זו לזו, בלענו רוק, ונפרדנו לשלום.

השבוע שאחרי היה תערובת של גילויים מדהימים. מסתבר שרעות חושבת שאני פטפטנית בלתי נסבלת, ושמוריה לא משקיעה מספיק בילדים. אנחנו מצדנו לא מבינות מה היא עוד עושה עם הבעל האנטיפט שלה. רעות לא מבינה למה מוריה חייבת ללדת כל שנה ילד, ובאופן כללי אף-אחת מאתנו לא מבינה למה אנחנו חברות בכלל.

אבל את כל הביקורת הזו קבלנו ברוח טובה. בתחילה גמגמנו תודה על כל הערה. בשלב הבא הנהנו תוך סינון קללות בשפה זרה בסוף כל משפט, ולבסוף הודינו זו לזו תוך שימוש בתנועות קיק-בוקסינג מהירות. רגע לפני הנוק-אאוט קראתי: "אולי מספיק עם הכנות הזו כבר?" מוריה ורעות הנהנו. הסכמנו לחזור למתכונת הישנה והבריאה של שיחות מאחורי הגב. התחבקנו בחום, ואני פניתי לביתי. מרחוק עוד יכולתי לשמוע את רעות אומרת: "מה היא רוצה בכלל, זה הרי היה הרעיון שלה!"

"עזבי אותה!" הגיבה מוריה "מאז שהיא השמינה כל-כך, היא מוציאה את התסכולים שלה על כולם!"

התרחקתי בחיוך זועם וכעס מלא סיפוק. הכול שב למקומו בשלום.

בשנה הבאה, אגב,  אנחנו מתכוונות לקבל על עצמנו שלוש תפילות ביום, במניין, מתן צדקה בסתר, והתנדבות במחלקה הגריאטרית של "הדסה עין-כרם". רק שיתנו לנו לרכל, למען ה'!