מסכת תרומות

מחבר: אורלי גולדקלנג

ערב אחד מתקשרת אליי בחורה חביבה, ומספרת לי כי היום הוא יום ההתרמה לטובת ילדי "אלו"ט", מטרה שבודאי ברורה לי חשיבותה העליונה. מבלי לחשוב יותר מדי תרמתי חמישים שקלים. שעה קלה לאחר מכן מתקשרת דיילת-צדקה נוספת ומבקשת לשאת תרומה לטובת ישיבת "אור זורח", אי שם בדרום, כשהיא מדקלמת טקסט מתובל בהרבה "ברוך ה'", "בעזרת ה'" ו – "נעשה ונצליח."  לסיום הוסיפה: "את בודאי מכירה בחשיבות קיומם של ישיבות באזורי פיתוח". הצעתי ארבעים שקלים. דיילת-הצדקה העירה: "אבל בשנה שעברה תרמת יותר!". ניסיתי להסביר שהמצב קצת דחוק בביתנו, אך הבחורה מהרה לגעור בי: "ומה עם מצוות צדקה?". גמגמתי משהו לא ברור, ועברתי לשיחה הממתינה שהפריעה את שיחתנו. שם כבר חיכתה לי נציגת עוד ארגון, שבודאי ברורה לי חשיבותו. כשניסיתי להבהיר את מצבנו הכלכלי הלא ממש מרשים, היא הגיבה ב: "בשבילכם זה דמי כיס, בשבילם זה אוויר לנשימה!". אני לא יודעת כמה דמי כיס היא נהגה לקבל בילדותה, אבל הסכום שהיא הצליחה לסחוט ממני היה סכום הכסף ששילמתי לחודש לימודים באוניברסיטה. 

השיחה הבאה נוהלה ביני לבין הודעה-מתרימה אלקטרונית. ניתקתי מיד. אם כבר מטרידים אותי ערב שלם, לפחות שיושיבו דיילת חיננית שתסבול כמוני. וכך אכן עשו מתרימי "אל-סם". בשלב זה החלטתי להשתמש בנשק קצת אחר. הבעתי הזדהות גמורה ורצון עז לתרום, תוך התנצלות שאינני נוהגת להקריא את מספר כרטיס האשראי שלי בטלפון. אם יש לאגודה אפשרות לשלוח אלי מעטפות תגוביינא, אשמח לשלוח המחאה מכובדת. הדיילת לא נפלה בפח. היא מכירה אנשים כמוני. היא הצליחה לקבל ממני את מספר כרטיס האשראי שלי, התנצלות, והבטחה שלעולם לא אשתמש בתירוץ זה בשנית.

הימים הקרובים היו בליל של שיחות דומות. קבלתי הרצאה מדוקלמת על הבניה בהר-חומה, על חשיבות אחזקת בחורי ישיבת "קבר יוסף", תרמתי לעוד שבע מחלות, ולשלושה מחנות קיץ לילדים שסובלים מאותן מחלות, לארבעה ישיבות, שלושה מקרים של הכנסת כלה, אימצתי כלב, תוכי ושלושה אוגרים. אגב, כל הטלפניות מניחות מראש שחשיבות הנושא ברורה לי היטב.

תופעה מעניינת התגלתה בקרב החוג הדתי להתרמות, שכללו את הישיבות, משפחות המצוקה והכנסות הכלה. כולם פתחו את חשבונות ההתרמה שלהם בבנק המזרחי, שזה כנראה סוג נוסף של חסד.

אין צורך להרחיב באשר לתגובתו של בעלי לכל אלה. "את צריכה להיות יותר נחרצת," אמר "אי אפשר לתרום לכולם!". "אני מנסה!" התגוננתי, "אבל הן לא מוותרות!".

נקודת המפנה חלה ביום בו התקשרו מישיבת "תורה לעם", ולאחר הקדמה של חמש דקות אודות הקמתה של ישיבה חשובה זו, התבקשתי לתמוך בבחור ישיבה בסכום צנוע של שלושה שקלים ליום. שלושה שקלים ליום זו בהחלט גזרה שהבעל יכול לעמוד בה. או לפחות ככה חשבתי.

"שלושה שקלים ליום?" צווח הבעל "במשך שנה שלמה?".

"מה יש?" התגוננתי "זה פחות ממרגרינה ליום!".

"שלושה שקלים ליום זה כמעט אלף ומאה שקלים!" צווח הבעל "את תרמת עכשיו אלף ומאה שקלים לישיבה שבחיים לא שמעת עליה! ומי בכלל קונה מרגרינה חדשה כל יום?" הוא התיישב על הכורסה ביאוש והוסיף: "במחיר הזה יכולנו לקנות את המקלחון הזה שכל-כך רציתי!"

"נו, באמת!" אמרתי "אז לא יהיה לנו מקלחון! אני חושבת שהכסף הלך למטרה קצת יותר חשובה!…"

הבעל הביט בי במבט חותך, ואמר: "בואי אני אתרגם את זה לשפה שאת יכולה להבין. תחשבי כמה כובעים יכולת לקנות באלף ומאה שקלים!"

פתאום הרגשתי רעד מוזר בידיים, ויובש איום בפה. שבעה. שבעה כובעים נכנסים באלף ומאה שקלים. בלי הנחות, בלי מבצעים. ואם לא כובעים אז חמש שמלות לשבת, או עשרה חולצות וחצאיות. אפילו חמש זוגות נעליים. אבל מעל לכל: שבעה, שבעה כובעים!!!

כאב ראש נוראי התחיל תוקף אותי, מלווה בסחרחורת קשה. התיישבתי לצד הבעל בהכנעה. נשבעת לא לתת יותר צדקה בחיים.

"תשמעי," הוא אמר "זה יפה מאוד שאת רוצה לעזור לכולם. באמת. אבל את חייבת להבין שאנחנו מוגבלים." הוא הוציא את דפי פירוט חשבון הבנק שלנו. היתרה הייתה מורכבת מהמון ספרות, ומקף קטן לשמאלן. "אנחנו בגרעון עצום. לקחנו כבר את כל ההלוואות האפשריות, פתחנו את כל החסכונות. זהו זה. צריך להצטמצם גם בזה."

הצצתי ביתרה. "אולי אם נתקשר לבנק ונסביר להם את המצב הם יתחשבו בנו?" שאלתי.

"כן," אמר הבעל בלעג, "זה בדיוק מה שבנקים נוהגים לעשות. להתחשב."

ממש באותו רגע צלצל הטלפון. דיילת-צדקה חביבה הציגה את עצמה באדיבות, והתחילה לדקלם טקסט שנשמע כבר מוכר מדי. לא נתתי לה לסיים את המשפט. "אני מצטערת," אמרתי "בעלי לא בבית, ואני לא מקבלת החלטות כאלה…". יכולתי להרגיש את הזלזול הפמיניסטי בקולה. היא ודאי מדמיינת איזו אישה עבת בשרים, בבגדים מסורבלים, שמחכה לבעלה עם ארוחת ערב מוכנה, ומבקשת יפה שירשה לה לקנות לחם. מצד שני ישב לו הנדון בחיוך מלא שביעות רצון על שהצליח לחנך את אשת-חיקו הפזרנית. ואז צץ במוחי רעיון. "רק רגע," אמרתי לקופת הצדקה המדובבת, "הנה הוא בדיוק הגיע. דברי איתו."

לאחר התנגדות קלה נאלץ הבעל, לראשונה בחייו, לנהל את שיחת התרומה בכוחות עצמו, כשהוא לוחש לי: "עכשיו תראי איך עושים את זה נכון!".

הדיילת מצדה שבחה אותו על מאה ושמונים השקלים שתרם בשנה שעברה, לטובת האגודה למלחמה בסרטן, והביעה את תקוותה כי גם השנה יגלה אדיבות שכזו. הבעל התפתל, חייך חיוכים לא ברורים, ולפתע התחיל לדקלם את מספר כרטיס האשראי שלנו. אחרי שניתק, ניסה להתחמק ממבטי הנדהם. עד שלבסוף הביט בי וצווח חסר אונים: "מה יכולתי לעשות? כבר תרמנו בשנה שעברה, לא יכולתי לאכזב אותה! וחוץ מזה זה למטרה מאוד חשובה!"

"אז כמה תרמנו השנה?" התעניינתי בחיוך מנצח. "כפול…" מלמל הבעל, ונעלם בבושת פנים.

אז אחרי שחשבון הבנק שלנו הוגבל סופית, פתחנו עמותה בשם "יד לתורם". אנחנו מקבלים תרומות בכל סכום, כאשר ינדב לבכם. כל התרומות, אגב, קודש למשפחה שלא יודעת להגיד "לא!". ואתם בודאי מבינים את חשיבות המטרה. תבורכו מן השמים, ובעזרת ה' נעשה ונצליח. מספר החשבון הוא 12533/44. בבנק המזרחי, כמובן. אלא מה?