פיגועים, רבותיי, פיגועים!

מחבר: אורלי גולדקלנג

ערב אחד הוא הגיע אל דלת ביתנו וכרך עב-כרס של אנציקלופדיה בידו.

"אפשר לעניין אתכם באנציקלופדיה?" שאל.

"לא," ענינו בנימוס "כבר תרמנו."

"אנציקלופדיה…" מלמל איש השיווק "לא תרומה…"

רצינו עוד להתווכח, אבל בדיוק צלצל הטלפון.

"הלו?"

"ברוך ה'!" נאנח קולה של אמי. שזה אומר: "היה פיגוע באזור שלכם, תודה לאל שזה לא אתם."

אחרי שיחת הרגעה קצרה פתחנו טלוויזיה. שם הישוב שלנו הופיע סביב שלל שמות של כפרים שאפילו לא ידענו על קיומם. זה באמת נראה מפחיד.  עשרות טלפונים החלו זורמים. אנחנו בסדר, מישהו אחר כבר לא.

"תשמע, אדוני." אמרתי למוכר האנציקלופדיה, "זה לא ממש זמן טוב עכשיו, אתה בטח מבין…"

"בטח, בטח!" ענה המשווק בהבנה "אני מבין."

אחרי שעה קלה נכנס סוף-סוף בעלי הביתה. נפלתי לזרועותיו בהקלה כמו שלא נפלתי מאז פיגוע הירי של אתמול.

"שמעת…" פתח בעלי ולפתע השתתק, עיניו פעורות. על הספה בסלון המאוד פרטי שלנו ישב לו מר אנציקלופדיה והביט בנו בהנאה גדולה.

"מי זה?" רמז לי הבעל בסבלנות.

"זה? אה! הוא… תזכיר לי מה אתה בדיוק עושה פה?"

"אנציקלופדיה!" ענה המשווק בחיוך וקם ללחוץ את ידו של בעלי בחום "אנציקלופדיה נהדרת! מעודכנת! עם שלושה כרכים חדשים באותיות חדשות!"

"הוסיפו לא'-ב' שלוש אותיות חדשות?" שאל בעלי.

מר אנציקלופדיה חשב שהוא נורא משעשע וטפח על גבו. הבעל נוער קלות והציץ בו בתמיהה.

"היה פיגוע ירי," אמר לו "חבר שלנו נהרג. זה לא ממש זמן טוב למכור לנו אנציקלופדיה!"

"אני יודע! אני יודע! אני אמתין!"

למחרת היינו בהלוויה. עברנו דרך מקום הפיגוע וקראנו מזמור תהילים. בערב ראינו בדריכות את החדשות. יותר משלוש דקות שלמות הקדישו לפיגוע.  רק כשבעלי ביקש לשלוח יד אוהבת לכיווני, הוא גילה כי מר אנציקלופדיה יושב בינינו.

"אתה עוד פה?" נדהמנו.

"כן," חייך בהבנה "זה בסדר, אני יודע, זה לא זמן מתאים, אני אמתין."

למחרת רצינו ללכת להפגנה, אבל הכבישים היו חסומים. היה פיגוע בירושלים.

שום דבר גדול, היו רק נפגעי הלם. סך-הכול שניים-שלושה אנשים שישמעו כל ימיהם צלצולים באוזניים, חמישה שלא יצליחו להירדם בחודשים הקרובים, וכמה מאות שלא יעזו לעשות שוב קניות במרכז העיר. אפשר להירגע.

"אתם יודעים מה?" הפתיע אותנו מר אנציקלופדיה "אם אתם כבר לא נוסעים, אולי יש לכם דקה בשבילי?"

"למה?"

"יש לי אנציקלופדיה, מעודכנת, אותיות חדשות…"

"היה פיגוע!" צווח בעלי.

"אה!" נאנח האיש בכעס, "הפיגועים האלה ממש דופקים לנו את העסקים!" (הכלכלה)

בפיגוע שלמחרת סיפרו על "תאונת עבודה." פעם זו הייתה הודעה מצערת. מישהו ודאי נפל מפיגומים. היום יש בזה משום שמחה לאיד. מישהו ניסה להרכיב מטען חבלה. תאונת עבודה. המשווק אמר משהו על שלושה כרכים חדשים. לא הגבנו.

אחרי חצי שעה היה פיגוע שקטף שלושה חפים מפשע ומחבל אחד. ראיינו את טיבי. הוא שלח תנחומים לאבלים. לא הצלחנו להבין אם להורי החפים או להורי הפושעים. במתינות התחלתי לצעוק על הטלוויזיה (במתינות), לרקוע ברגליים ולהשליך חפצים. בעלי שלח מבטים מרגיעים למשווק.

"אל תדאג," לחש לו "זה קצת יחמיר כשיראיינו את ביילין, אבל היא תירגע מיד כשאביגדור ליברמן יעלה לשידור."

לפני שהלכנו לישון גילינו שבכורתנו קנתה את סדרת "התנ"ך שלי בתמונות". הקטנים הסתפקו בספרות זרה. "אגדות האחים גרים" לאחד, "פינוקי הולך לגן" לאחר.

"אז אולי עכשיו אתה הולך?" ניסינו.

"לא, לא, אני מבין שזה לא זמן נוח בשבילכם, אבל…"

"תגיד, אתה שומע חדשות? אתה יודע מה קורה במדינה?"

"איך אני יכול?" תמה האיש "אני הרי כבר חמישה ימים אצלכם!" (4 שורות עברו לאחרי "בשמי").

הפיגוע של הבוקר הבא הרס ארבעה בתים. מר אנציקלופדיה תפס את מקומו וחילק טישויים. הוא הנהן בכל פעם שאמרנו "לא יתכן" ו–"חייבים להגיב". הוא חסם את אוזניי בכל פעם שאחמד טיבי עלה לשידור, והביע גינויים חריפים בשמו. (בשמי)

אחרי יומיים דווקא הייתה רגיעה. יריות על שכונת גילה, מרגמות בגוש-קטיף, חשש לקטיושות בצפון, חזרנו לשיגרה. צפינו ביחד בקומדיה עלובה, עד שהודיעו על מבזק חדשות שישודר בעוד חמש דקות.

"אתה יודע מה?" אמרתי לדייר החדש שלנו "יש לנו חמש דקות לפני האסון הבא. מה בדיוק אתה רוצה?"

"תראו," חייך האיש "יש לי אנציקלופדיה, באמת משהו טוב! מעודכנת!"

"אותיות חדשות!" הזכרתי.

"עם שלושה כרכים חדשים, אנחנו יודעים!" אמר בעלי.

"אם אתם לא רוצים אנציקלופדיה אז בסדר, יש לי דברים אחרים!"

"כמו-מה?"

"מה עם 'חסמבה בצל הסכנה'?"

"לא תודה, כבר יש לנו." ענה בעלי.

"יש לכם 'חסמבה'?"

"לא, יש לנו צל סכנה."

חמש דקות עברו. האסון הבא רק התחיל.  זה היה כבר יותר מדי.

לא בזבזנו רגע. ניסינו לגייס תורמים לשכפ"ץ. מלאנו כמה שקי חול ושתלנו אקליפטוסים מסביב לבית. אחרי יומיים עבודה הבית שלנו נראה כמו מחנה שמונים.  רק אחרי שבוע וחצי התיישבנו בממ"ד והתפננו לשיחה נעימה עם המשווק החרוץ ביותר בעולם.

"אתם יודעים," הוא אמר "החודשיים (השבועיים) האחרונים היו באמת חוויה. באמת נהנתי מכל רגע. אני רק חייב לשאול אתכם שאלה אחת לפני שאני הולך."

"בבקשה!"

"אתם רוצים את האנציקלופדיה, או לא?"

בסוף התפשרנו על ל. נ. טולסטוי. שני כרכים עבי כרס של "מלחמה ושלום".