קריעת ים סוף

מחבר: אורלי גולדקלנג

באחד הימים האחרונים התקשרה אליי חברתי שירה, וקולה בהול ותובעני: "תנתקי ותתקשרי אליי מהר!". אמרה וניתקה. ואני ניתקתי והתקשרתי. הטלפון צלצל פעם אחת בלבד וכבר שירה עונה, מאוכזבת וקצרה: "הטלפון עובד. אני חייבת לסגור – אני מחכה לטלפון." אמרה וניתקה.

לשיחת טלפון  כזו יש רק הסבר אחד – יורם יצא עם שירה. יורם הבטיח לשירה להתקשר על מנת לקבוע פגישה נוספת. יורם לא התקשר לשירה.

מתוך שיחה מקדימה עם שירה אפשר לקבוע בוודאות כי לו היה היורם הזה מתקשר, היא הייתה דוחה אותו על הסף. מה שלא מפריע לה, כמובן, לבלות את מרבית שעות היום בבכי, לפצוח בהרעבה עצמית, ולספר לכל מי שמוכרח לשמוע שהיא לא תצא יותר עם אף יורם לעולם.

באותה שעה ממש, בקצה השני של העיר יושב לו איזה יורם, ומשכנע את עצמו שהוא בעצם עושה לה טובה. אחרי הכול היא בודאי מעדיפה להיטלטל עשרה ימים בחוסר ודאות, ולדחות הצעות אחרות שעולות על הפרק, ולא לגרור אותו לשיחת פרידה מעיקה של דקה וחצי. אם הוא זוכר נכון, חושב יורם, היא בחורה אינטליגנטית. היא כבר תבין לבד.

פרידה באמצעות הטלפון האילם אינה זרה למרבית הגברים. יש לי חבר קרוב שגר אצלי בבית, והילדים קוראים לו "אבא", שעשה פעם את אותו דבר. עד היום יושבת בבת-ים איזו בחורה, כבר לא כל-כך צעירה, ומחכה שהוא עוד יתקשר.

כשאחת מחברותי נקלעת לסיטואציה מטרידה שכזו  – זה הזמן לכנס את אגודת "נר לאמת". שזה ראשי-תיבות של: "נורא רצינו להיפגש, אז מצאנו תירוץ".

אחרי שהצלחנו לנתק את שירה מהטלפון נפגשנו בבית-קפה בעיר. מסיבות מובנות שמות הדמויות, אפיונן, ואף העלילה עצמה בדויים לחלוטין. אם זאת כל קשר בינן לבין המציאות בהחלט אינו מקרי.

מלבד שירה ואנכי נכחו במפגש שירלי האלמנה, שפרה הגרושה, ולימור שמקווה להיות אחת מהשתיים בקרוב.

תוך כדי נבירה בעוגת השוקולד המשותפת עלתה סוגיית "קשה זיווגם כקריעת ים סוף".

שירה אמרה שהיא מעולם לא אהבה את הדימוי הזה. זו לא המחמאה הכי גדולה בעולם שאומרים לך שכדי לשכנע גבר להתחתן אתך, צריך לעודד אותו לקפוץ למים ולקוות לטוב.

לימור העירה שלדעתה גם נחשון בן עמינדב לא היה קופץ למים אם אשתו לא הייתה דוחפת אותו בכוח. גברים לא נוטים להתחייבות, היא הסבירה, זה סוג של פגם גנטי.

שירלי אמרה שהיא דווקא הכירה בחור שהיה נלהב מאוד להתחייב, אך ברגע ששמע שהיא אלמנה גם פרעה וכל חיילו לא היו מצליחים לשכנע אותו להתחתן איתה.

"אני לא מבינה למה נשים כל-כך רוצות להתחתן!" אמרה לימור, "אחרי הכול זו עסקת החליפין הכי פחות משתלמת בחיים. כי כשאת מתחתנת את מחליפה את תשומת לבם של בחורים רבים בחוסר תשומת לבו של בחור אחד."

ולימור יודעת על מה היא מדברת, משום שקריעת ים-סוף הפרטית שלה כללה את כל שניים-עשר השבטים, ובסוף היא נתקעה בקושי עם חצי המנשה.

שירה התעניינה בדעתה של שפרה, שדכנית במקצועה, אבל שפרה העדיפה שלא להתערב.

"תראי," היא אמרה, "אני מלווה הרבה זוגות, ואם את שואלת אותי: גברים פשוט לא יודעים מה הם רוצים! אם הוא מתחתן אתך בגלל שיש לך לב-טוב, אחרי שלוש שנים הוא ילעג לך בטענה שאת פראיירית. אם הוא מתחתן אתך בגלל כושר השיחה שלך – הוא יעזוב אותך כי את לא מסוגלת לסתום את הפה. אם הוא מתחתן אתך בגלל שאת חכמה, הוא יעזוב אותך בגלל שאת חושבת שאת תמיד יודעת הכול. ואם את חושבת שהמצב אצל הנשים טוב יותר, אז את טועה! נשים עסוקות כל החיים שלהן בניסיונות לשנות את הבעל, ובסוף הן עוד צועקות עליו: אתה לא הגבר שהתחתנתי איתו!"

כשסיימה שפרה את המונולוג שלה, נפלה שתיקה מעיקה על כולנו. עם הניסיון שלה אי אפשר להתווכח, כי מה שראתה שפרה היפה במשרד השידוכין שלה - לא ראה יחזקאל בן בוזי.

"אתן יודעות מה?" אמרה שירה, "אתן לגמרי צודקות! אני יכולה להסתדר מצוין גם בלי להתחתן! מה הוא חושב שהוא? שלא יתקשר! הוא הרי אפילו לא מצא חן בעיניי! הוא אוהב רק אוכל מזרחי, אין לו מקצוע, הוא אוכל עם פה פתוח, והוא לא אוהב לשמוע מוזיקה! מה אני צריכה לצאת עם בחור כזה? גם אם הוא יתקשר אני מנתקת! אני לא מוכנה לקבל שום תירוץ!"

כל החבורה גילתה שביעות רצון מדבריה של שירה, ומאחר ועוגת השוקולד נגמרה, החלטנו לחגוג את המהפך בקינוח. אלא שאז עבר ליד שולחננו בחור צעיר וקרא לעברה: "שירה?". שירה קמה על רגליה הרועדות, ושלחה לו חיוך מדהים. יורם חייך במבוכה והתנצל על שלא התקשר. "לא חשוב," אמרה שירה, "אתה לא צריך להסביר." הם החליפו עוד כמה משפטים נרגשים וחסרי תוכן לחלוטין, ויורם הציע שתצטרף אליו לטיול קצר. שירה נענתה בשמחה, וביקשה ממנו לחכות לה רק עוד רגע.

"חשבתי שאת יכולה להסתדר מצוין גם בלי להתחתן!" מחתה לימור משהתרחק היורם, "אמרת שהוא אפילו לא מוצא-חן בעינייך!"

שירה אספה את חפציה בחיוך זורח, מבלי לומר מילה.

"הרי אין לו מקצוע!" התעקשה לימור.

"הוא ילמד."

"הוא אוכל עם פה פתוח!"

"אולי במקרה היה לו אף סתום?" הציעה שירה.

"הוא אפילו לא אוהב מוזיקה!" זעקה לימור.

"נו, באמת!" קראה שירה, "למי בכלל יש חשק לשמוע מוזיקה עם כל מה שקורה במדינה?"

רגע אחרי כן היא כבר התרחקה בחברתו, כשכל חוג ידידותיה מביטות בה וצוחקות.

"אני לא מבינה מה זה מצחיק!" קראה לימור, "מעשה ידי טובעים, ואתן צוחקות על שירה?!"

ואי-שם בין שמים לארץ ריחף קופידון וירה חיצים, מבלי להבחין במי הוא פוגע. הוא לא הבחין בשירה שהתיישבה במסעדה מזרחית, ולא ביורם שישב מולה ואכל בפה פתוח. ולו היה שם, ועוד איך היה נגעל.