שלושים ולא משהו

מחבר: אורלי גולדקלנג

כמה שעות לפני הדלקת נר שלישי של חנוכה התקשרה אליי אורלי. אורלי היא אחת החברות היותר טובות שהיו לי בתיכון, והמכנה המשותף בינינו כולל עיר מגורים, שם פרטי וזוג אמהות שטוענות, כל אחת לחוד, שהן העניקו לנו שם זה בלי שום קשר לזה שנולדנו בחנוכה. הסיבה האמיתית, לדבריהן, היא שברגע שיצאנו לאוויר העולם התמלא החדר באור. אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר זה רק בגלל שחזלינו גנבו אותו מהאמהות הגאות שלנו, והלבישו אותו על משה. רבנו, כמובן.

אורלי התקשרה אמנם לאחל לי ולה יום הולדת שמח, אבל לא היה שום דבר שמח בקולה. היא סיפרה שככל שיום הולדתה הולך וקרב היא מוצאות את עצמה יושבת סביב אינסוף שקיות צ'יפס ריקות וממחטות טישו ספוגות בדמעותיה. מסתבר שכשם שמרד הנעורים ירד לגיל שש ורשיון הנהיגה לגיל שבע-עשרה, כך ירד משבר גיל הארבעים עשר שנים אחורה. נפשה של אורלי אינה זרה לי. את המשבר הגילאי הראשון שלה היא עברה בגיל עשרים ושש, כשהיא גילתה שאנחנו בצד הלא נכון של שנות העשרים. המשבר השני ליווה את יום ההולדת העשרים ותשע, כהכנה לשנה זו.

ובכל-זאת הופתעתי. אחרי הכול אורלי הספיקה להינשא, לגדל שלוש בנות מקסימות, היא עברה בשלום שני גלי פיטורים בחברת ההיי-טק שהיא עובדת בה, וכולם מעריכים את תרומתה לחברה, לקהילה ולמשפחתה. הייתי מצפה שהיא תסתכל על חייה בסיפוק ולא תצטער עליהם.

אורלי שמעה את הדברים ופרצה בבכי קורע לב. מסתבר שקשה להעניק משמעות לחייו של אדם כשאתה מספיד אותו. החלטתי לשנות טקטיקה.

תראי אורלי, אמרתי לה, זה נכון שאין לנו כבר את האנרגיות שהיו לנו לפני עשר שנים, אבל בינינו, שנות העשרים של חיינו לא היו כזה להיט. סך הכול יש המון יתרונות לשנות השלושים. לדוגמא, יש לנו זיכרונות מ"מעמד הקהל" כבר מלפני שתי שמיטות. היא בטח זוכרת איך התרגשנו. חוץ מזה אם היינו מוחקות מחיינו את כל הרגעים בהם אמרנו או עשינו דברים שאנחנו מתחרטות עליהם, היינו עכשיו בנות עשר בקושי, וגם זה כי אנחנו אוהבות לישון עד מאוחר. אז בעצם אנחנו נורא צעירות. והכי חשוב, הרבה יותר נוח להיות בת שלושים, כי רוב החברות שלנו כבר נשואות ולא צריך לזכור את השם הפרטי של ההורים שלהן כדי לברר את ספר הטלפון שלהן ב – 144.

האמת היא שאנחנו הרבה יותר בשלות היום, ממש בשיא פריחתנו, ואנחנו צריכות לנצל את חכמת החיים שצברנו עד כה ואת העצמאות שבאה עם הגיל, לחיים טובים יותר.

אורלי התרשמה עמוקות. היא אפילו הופתעה קצת. היא אמרה שהיא נורא שמחה שאני לוקחת את עניין הגיל כל-כך בקלות. היא דווקא חשבה שידכא אותי שיש לנו זיכרונות מלפני ארבע-עשרה שנה, ושזה די יפריע לי שאנחנו בשיא פריחתנו, כי מכאן אפשר רק לרדת. אבל אם אני מאושרת, אז גם היא יכולה. מעודדת ובכוחות מחודשים היא ניתקה את השיחה. רגע אחרי מצאתי את עצמי טוחנת שקיות צ'יפס בזו אחר זו, ובוכה בלי שום סיבה נראית לעין מול הטלוויזיה.

למען השם! יש לי זיכרונות מלפני שתי שמיטות! על רוב הדברים שאמרתי או עשיתי בחיי אני מתחרטת, ואולי אני לא צריכה לזכור את שם ההורים של החברות שלי כדי לברר את מספר הטלפון שלהן, אבל איך זה עוזר לי כשאני לא זוכרת את שם המשפחה החדש של אף אחת מהן? ומי בכלל רוצה לדבר עם זקנות בנות שלושים?! ובכלל, איך לא חשבתי על זה שמכאן אפשר רק לרדת?

עמדתי מול המראה ויכולתי להישבע שיש לי קמטים סביב העיניים, ולפחות שלוש שערות לבנות.

הבעל נכנס למצוקה. לא שהוא נלחץ מהאפשרות שאשתו תכנס לדיכאון מתמשך. הוא דווקא מאוד סובלני לעניין. הוא רק חשש שיידרש ממנו גם לעשות משהו בנושא. הוא לא בזבז רגע, וביקש מחברתי הטובה שתיקח אותי ליום כיף.

החלטנו, אורלי ואני, לעשות טיפול עשרת אלפים. טיפול פנים, מסג', ציפורניים מלאכותיות, וצביעת שיער.

הספרית התעניינה לדעת למה לנו לצבוע שיער שמתחבא תחת הכובע, והעירה שאולי עברנו את הגיל לשיער אדום. המניקוריסטית אמרה שנורא מודרני להשתמש בלק סגול, אבל אולי זה לא מתאים לנשים כמונו. הקוסמטיקאית הגדילה לעשות כשהיא מציעה לנו בחום לקנות את הקרם המעכב את תהליך הזדקנות העור.

על הכול היינו מוכנות למחול, רק לא על שכינו אותנו ברשעות: נשים! הן אולי לא שמו-לב, אבל אנחנו סך הכול זוג בחורות שהגיעו לגיל שלושים בטרם עת.

לא היה מנוס ונאלצנו לפנות למסע קניות מקיף ברחבי ירושלים. אני חושבת שמגיע לנו. אחרי הכול אם היינו עיר או אפילו סתם מועצה מקומית היו עושים לכבודנו חגיגות בתקציבי עתק. אז אני חושבת ששופינג מסיבי פעם במשבר זה בהחלט סביר.

והקניות אכן עשו את שלהן. חזרנו כל אחת לביתה עמוסות שקיות, ועם חיוך זורח על פנינו. מעולם לא הייתי מאושרת יותר להיות בת שלושים. ובהתחשב בכך שהיה זה כבר היום השני בו הייתי בת שלושים, זהו השיג לא מבוטל.

הבעל, לעומת זאת, נאלם דום, ואני שיגרתי לעברו את השקר הנפוץ ביותר שכל אישה בת שלושים השתמשה בו לפחות פעם אחת בחייה הקצרים: "תראה איך אני מאושרת! וזה הרבה יותר זול מפסיכולוג, ומספיק להרבה יותר זמן!"

מיד עברתי למדידה ותצוגה של הרכישות. הבעל הביט בבגדים שהלכו והצטברו על הספה במבט מבועת, חושש לברר את מחיר הדפרסיה, ושאל בעדינות: "נניח, רק נניח שהיית הולכת לפסיכולוג. בכמה פגישות בדיוק היה מדובר?"

ומשפט אחד כמעט ברצינות: אין ספק שאין שום צורך להסתיר את הגיל. להפך, יש רק להתגאות בו. ואגב, זו הפעם האחרונה שאני מספרת בת כמה אני. מעכשיו תספרו לבד.