שניים אוחזין

מחבר: אורלי גולדקלנג

בצהריי שבת חמה במיוחד, אחזו שני הקטנטנים שלנו בחבל-קפיצה דהוי וקרוע והחלו מושכים. זה צועק: "אני מצאתיה", וזו צועקת: "אני מצאתיה!" זה צועק: "כולה שלי!" וזו צועקת: "כולה שלי!".

בימים כתיקונם אנחנו משתדלים שלא להתערב בויכוחים בין הילדים, אבל מאז שהם נולדו לא היו לנו ימים כתיקונם. חוץ מזה אותה שבת אכן הייתה חמה במיוחד. הטמפרטורות עלו בהתאמה עם כל צעקה נוספת של הילדים, וגרמו להצטברות מדאיגה של אגלי זיעה על מצחנו. ואם כל זה לא מספיק היו לנו אורחים. זו הייתה הפעם הראשונה שהצטערתי שלאורחים שלנו אין תשעה ילדים סקרנים במיוחד, שבודקים מה קורה לדגים אם מרוקנים מהאקווריום את המים. דווקא באותו מעמד ארחנו זוג צעיר עם תינוקת אחת מושלמת, שמקנחת בעצמה את האף ואוכלת בפה סגור. הזוג הביט בילדים בחיוך משתדל-להבין ועיניים מתאפקות-מלצאת-מחוריהן. בשעה שאמרו: "כל הילדים רבים", לבם אמר: "הכול מתחיל בחינוך!".

הלחץ אכן היה רב, ולא נותר אלא לערב את הסמכות השופטת. בתנו הבכורה לקחה על עצמה את תפקיד בית משפט השלום. היא עברה מהקטנטן לקטנטנה בניסיונות שכנוע נואשים: "אם תוותר לה אני אתן לך מסטיק!" הבטיחה לקטנטן. הקטנטן מצדו ירק לעברה. "אם תוותרי לו אני אתן לך את הברבי שלי!" הבטיחה לקטנטנה, שבתגובה זרקה עליה את הברבי והמשיכה לצעוק. אחרי חמש דקות ארוכות בהם קוללה, נדחפה וגולגלה על הרצפה, החליטה בכורתנו להעביר את ההכרעה לסמכויות הגבוהות יותר, כלומר לבית המשפט המחוזי.

המחוזי התקרב לקטנטנים בסמכותיות וקרא: "מי רוצה לשיר שירי-שבת עם אבא?" אפילו האורחים הצעירים, שהחלו לתפקד כחבר מושבעים, הביטו בו בזלזול. הקטנטנים אפילו לא זיכו אותו במבט, הם רק הגבירו את שאגותיהם, ומעלות החום גברו איתם.

המחוזי ירד במבוכה לישיבה מזרחית, והחל לפייס את הצווחנים הקטנים. הוא הבטיח להם עולם ומלואו. זה התחיל מדברי מתיקה ועבר לכלי-רכב. "אני אקנה לכם קורקינט!" ניסה; "אני אקנה לכם אופניים חדשות! לשניכם!" הבטיח בקול חנוק; "נעשה סיבוב באוטו!" קרא; "אתם תנהגו!" אמר ביאוש. דבר לא עזר. שניים אוחזים בחבל דהוי וקרוע. זה צווח: "אני מצאתיה!" וזו צווחת: "אני מצאתיה!". זה שואג: "כולה שלי" וזו שואגת: "כולה שלי!". עיניי העגל של המחוזי הופנו אליי, מתחננות לעזרה: "אני חושב שהגיע הזמן לערב את בית-המשפט העליון." אמר בבושת פנים.

כל העיניים הופנו אליי. חבר המושבעים הביט בי דרוך וסקרן. מבטם אמר: "אנחנו לעולם לא היינו מגיעים למצב הזה!". הם חיבקו בחום את הילדה המושלמת, שחלילה לא תידבק, וציפו להתפתחויות.

דרך עיניהם של האורחים אתה יכול לראות את עצמך בעין ביקורתית במיוחד. אבל לנו לא היו סתם אורחים. לנו היה חבר מושבעים קשה במיוחד. זוג צעיר שבא לשבת-קליטה. זוג שמבקש להכריע אם לעבור לגור בישוב או לא. הרגשתי כאילו גורלו של הישוב היהודי בבנימין מונח על כתפיי. עשרות משפחות יציפו את עפרה אם רק אחד הקטנטנים שלי ירפה מהחבל. לא היה מקום לטעויות. כל מילה הייתה צריכה להישקל ולהיות מחושבת ומדויקת. החום היה כבד מנשוא. לגמתי לגימה אחת ארוכה של מים ונשמתי עמוק. קמתי לאט ממקומי, ניגשתי אל הקטנטנים, ואמרתי: "למה שלא תשחקו יחד בחבל?". אך נראה כי הפתרון ההלכתי הנושא את מילת הקסם "יחלוקו", לא מקובל עליהם.

למראית עין אפשר היה להאמין שהם אכן משחקים במשיכת חבל. פעם הוא מושך והיא נגררת, ופעם היא מושכת והוא נגרר. אלא שלהבדיל ממראית העין, שמיעת האוזן אינה מותירה מקום לספק. "שלי! שלי!" זעקו שניהם.

"למען האמת החבל לא שלך ולא שלך!" אמרתי בסבלנות "זה החבל של אחותכם הגדולה. אולי פשוט תחזירו לה אותו?". זה, כמובן, לא היה משפט חכם במיוחד, בנסיבות הללו. השניים חברו יחד לרגע קצר ודחפו את בכורתנו, כשהם זורקים לעברה קוביות לגו בצבעים שונים.

כאן הגיע הזמן להפעיל את ידו הארוכה של החוק. מכה קטנה ומחושבת על ידו של כל אחד מהקטנטנים הצליחה לגרום לשניהם לדחוף אותי בזלזול, תוך הגברה משמעותית של צווחותיהם ההדדיות.

אפשר לקבוע בודאות שבאותו רגע חבר המושבעים שקל ברצינות לעזוב את אולם הדיונים. אלא שלרגע אחד אפשר היה להאמין שדווקא מצדם תבוא הישועה. המושלמת הקטנה שלהם שפכה טיפת-מיץ על המפה הלבנה. לא היה גבול לשמחתנו. אבל אז, כמו להכעיס, היא לקחה מפית נייר, ניגבה את הכתם הקטן ועוד אמרה: "סליחה."

נואשים הבטנו זה בזו, המחוזי ואני. היה חם. חם מאוד, אבל נראה היה כי לחבר המושבעים יש טמפרטורה משל עצמם. הם נראו רעננים ואווריריים להפליא. אני, לעומת זאת הרגשתי איך חום הגוף הופך לחום הנפש. מתוך אגלי הזיעה העולים ומציפים שמעתי את עצמי צועקת: "אני לא מבינה מה אתם בכלל רבים על החבל המסריח הזה! הוא דהוי וקרוע, וממילא אתם לא יודעים לקפוץ בו!".

דווקא קריאה כנה זו נגעה ללבם של הקטנטנים. בבת-אחת שניהם הפסיקו לבכות והביטו בחבל. פתאום החבל באמת לא נראה מי יודע מה חיוני. הצבעים היפים שעטרו אותו בראשית ימיו אכן דהו וכוסו שכבות אבק מצטברות. קצהו האחד נפתח ודמה לרעמת תלתלים זהובה, פרועה ומיותרת. הקטנטן הביט בצד אחד, הקטנטנה בצד האחר, ופניהם אמרו: "באמת מה עושים עם הדבר הזה בכלל?". שניהם הרפו כאיש אחד מהחבל ופנו בצעדים מתואמים אל מכונית הצעצוע האדומה שלהם. שניהם אוחזים בה בחוזקה. זה צועק: "אני מצאתיה!" וזו צועקת: "אני מצאתיה!". זה שואג: "כולה שלי!" וזו שואגת: "כולה שלי!".

וחבר המושבעים? הם גרים היום בקיבוץ "מזרע", תודה ששאלתם.