לבונה
מחבר: טל קלאר
ירושלים תשמ"ה
לבונה כציון לשילה
לבונה נזכרת בתנ"ך פעם אחת בלבד, בסוף ספר שופטים: "ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה" (שופטים כ"א, י"ט).
מקרא
שילה - שם נוכחי
שילה - שם מקראי
בפסוק זה מובא, לכאורה, תיאור גיאוגרפי מדוייק למקומה של שילה העיר, וכך גם הבינו את הפסוק נוסעים שונים שטיילו באזור, אשתורי הפרחי במאה ה- 14, בספרו "כפתור ופרח":
"...ודע כי כמו שהוא נסמן בסוף ספר שופטים כך הוא היום שתחלה תמצא על ימינך לבונה וקורין לו לובן, תעלה עוד כאלף אמה ותמצא על שמאלך עין מים ושם שביל, תלך בו למזרח נוטה לדרום כמו שעה ושם הוא שילה" (פרק 11)
ואולם אם נשווה את הכתוב בפסוק למציאות הגיאוגרפית נווכח כי אינם מתאימים; הפסוק מדבר על מקום הנמצא ממזרח למסילה העולה מבית- אל שכמה, שהיא ככל הנראה זהה באזור זה לתואי של כביש ירושלים-שכם היום, ומדרום ללבונה המזוהה בכפר הערבי לובן-שרקיה. והנה שילה מרוחקת מדי מן הדרך הראשית (5ק"מ) וכן היא נמצאת כ- 5 ק"מ) מזרחית לה, ורק ק"מ ורבע דרומית לה.
בעיה נוספת העולה בהקשר לתאור בפסוק היא: כיצד יתכן כי יביאו את מיקומה של לבונה, עיר בלתי ידועה הנזכרת במקרא רק במקום זה, כסימן למיקומה של שילה - מרכז מדיני ורוחני חשוב, הנזכרת במקרא 34 פעמים?! זאת ועוד - אין זה מדרך המקרא לתאר מיקומה של עיר קיימת וידועה. תאור גיאוגרפי יבוא בדרך כלל רק למקום התרחשותו של ארוע מסויים. יואל אליצור (במאמרו "תפישת הטריטוריה בכפר הערבי ובגיאוגרפיה המקראית"). מציע הסבר לתמיהות אלה. הוא טוען כי הכתוב לא בא לתאר את שילה אלא את מקומו של חג ה', שהיה ב"שטח השיפוט" של שילה על פי תפיסת הגיאוגרפיה המקראית.
בנות שילה יצאו לחול בכרמים הסמוכים שממזרח לדרך הראשית ומדרום לכפר א- לובן, דהיינו בחלק הדרום- מזרחי של עמק לבונה, סמוך לחאן לובן.
לבונה המקראית מזוהה בכפר המוסלמי לובן א-שרקיה, שתושביו מעבדים את העמק הסמוך. הציון "א-שרקיה" - המזרחי הנוסף לשמו המקורי של הכפר "לובן"- לבונה בא להבדילו מ"לובן א- ע'רביה" הסמוכה ל"בית אריה" ומזוהה כ"בית- לבן" שבמשנת- מנחות.
"מעלה לבונה"
המבנה הטופוגרפי של השומרון מורכב מרכסים ושלוחות שכיוונם מזרח- מערב, ולכן מרובים המכשולים בדרך הראשית, החוצה אותו בכיוון צפון- דרום, כגון עליות, ירידות ופיתולים. בכל זאת בולט מעלה לבונה בתלילותו ובפיתוליו הרבים, עובדה המצויינת גם היא בספרות הנוסעים. תורכי בן המאה ה-17 בשם אוליה שלאבי מתאר:
"...והחאן מרווח מאד, וממנו המשך הדרך במעלה התלול. בטפסנו עליו הרגשנו אלף קשיים עד לבואנו אל פסגתו. זה מעבר קשה ומלא אבנים" (מתורגם לעברית ב"אריאל", וילנאי, עמ' 3936).
אופי המעלה הביא להשערה כי בו התרחש הקרב הראשון של יהודה המכבי. יהודה המכבי התרכז עם צבאו באזור הרי גופנא, ומשם יצאו בהתקפות פתע והצליחו להשתלט על הכפרים באזור ועל הדרכים המובילות לירושלים. חיל המצב הסלבקי בירושלים נותר מנותק ומכותר ללא אספקה ותחמושת. אפולוניוס, הנציב הסלבקי שישב בשומרון, יצא על כן במסע דרומה לעבר ירושלים, אך יהודה המכבי הפתיעו והכניעו בדרך.
על קרב זה של יהודה המכבי לא נכתב הרבה במקורות, ומקומו לא נזכר כלל:
"...ויאסוף אפולוניוס גויים משומרון להלחם עם ישראל, וידע יהודה ויצא לקראתו ויך אותו וימיתהו ויפלו חללים רבים והנשארים נסו. ויקח את שללם ואת חרב אפולוניוס לקח יהודה ויהי נלחם בה כל הימים" (חשמונאים א' ג', י- יב-כהנא).
ספר חשמונאים ב' לא מזכיר את הקרב כלל, אך הוא מתאר את דרך הלחימה של יהודה המכבי:
"...ויהודה המכונה מכבי ואשר אתו היו הולכים בסתר מסביב לכפרים... ופתאום היה בא לערים ולכפרים ושורפם ואת המקומות הנוחים היה לוקח בהכותו מהאויבים לא מעט".
ממקורות אלה אנו לומדים כי יהודה המכבי הפתיע את אפולוניוס ממארב באחד מ"המקומות הנוחים" בדרך משומרון לירושלים, אך לא נמסר היכן. פרופ' אבי- יונה (בספרו 'מסות ומחקרים בידיעת הארץ" עמ' 59) מציע לאתר את מקום הקרב במעלה לבונה התלול (עליה של 170 מ' כ-900 מ' בקו אוירי). הדרך עולה בפיתולים רבים. מצדה האחד פעורה מ' על מרחק של תהום ומצדה האחר גבעה החולשת על הדרך. ברור כי אלו תנאים מתאימים להפתעה ולהכנעת צבא מסורבל ועייף על-ידי צבא נייד וקל- תנועה. חשוב לציין כי זו רק אחת ההשערות לגבי מיקומו של הקרב הראשון של יהודה המכבי. (דיון רחב בנושא בחוב' "גבורת בית חשמונאי" זאב ח. ארליך, החברה להגנת הטבע, ביס"ש עפרה, תשמ"ה). את תנאיו הקשים של המעלה ניצלו מאוחר יותר גם כנופיות שודדים, ולכן הוצבה בתחתיתו משטרת- דרכים בתקופת השלטון הירדני.
חאן א-לובאן - "בית מיכה" (?)
"ויהי נער מבית- לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם וילך האיש מהעיר בית לחם לגור באשר ימצא ויבוא הר אפרים עד בית מיכה לעשות דרכו" (שופטים י"ז, ז- ט).
חאן לובן - "בית מיכה" (?)
"וישלחו בני דן ממשפחתם חמישה אנשים מקצותם אנשים בני חיל מצרעה ואשתאול לרגל את הארץ ולחקרה ויאמרו אליהם: לכו חקרו את הארץ. ויבואו הר אפרים עד בית מיכה וילינו שם" (שופטים י"ח, ב- ג).
"ויסעו משם משפחת הדני מצרעה ומאשתאול שש מאות איש חגור כלי- מלחמה ויעלו ויחנו בקרית יערים ביהודה... ויעברו משם הר אפרים עד בית מיכה" (שופטים י"ח, יא- יג).
מהמקורות שהבאנו עולה כי בשלושת המקרים יצאו אנשים מאזור ירושלים ולנו בבית מיכה, מכאן שבית מיכה היה מעין תחנה ללינת- לילה להולכים מאזור ירושלים צפונה.
מקומו של בית מיכה לא נמסר בתנ"ך, אם כי ברור ששכן בנחלת אפרים. "ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו..." (שופטים י"ז א).
לעומת זאת אנו מוצאים אצל חז"ל נסיון לזיהוי המקום:
"ויהי איש מהר אפרים" - מפני מה לא מנו את מיכה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא? מפני שפתו מצויה לעוברים ושבים... תניא ר' נתן אומר: מגרב לשילה שלושה מילין והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה: הניחו לו, פתו מצויה לעוברים ושבים" (סנהדרין ק"ג ע"ב, ילק"ש שופ' ע"ב) .
ובנוסח שונה במקצת -
"פסלו של מיכה היה עומד במערבו ובית המקדש היה עומד בשילה..." (פסיקתא רבתי קל"ז ע"ב)
מכאן שחז"ל זיהו את מיקומו של בית מיכה שלושה מילין ממערב לשילה, כלומר באזור של מעלה לבונה. ואכן, אם יוצאים מירושלים ברגל או בשיירת חמורים - מגיעים עם ערב לאזור של מעלה לבונה. למרגלות מעלה לבונה, ליד המעיין - עין א- לובן, אנו מוצאים שרידי חאן עתיק, שיסודותיו רומיים ואולי קדומים יותר, והוא שימש כנראה ברציפות עד לתקופת השלטון הירדני, שאז נקבע כאן בסיס של משטרת דרכים.
חז"ל הכירו אתר זה, ששימש כמקום לינה ליוצאים מירושלים, וזיהו בו את בית מיכה. ראוי לציין כי מעט דרומית למעלה לבונה, על גבעה הנקראת ג'בל ע'רבה (קרי: רורבה) , נמצאו שרידי ישוב מתקופת בית ראשון ושני. אולי זו גרב, עירו של מיכה, ואילו בחאן או באתרו עמד "בית מיכה" ובו - פסל מיכה... (על זיהויה של "גרב" בג'בל ע'רבה כבר עמד ש' קליין, "ארץ יהודה", 182 , ושם ביב') .
עדויות על החאן אנו מוצאים בתאורי נוסעים רבים, כמו זה מהמאה ה- 17 שהובא לעיל ("...והחאן מרווח ביותר..."), ואולם מעניינת ביותר אחת העדויות המאוחרות בסוף 1917. לפני כיבוש ירושלים על-ידי הבריטים, הוציאו התורכים מירושלים אסירים ושבויים, ביניהם גם 20 יהודים, והובילום צפונה. גם הם הגיעו עם ערב לחאן א- לרבן, ומספר אחד מהם:
"סוף סוף בשעה תשע הגענו לחאן, עייפים ומדוכאים, רעבים וצמאים. עוד הוכרחנו לעמוד כשעה על רגלינו ולחכות עד שיאספו כולם ועד שיעבירום תחת המעיין. ואח"כ הכניסונו כולנו, כל 230 האסירים, אל תחת סככה פתוחה מלאה צחנה ורפש, מקום עמידת סוסים וגמלים, כדגים מלוחים בחבית. כך מלאו האסירים את השטח המצומצם ולא נשאר אף טיפה, אף רווח בין איש לאיש". (פרקי הפועל הצעיר ו', תרצ"ה, עמ' 351).
חר' ע'רבה - "גרב"