דמותו של יאנוש קורצ'אק
מחבר: ארנה פרידמן-דילר
תקציר: המאמר מתאר את דמותו של יאנוש קורצ'אק ופעילותו הציבורית הרחבה שעיקרה היה בבתי היתומים שהקים. המאמר מדגיש את יחסו החם והמסור לילדים תוך שימת דגש על מתן כבוד לילד. יחס זה בא לידי ביטוי בצורה בה ניהל את בתי היתומים.
מילות מפתח: קורצ'אק, ורשה, שואה
המוות שבחר קורצ'אק לעצמו, לא היה אלא כעין המשך לחיים של לוחם, מנחם ודואג נאמן לילדים חסרי-מגן, שרצה לפצותם באהבתו על אכזריותו של העולם. כי קורצ'אק מת על משמרתו.
הידיעה על רציחתו זיעזעה את כל מי שהכירו לדעת: מחנכים שעבדו במחיצתו, חניכיו הרבים הפזורים בארצות-תבל שונות, קוראי- ספריו וסתם ידידים. מי שהכירהו פעם אחת - שוב לא ישכח לעולם את דמותו השקטה, הצנועה והאפורה לכאורה (תמיד התהלך ב"מוסד" בחלוק מצבע חאקי); לא ישכח לעולם את עיני התכלת הטובות, שהשרו שקט נפשי סביבתו, שהעמיקו כל כך לחדור למעמקי נפשו של העומד לפניו.
כולו שופע אהבה, דאגה ורחשי-כבוד לילדים, שהיו לדעתו היצורים המקופחים ביותר. שהרי את שאיפותיהם וחוויותיהם אין המבוגר מבין, שכן הוא רואה בילד רק את המבוגר לעתיד, ולפי שעה הוא נוהג כלפיו בזלזול. אכן, הוא הקדיש את כל חייו לילד ולמלחמה על זכויותיו.
מי שראה את קורצ'אק מתקרב לילד הקט, המזוהם והמנוזל, שטרם הסתגל לנקיון השורר במוסד, כיצד הוא אוחז בידו ומנשקה - לא יתקשה להבין, מאילה מקורות שאף קורצ'אק את כוחו ללכת עם חניכיו למוות.
קורצ'אק אהב את הילד והעריכו כמות שהוא.
"יש לילד זכות לכבוד ויש לו גם זכות להיות כמות שהוא"
לכן יכול הוא לשפוט לחנך את בני-גילו, לנהל את אורח-חייו במוסד. תפקידו של המדריך המבוגר - להיות עם הילד, ליעץ לו כשהוא זקוק לעצה, והעיקר - לתת אימון ביכולת של הצעיר, לכן לא המבוגר שולט בבית, אלא וועדת הילדים, ששמה "שלטון עצמי" - ועדת-החברה. ועדה זו היתה מורכבת מעשרה ילדים, וכל חבר בה נבחר על-ידי 10 קולות-בוחרים לפחות. אל הוועדה הזאת הופנו בכתב המשאלות, התביעות, הדרישות וכל שאר ענייני הילדים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין מחנכיהם.
כן היה קיים בית-משפט של ילדים, שחבריו אף-הם היו נבחרים. בית-דין זה דן ילדים ומדריכם כאחד, בעבירות קלות כבחמורות, והחלטותיו היו קובעות (למבוגר, שנכח בישיבות בית-הדין, שהתקיימו אחת לשבוע, היתה רק זכות-הייעוץ). הקוד, לפיו שפט בית-הדין, היה מורכב מאלף סעיפים, מן הקל אל הכבד. הסעיף 1000 - פירושו היה הוצאה מן המוסד.
בסעיפי-חוק אלה הגנה החברה על עצמה, והם היו מבוססים על האמונה שאפשר לשנות ולתקן נער שחטא, על-ידי אזהרות והערכה פומבית של המעשה שעשה. במשך כל זמן קיומו של המוסד אירע רק מקרה אחד של הוצאת נער; ביתר המקרים הצליחה החברה להשפיע, לשנות, ולהעלות את הנער על הדרך הנכונה - וכל זה למרות שבבואם למוסד היו הילדים ברובם עזובים במלוא מובן המילה.
מזוהם, מחוצף, קרוע ובלוי, היה הילד החדש שבא למוסד. בלילות היה בוכה בשנתו, מחמת סיוטי-לילה, או נופל ממיטתו, כי לא הורגל לישון במיטה. הוא התקשה להאמין, כי המיטה וכלי-המיטה הצחורים הוכנו עבורו. והיו גם ילדים גדולים למדי (בני 15-7), שחסרו כליל כל הרגלי ניקיון וסדר.
הנהגת בית-דין של ילדים, נבעה בין היתר משאיפתו של קורצ'אק לשחרר את הילד לא רק מתלותו הכלכלית במבוגר, אלא גם מתלותו במצבי-רוח חולפים של מחנך זה או אחר, מתלותו באישיותו של מדריך זה או אחר. והערובה למשפט צודק, היתה, לפי קורצ'אק, קירבת הגיל בין הנאשם והשופט. "הילדים הם שופטים בלתי- משוחדים ובלתי-מושחתים, ורק כאלה היתה החברה בוחרת לתפקיד האחראי". ועוד היה אומר: "בעד קורת-גג והאוכל אל לנו, המבוגרים, לקחת לעצמנו את הזכות לדכא או להכריח את הילד - באף אחד מן השטחים: לא המוסרי, לא הפוליטי ולא הדתי". לכן לא סמך רק על המבוגרים, בענייני קליטת הילד החדש, אלא השתמש לצורך זה גם בילדי המוסד עצמם, כפרטים וכחברה.
אחרי הבדיקה הגופנית והנפשית (שיחה ובדיקת אינטליגנציה) מונה על כל ילד חדש - ילד מחנך: אחד הילדים הוותיקים, שאושר כמתאים לתפקיד זה על-ידי החברה, ושקיבל על עצמו מתוך התנדבות להכניס את החדש לחברה הקיימת. שתי מטרות היו לדבר: להקל על הנקלט ולהקל על חבלי-הקליטה של החברה, הילד-המחנך היה אחראי לפני החברה, במשך החודש הראשון הוצרך לנהל רישום מלא של כל מעשיו של חניכו במשך כל היום, ועל-יסוד רישום זה היה חייב לחוות את דעתו, אם מתאים הוא לחברה או לא, ואם ישנה תקווה להשפיע עליו ולשנותו. את רשימותיו מסר הילד-המחנך לידי קורצ'אק, והוא עצמו היה מוסיף עליהן את הערותיו ואת עצותיו.
לפעמים הוארך חודש הניסיון לחודשיים או לשלושה חודשים, לפי המלצתו של המדריך.
בגמר תקופת-הניסיון, רשאי היה הילד החדש לפנות אל "השלטון העצמי של הילדים", בבקשה לציין את יעילותו ומסירותו. במקרה של החלטה חיובית - בא הציון בצורת גלוייה נאה, כתובה בידי קורצ'אק, כציון יקר-ערך.
השימוש בילד כמחנך נבע מאותו מקור של אהבה, כבוד והערכת יכולתו של הקטן, שעל זכויותיו לחם קורצ'אק כל חייו - בדיבור, במעשה ובכתביו,
"עבירה וסטייה די להם ביתרון הבנה, באורך-רוח ובטוב-עין; הפשעים צריכים אהבה. צריך שתהיה אח לפושע הבודד, המנודה, לחכות בשקט עד יעבור הרע". (מתוך ב"זכות הילד לכבוד").
את דעתו זו הגשים קורצ'אק למעשה. ביום מסויים בשבוע היתה דלת קיטונו הצר פתוחה לפני הילדים, שבאו לבקרו ולשוחח עמו. היום המיוחד והחדר הקטן הידועים היטב לילדים, שהיו מתאספים ומחכים לתורם, אחד אחד היו נכנסים ומשוחחים עמו. היו אלה שעות-ווידוי. כל אחד סיפר על חולשות-אופיו, על קשייו ועל פגעיו (הרבצות, שקרים, סחיבות), שאינו מצליח להשתחרר מהם.
קורצ'אק היה יושב, מקשיב ושואל, והשיחה היתה מסתיימת ב"התערבות". היו קובעים ביניהם מספר פעמים מוגבל, שמותר לילד לעשות מעשים אסורים (שאינו יכול להימנע מהם), למשל: נער שהשתתף בתגרות שתיים-שלוש פעמים ביום - יעשה זאת מעתה רק פעם אחת ביום. התערבו בשתי סוכריות לשבוע (אם במשך שבוע-ימים יעבור הילד על שבע תורות - עליו לתת שתי סוכריות לקורצ'אק), וההתערבות נמשכה עד ארבעה חודשים. תחילה התערבו רק בעניין תגרות במוסד, אחר-כך גם בעניין תגרות בבית-הספר. מספר התגרות המותרות צומצם מדי פעם, עד לאפס. יצא הילד מנצח על תגרותיו - מיד "התערב" על מריבותיו, וחוזר חלילה.
היו "מתערבים" על הכל: השכמה עם הצלצול, רחיצה כהלכה, אי-איחור לארוחות, קריאה בספר - 15 דקה בכל יום, אי-איבוד דברים, הימנעות מכינויי-גנאי וכו' וכו'.
קשה ביותר היה לילד להיגמל מדברי-שקר. ה"התערבות" בעניין זה התחילה ב-14 שקרים לשבוע, בפגישה השבועית היה קורצ'אק שואל את הילד, אם עמד במבחן שהטיל על עצמו; הילד היה עונה כן או לא, ולא היו בודקים אם הילד מרמה או לא. אזי היה קורצ'אק מוסיף כמה מילות-עידוד (מזון רוחני), וסוכריות אחדות (מזון גשמי). ובדרך זו, השיחה, העידוד, האהבה, הסבלנות, השיחרור האיטי - היה עוזר לילד להשתחרר מפגעיו, ומפתח בו את האהבה לביצוע משימות קשות.
קורצ'אק רצה להפיח רגשי כבוד כלפי הילד הקטן גם בליבותיהם של המורים והמחנכים, שעבדו במחיצתו. לשם כך כתב בכל יום שישי, בעיתון הפנימי של עובדי-המוסד, על אחת השאלות האקטואליות של השבוע החולף. במשך היום קראו כולם את הכתוב, התעמקו בו, עיכלוהו, ובערב, באסיפת-העובדים, היה נערך דיון, שבסופו היתה מתקבלת החלטה - כיצד יש לנהוג במקרה זה.
כוח-עבודתו היה עצום. לכל הספיק זמנו ואת הכל הקיף. הוא הטיל על שכמו כל עניין, שראה בו שירות טוב לילד המקופח והמדוכא. הוא ניהל שלושה מוסדות: מוסד לילדים יהודיים (107 ילד), מוסד לילדים פולניים (125 ילד), ומוסד לילדים מפגרים, רובם בגיל הגנון והגן (50 ילד); היה מחנך ורופא אחראי בגוצלבק, בתקופת חופשת-הקיץ של ילדי 2 המוסדות מוארשה, היה עורך אחראי של עיתון-הילדים ("מלי פשגלונד"); היה אחד משנים-עשר חברי הוועד הנבחר של תומכי המוסד, ויושב-ראש וועדת- האפוטרופסות של שלושים הנשים התומכות בבית-היתומים , עסק בייעוץ להורים של ילדים קשים; כתב ספרים (את שכר-הסופרים הקדיש למען הילדים), וכתב מאמרים לעיתון העובדים במוסד, ולעיתון הילדים; כן ידעו הילדים, שאפשר להטרידו למן הבוקר עד הערב, כי בכל רגע שהם זקוקים לו - יענה להם. לכל הספיק זמנו - ואם לא הספיקו שעות-היום היה נזקק לערבים וללילות.
קורצ'אק מעוניין היה לדעת, מה הילד חושב ומרגיש. ("כי לילד יש זכות להיות מה שהוא היום"). בשעה קבועה היה אחד המדריכים יושב אל אחד השולחנות בחדר-האוכל הגדול, שבו היו הילדים מבלים את שעות-הפנאי לפני ארוחת-הערב, ורושם במחברת עבה "מפי הילד". הילדים היו מספרים אז על משאלותיהם, סיפוריהם, הרגשותיהם, מה שראו בדרכם למוסד ומה שהתרחש בחצר - והכל נרשם בקפדנות. רשימות אלו היוו גם את החומר לעיתון המוסד, שנקרא בנוכחות כולם בשבת אחר-הצהריים. - לעיתון הזה היה גם קורצ'אק מוסר את מאמרו השבועי, על הבעיות העיקריות של השבוע. השפעת מאמריו היתה גדולה על שומעיו הצעירים. אחרי הקראת העיתון בשבת אחר-הצהריים, נשאר הבית עצוב ודומם, כי דייריו הצעירים יצאו אז לביקור השבועי בבתי-הוריהם. היו נשארים אך היתומים חסרי אב ואם גם יחד, לאלה היה קורצ'אק דואג במיוחד. הוא לקח אותם לביקור בגן-החיות, האכיל אותם בעוגות טעימות, ובסוף היו הולכים בצוותא לקולנוע.
כדי להבטיח לילד יתר עצמאות וחופש, וכדי לאפשר למחנך פגישה טבעית יותר עם החניך, היו המחנכים המבוגרים עוסקים גם בפעולות יומיומיות שונות, כגון: ניקוי, קילוף תפוחי- אדמה, צחצוח-נעליים - שנעשו על ידי הילדים עצמם בהשתתפות חבר-העובדים (את סוג-העבודה בחר לו הילד בעצמו, למשך חצי שנה). עבודות מסוג זה קירבו את הילד למחנך ואת המחנך לילד. עבודות אלה היו מלוות בשיחות ידידותיות ובשירה. אכן, בשעת הישיבה עם הסכינים או מברשות הנעליים בידיים, קלחה לה שיחה רב-גוונית וידידותית ביותר.
דוגמא לכך שימש קורצ'אק בעצמו, שחי עם הילד ולא מעליו, והיה משרתו. הוא גזז את שער-ראשם של הילדים, נטל את צפורניהם, במחלתם - היה מגיש להם תרופות, מאכילם, ובימי השישי בשבוע, בשעת המקלחת, לא נהג לעמוד כמשגיח ומזרז, אלא עזר לחפוף ראשים, לסבן, - ואגב כך עסק בהסתכלויותיו. בעצמו היה שוקל כל שבוע את כל ילדי המוסד. על טירחה זו (שהיתה זכות בעיניו) לא וויתר, למרות עומס תפקידיו השונים. לדעתו, היו אלה הזדמנויות טובות לראות את הילד היטב ובמקרה של הרגשה רעה, או ירידה במשקל, יכול היה מיד לחפש את סיבות הדבר.
כמו מכל בדיקותיו והסתכלויותיו כך גם מבדיקת משקלם של הילדים, ערך קורצ'אק חישובים סטאטיסטיים, ועקומת-התפתחות של כל ילד היתה שמורה אצלו.
בראותו ילדים משחקים - מיד היה מתערב ביניהם. הוא התעניין בחוקי המישחק, ב"קונצים", בסודות ההצלחה. במישחקים, כמו בטיולים, היה משתתף פעיל. מספר המטיילים גדל כפליים - אם קורצ'אק נמנה בין המטיילים. באסיף גרגירי-היער היה מעורר שימחה גדולה בהתחרות מיוחדת במינה, התחרות של קליעת גרגירים לתוך הפה הפתוח. קורצ'אק היה משמש לעתים קרובות מטרה לקליעות, ואז היה חוזר בפה שחור כליל.
קורצ'אק היה משתתף גם בתזמורת-הילדים, אם כי לא ידע לנגן, אך על ידי עצם נוכחותו יכול היה ביתר-קלות לעקוב אחרי המתהווה, להכיר את חוקי התארגנות החברתית, ולהוסיף לה משמחתו ומאוצרות נפשו.
גם לעניין הבריאות ידע לשוות צורה של מישחק, כדי להקל על הילד. למשל: בתקופה שהצטיינה בשפע של חמאה, היה מעוניין, כי הילדים יאכלו חמאה בכמות גדולה יותר; מה עשה? היה מוכר "גלידה": לחם מרוח בשפע חמאה. מחיר הגלידה היה: אכילה בנוכחות המוכר. דוגמה אחרת: בקייטנה, בה התוספת במשקל היתה מטרה מרכזית, אירגן מישחק- התחרות בין השולחנות בצורה זו: הוא היה מחשב את תוספת- המשקל של כל יושבי השולחן, ובדרך זו דירבן לאכילה רבה. דוגמה נוספת: את ההתקדמות במהירות הקריאה השיג על-ידי מיבחני-קריאה, עם סטופר ביד, עליית עקומת-ההתקדמות דירבנה וזירזה את הילדים.
גם את פגעי-הטבע ידע קורצ'אק להפוך לבילוי-נעים. למשל, בלילה מחניק שורץ זבובונים עוקצניים, כאשר הילדים לא יכלו לישון והיו מתגרדים - היה קורא אותם לטיול-לילה. תוכנית הטיול והכנת המזונות היו ספונטאניות, ממש כעצם הרעיון. בבוקר היו חוזרים המטיילים בשירה, מאושרים ושמחים.
כדי שלא יסבלו הילדים מפחד מפני עקירת שיני-חלב מתנועעות, עמד והכריז שהוא זקוק לשיניים אלה, לצורך אוסף מיוחד, וכדי להוכיח לילדים, עד כמה יקר-ערך האוסף בעיניו, הודיע שהוא מוכן לקנות את כל השיניים הנושרות והמוצאות. ב"קנייה" זו היתה לו כוונה נוספת: היא שימשה לו הזדמנות נאותה למתן דמי-כיס לילדים. עבור כל שן היה הילד מקבל 50 גרוש.
לא היה שטח ולא היה פרט, שנעלמו מעיניו החודרות, או הוזנחו על-ידיו. עניין שבמסורת היה זה, כי כל ילד שנכנס למוסד יצייר את צורת ידו בנוכחותו של קורצ'אק. בהתבגר הילד, כשהגיעה עתו לעזוב את המוסד, היה מצייר את צורת ידו בפעם השנייה. השוואת שני הציורים המחישה לילד בצורה פלאסטית את התפתחותו הפיזית.
בהתעמקותו בנפש הילד לא ידע קורצ'אק גבול ולא חסך מאמץ. הוא רצה לדעת, למשל, אם קיימת קנאה בין הילדים; מה עשה? - הנהיג "פלבסציטים" - מי"שאלי-עם, בהם היו הילדים מחווים את דעתם בצורה סודית (על-ידי הטלת פתק עם סימן פלוס - אוהב, מינוס - לא אוהב, אפס - אדיש; או על-ידי רשימת 5 שמות נערים אהובים ביותר ו- 5 שמות נערים בלתי-אהובים; או על-ידי מתן ציון: 5 - אוהב מאוד, 4 - אוהב, 3 - לא-אוהב 2 - שונא, 1 - שונא מאוד), אחר-כך היה קורצ'אק מונה את הקולות, מסכם ומסיק את מסקנותיו. בדרך זו נוכח לדעת, שאין הקנאה קיימת בין הילדים. ילד שהוא חביב - חבריו שמחים בו ואוהבים אותו, על שום שהוא ראשון בכיתה, או יודע לשיר, לרקוד, לצייר או לשחק בכדורגל טוב יותר מאחרים. יתרה מזו: לילד מבין זה הם מוכנים אפילו לסלוח יותר ולהתיר לו מעשים האסורים על אחרים, אך כל זה תלוי בתנאי אחד: שלא יהיה ילד זה חכם בעיניו, שלא יהא מקל בכבודו של הציבור, שלא יהיה חנפן ושואף שררה.
לעזרתו בעבודתו הקשה עמדה ה"בורסה" - פנימייה של צעירים, נערים שאך זה עתה עשו את בחינות בגרות, שרצו לעבוד במחיצתו של קורצ'אק, לספוג את האווירה בה חי ועבד, ועם זאת להמשיך את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה.
ה"בורסה" העניקה למוסד מרעננות נעוריה ואת התלהבותה לעבודה חינוכית; תועלת לא פחותה מזה הפיקו חבריה מעצם שהותם בבית זה.
קורצ'אק הכיר וידע את המציאות החינוכית המייגעת, המביאה לפעמים את המחנך לידי מתיחות-עצבים, חוסר סבלנות, ולאגרסיה כלפי הילד. מהיותו רוצה לשמור על הילד הקטן, תלה בחדר-האוכל לוח מיוחד, עליו הוצרך כל מבוגר לרשום כל מכה, שחילק לחניכיו ברגעי חולשתו מתוך הנחה, כי הביקורת הציבורית עשויה להקטין את חוסר השליטה על העצבים. בראותו כי ילד מפריע מוצא מן הכיתה, ציין את מעשהו של המורה כמעשה של חוסר-אונים וחוסר ברירה. הוא אמר: "יש לזכור, כי הוצאת הילד מן הכיתה מצילה אך-ורק את המשך השיעור. כלפי המוצא אין דרך זו אמצעי חינוכי, אלא רק התחלה. הפעולה החינוכית הנכונה, תבוא עם גמר השיעור והיא מהווה: שיחה עם הילד, בדיקת הסיבות, שדחפוהו להפרעה, ומציאת דרך למנעם להבא".
בתקופה ההיא, בה נמצאו בפולין מוסדות כמו "וולסקה" ו"סטודניץ", בהם נהגו להכות את הילדים ולהטיל עליהם עונשים אכזריים, בישרו יסודות החינוך של קורצ'אק מהפכה במחשבה ובמעשה החינוכי. במוסדותיו אמר קורצ'אק להחזיר לילד כל אשר נגזל ממנו על-ידי המבוגר בחיי-המשפחה, בבית-הספר, ברחוב. אבל שמחת היצירה שלו הופרעה על ידי צערו, בראותו כי המעשה החינוכי בכלל רחוק עדיין מן האווירה השוררת במוסדותיו. במרחק-מה ממוסדו נמצאו מוסדות אחרים, בהם אילצו את הילדים המרטיבים במיטה לשתות את מי-הרגליים, או בהם שהיכו את החניכים בצורה אכזרית.
חברתו-לעבודה של קורצ'אק היתה סטפה ווילצ'ינסקה. אשה זו סגרה את עצמה בין כותלי-המוסד. כל שימחתה וכל אושרה היו - המוסד והילדים החיים בו. הודות למירצה, כוחה הפיזי והנפשי והודות לתמיכתה המסורה - הצליח המוסד של הילדים היהודיים לעמוד במיבחנים קשים של שתי מלחמות-עולם.
גם היא, כקורצ'אק, מתה על משמרתה, נאמנה לתפקידה.