ארץ ישראל בתקופת האבות

מחבר: טוביה כהנא

שלוחות, המדור הדתי במח' לענייני הנוער והחלוץ
גיליון נ"ז, טבת-שבט תשי"ח

תוכן המאמר:
הדרכים הראשיות שעברו בארץ
החורי, האמורי והכנעני אז בארץ
אברהם ודרכו לארץ המובטחת
תחת שלטון החקסוסים
תחת שלטון מצרים
אוספי תעודות לחקירת התקופה
מדוע אין זכר לאבות במקורות התקופה?
שקיעת שלטונה של מצרים

תקציר: תולדות ארץ ישראל בימי האבות

מילות מפתח: חקסוס, דרכים קדומות בארץ

 חשיבות רבה נודעה לארץ ישראל מימי קדם על היותה ארץ מעבר בין שני המרכזים העיקריים של התרבות הקדומה, ארץ הנילוס בדרום וארץ הפרת והחדקל בצפון. הארץ משתרעת על אם הדרכים הראשיות, מכאן חשיבותה הרבה מבחינה אסטראטגית וכלכלית. אין תימה, אפוא, כי אנו מוצאים בה עמים שבאו מן הצפון, מן הדרום ואף ממקומות מרוחקים. לעתים קרובות שימשה הארץ כמקום מפגש לצבאות שונים שרצו להשתלט על הדרכים הראשיות המחברות את המרכזים החשובים של האזור כולו.

הדרכים הראשיות שעברו בארץ

היו כמה דרכים ראשיות בארץ. האחת היא הדרך המכונה דרך הים תחילתה של הדרך במצרים. ממנה עברה לאורך חוף הים דרך עזה עד השרון הצפוני, המשיכה בעמק עירון )ואדי עארה(, עברה על יד מגידו ודרך עמק יזרעאל ועמק הירדן לדמשק וממנה לפנים סוריה עד ארם נהרים. דרך ארץ פלשתים ובתקופה מאוחרת יותר, למשל, הנוסעים בימי הביניים, קראוה בשם דרך הים.

דרך שניה העוברת בפנים הארץ היא דרך המלך דרך זו ידועה גם ממלחמת הארבעה את החמישה דרך זו מקבילה במידה רבה לדרך חוף הים. בתחילתה של דרך המלך במצרים ומשם ממשיכה דרך הנגב, קדש ברנע והערבה, עוברת את עבר הירדן המזרחי בכיוון לדמשק ומשם דרך תדמור לארם נהרים. בחלקה הדרומי היא נקראת דרך מדבר אדום מדרך המלך נסתעפו סעיפים שונים בכיוון עבר הירדן המערבי. למשל, דרכו של יעקב לשכם, לעמק סוכות ועוד.

דרך המלך נקראת גם דרך הנחשות או דרך הברונזה. רובה של מסילה זו מתאימה לדרך עולי הרגל לחג'אז ולמסילת הברזל המקבילה לדרך עולי הרגל. השם דרך הנחושת בא לה על שום שעברה בערבה באזור מכרות הנחושת, כגון חבל פונון, שם כרו נחושת עוד בסוף האלף השלישי לפה"ס.

מפת דרכו של אברהם אבינו מארם נהריים לארץ ישראל.

(מפת האטלס לתולדות ישראל וזכויותיה שמורות)

דרך אחרת, אם כי לא ראשית כשתי הדרכים הראשונות, חשובה אף היא ועברה בקו פרשת המים בפנים הארץ - באפרים וביהודה. בדרך זו הלכו האבות: היא עוברת בין המרכזים החשובים: שומרון, שכם, בית-אל ומכאן לירושלם, חברון, באר שבע ומתחברת עם דרך שור לאורך הדרכים האלה נוצרו תחנות קבועות במקומות בהם נמצאו שפע מים או נאות מדבר.

החורי, האמורי והכנעני אז בארץ

בתקופה שלפני האבות ישבו בארץ עמים רבים. בסוף האלף השלישי שלפה"ס הגיעו לארץ החורים והשתקעו בהר שעיר. יתכן, כי מוצאם של החורים הוא מדרום קוקז. מניחים כי יש קרבה ביניהם לבין הארמנים הקדמונים, השפעתם של החורים היתה ניכרת למדי, אולם לזמן קצר בלבד. של שמם קראו המצרים לארץ בשם חארו.

הארץ נקראת גם על שמם של עשרת העממים. ביניהם היו גם האמורים שהתיישבו בעיקר באיזור ההררי. הארץ כולה אף נקראה על שמם. השם אמורי )מאת אמורו( נזכר בראשונה בכתובת בקשר למלך אכד, בערך ב- 2400 לפה"ס. פירוש השם הוא ארץ המערב או ארץ הים המערב. בתנ"ך נזכר האמורי פעמים מספר בתור ראש שבטי כנען.

עם אחר חשוב אף הוא - הכנעני, שגם על שמו נקראה הארץ. השם כנעני במובנו הכולל מוסב לערב הירדן המערבי כולו ולפעמים אף להמשך הטבעי בצפון סוריה המערבית. בתנ"ך מופיעים לפעמים השמות ארץ האמורי וכנען בלי שיהא הבדל מסוים ביניהם. במכתבי תל אל עמארנה נזכרת בשם כנחני כנח וכדומה, הלא היא ארץ כנען.

אברהם ודרכו לארץ המובטחת

בתקופה זו של נדידות העמים, יצא אברהם אבינו מחרן שבארם נהריים והלך לארץ כנען. בבראשית רבה ל"ט י' מסופר על דרכו זו של אברהם: "אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אברהם עוזב את חרן, שהיתה עיר משגשגת ופורחת, מגיע לארץ כנען וממשיך את דרכו עד הנגב. בדרכו זו הוא עושה תחנות - האחת בשכם והשניה מקדם לבית אל. בכל אחד מהמקומות האלה הוא בונה מזבח לה' לדרך זו של אברהם דומה שיבתו של יעקב לארץ אבותיו. הנקודות הראשיות במסעיהם של אברהם ויעקב מקבילות אלו לאלו.

תחת שלטון החקסוסים

באותם הזמנים, בערך, הופיעו באזור שבטים נוכרים מאסיה - החקסוסים. כיום מקובל להסביר את השם: "מלכי הארצות הנכריות", או "מושלי הנכר". התאריך המקובל של השתלטות החקסוסים על מצרים הוא 1720 לפה"ס. הם משלו באזור עד 1550 לפה"ס בערך. החקסוסים באו מערבות אסיה התיכונה והגיעו בסוסיהם וברכבם מן הצפון לארץ ישראל וחדרו גם למצרים. הם קבעו את צוען שבמצרים לעיר בירתם. יתכן ששלטונם השתרע מן הפרת שבצפון והגיע עד לדרומה של ארץ נוביה שבמצרים הדרומית. בין השרידים העיקריים שנמצאו הם אלפי חותמי חיפושית ששימשו לפקידים לחתימת תעודות וכדים.

החקסוסים חילקו שטחי קרקע בין אביריהם ומהם החלה החלוקה של הארץ למדינות קטנות, שבכל עיר היה מלך משלה. מצב זה נשאר עד ימי כיבוש הארץ בידי יהושע. החקסוסים נתנו חופש פעולה לתושבי הארץ השונים והסתפקו בגביית מסים ממלכי הערים השונות. על תלי הערים הכנעניות החרבות בנו החקסוסים ערי מבצר חדשות. ביחוד הקימו את הישובים על מצודותיהם לאורך הדרכים הראשיות ובנקודות איסטרטגיות חשובות. שרידי הישובים הללו נמצאו במקומות שונים לאורך כל הארץ. כגון: חצור, בית ירח, בית שאן, מגידו, שכם, יריחו, חבון, בית צור, גזר, לכיש, אשקלון, עזה, ועוד.

בין השרידים נתגלו כלי זין שונים, כלי כסף וזהב וחפצי אמנות רבים. כן נתגלו שרידי ביצורים, למשל, בשכם, בבית אל ובבית צור. במקומות אחרים כגון בדביר, לכיש, חצור, דן נמצאו סוללות עפר כבוש ששימשו כחומות מבוצרות, בהן היו מקיפים את שטחי הישובים. הסוללות שימשו להגנת המחנות, הרכב והסוסים. הוכחה לכך נמצאה בבית עגלים שבקרבת עזה - בדרך הראשית מארץ ישראל למצרים, שם נמצאה סוללת עפר ומקום קבורות סוסים. בצורי עפר כאלה נזכרים במקורות בבליים בתחילת המאה הי"ז.

תקופת שלטון החקסוסים היתה תקופה של פריחה כלכלית, אולם התרבות נשארה בעיקר כנענית. כן לומדים אנו מהחפירות הארכיאולוגיות, כי תנאי הבטחון היו בלתי מספיקים. למשל, בתל בית מרסם, שמזהים אותה עם קרית ספר היו, לפחות ארבעה חורבנות גמורים בין השנים 1550-1800 לפה"ס בערך. מצב דומה היה במגידו, כאן מציינים הארכיאולוגים, כי באותה תקופה היו לפחות חמישה חורבנות.

תחת שלטון מצרים

שקיעתה של הממלכה החקסוסית התחילה בתחילת המאה הט"ז לפה"ס. פרעה יעחמס, מיסד הממלכה המצרית החדשה, הצליח למגר את השלטון החקסוסי. המבצרים החזקים שבדרומה של ארץ ישראל נפלו לאחר התנגדות נואשת. על המלחמות הקשות של החקסוסים עם צבאות מצרים אנו לומדים מתוך סיפור מצרי על מצור שנמשך שלש שנים על מבצר שרוחן. מקום זה שימש זמן מה כמרכז שלטונם של החקסוסים, אחרי שגורשו ממצרים על ידי יעחמס הראשון, ב- 1550 לפה"ס.

פרעה יעחמס יצא למסעות צבאיים לארץ ישראל והצליח להרחיב את גבולות ממלכתו עד הפרת. במסעיו נתקל בהתנגדות רק מצד ממלכת מיתני שבארץ נהרים. עיקר ההתחרות ביניהם היתה על השלטון בסוריה. השטח של ארץ ישראל נחשב כבר כשטח ההשפעה המצרית. לכיבושה של ארץ ישראל בידי המצרים עזרו בודאי ההתפלגות של ארץ ישראל לממלכות רבות.

שינוי יסודי לטובת מצרים בארץ ישראל החל מימי תחותימס השלישי, שחי במאה הט"ו לפה"ס.

הוא הצליח לכבוש את ארץ ישראל וחלק ניכר של סוריה ולהפכם לפרובנציה מצרית. תחותימס השלישי השאיר אחריו תעודות רבות וביחוד ספרי זכרונות על מעשיו ופעולותיו.

תאור רב ענין הוא זה המתאר את נצחונו הגדול על יד מגידו. שם מסופר, כי מלכי ארץ חארו (כנען) התאחדו תחת מרותו העליונה של מלך קדש שעל האורונטס נגד מלך מצרים. והתבצרו במגידו שבמוצא עמק עירון )ואדי עארה(. תחותימס השלישי יצא עליהם למלחמה. בדרכו הגיע לעזה והפכה למרכז צבאי ואדמיניסטרטיבי. מכאן המשיך בדרך חוף הים צפונה. לפני שעלה על מגידו הוא נועץ בשרי צבאו באיזו דרך לבחור, כדי לעלות ולכבוש את העיר. מלך מצרים היה יכול לבחור באחת משלש דרכים. בדרך האחת אפשר להגיע לעין גנים (ג'נין), לתענך ומשם למגידו. הדרך השניה - דרך ואדי מלח עד יקנעם (כיום הדרך זכרון-יעקב-יקנעם) ומשם לרדת למגידו. הדרך השלישית - הקשה והמסוכנת ביותר - היא דרך עירון למגידו (כיום הדרך חדרה עפולה). שריו יעצו לו לבחור באחת משתי הדרכים הראשונות, הנוחות יותר. לא כן החליט תחותימס. הוא בחר בדרך השלישית, הצרה והמסוכנת "אשר יצעד בה סוס אחר סוס... ואנשי הצבא כמו כן". הכנענים לא תארו לעצמם, כי המצרים יבחרו בדרך הקשה הזו ולא העמידו חיל הגנה במקום ועל כן "לא פגע אף באויב אחד", אחרי מסע קשה במשך לילה שלם הפתיע תחותימס את אויביו ליד מגידו והכם מכה נחרצת. המצרים שהיו להוטים אחרי השלל, לא כבשו את המבצר בו ביום, כי אם נתנו לבם לשלול את רכוש האויב. שהות זו הספיקה לכנענים להסגר בעיר המבוצרת. תחותימס צר על העיר שבעה חדשים ולבסוף כבשה. אחרי כיבושה של מגידו נכנעה לו כל ארץ כנען. על ידי כך הצליח מלך מצרים להפוך את הארץ לפרובינציה מצרית. מטרה חשובה אחרת השיג - הרחקת קו ההגנה של ארצו צפונה לעבר סוריה. תחת שלטונה של ארץ מצרים היו כמאה ועשרים ערי מלוכה בארץ ישראל ובסוריה הדרומית. כל מושל בעיר מבצרו היה נתון להשגחתם של הממונים המצרים. כך נשאר משטרם של המצרים בארץ ישראל במשך שלוש מאות שנה בערך.

תחותימס השלישי השליט בארץ אדמיניסטרציה מצרית שמרכזה היה בעזה. בה ישב נציב מצרי. לרשותו של הנציב עמדו פקידים מצריים שסייעו בידו לגבות את המסים, להשגיח על דרכי התנועה הראשיות ולשמור על העבדים הכנענים. מאידך לא הסיר תחותימס את המושלים המקומיים בערי כנען. ליד הפקידות האדמיניסטרטיבית היה גם צבא מצרי שחנה בדרך כלל בערי המבצר שבנקודות אסטרטגיות חשובות, כמו עזה, יפו ומגידו. המצרים היו מעוניינים במיוחד להבטיח את הדרכים הראשיות וכן לשמור בידיהם את המסחר. תקופה זו היתה תקופת השגשוג והפריחה של המסחר המצרי. על המצב בתקופה זו מוצאים אנו בתעודות רבות שנשתמרו מהתקופה ההיא ואחריה.

השפעתם של הבבלים על האזור כולו היתה רבה. באותה תקופה היה נפוץ השימוש בכתב היתדות. תעודות רבות ממקורות שונים מעידים על טיב התרבות של ארם נהרים. היינו החבל שמסביב לחרן באותם הזמנים. מהמקורות העיקריים נזכיר את הלוחות שנתגלו במארי. כ- 20,000 במספר. מארי היתה כנראה הממלכה החשובה ביותר באסיה המערבית. מתעודות מארי יכולים אנו ללמוד על הרקע התרבותי הכללי של תקופת האבות. ארכיונים עשירים נתגלו בנוזי שבממלכת מיתני )ליד כרכוך(. מקום נוסף חשוב הוא אונגית, עיר עתיקה כ- 12 ק"מ מצפון ללודקיה של היום. חרבותיה נתגלו בתל המכונה ראס שמרה )גבעת שמיר( המקום נזכר גם במכתבי תל אל עמארנא. כאן נתגלו טכסים ספרותים ודתיים, מסמכים צבאיים ועוד, מן המאה הט"ו והי"ד לפה"ס.

אוספי תעודות לחקירת התקופה

אוסף תעודות חשוב נתגלה בתענך שבבקעת יזרעאל, דרומית מזרחית למגידו. מתעודות תענך ניתן ללמוד על החיים בארץ ישראל בתקופה שלפני כיבוש הארץ על ידי בני ישראל. לפי הלוחות הללו מתברר, כי הישוב בארץ באמצע האלף השני לפה"ס היה מרכב יסודות רבים שמיים ובלתי שמיים.

אוסף אחר, שעולה בחשיבותו על תעודות תנעך, הוא זה שנתגלה באל עמארנה אשר במצרים העליונה, בשנת 1887, נמצאו שם למעלה מ- 350 לוחות כתובים בכתב היתדות בשפה האכדית. שפה זו היתה באותה תקופה ובתקופות קודמות לה כשפה בין לאומית. כמאתים מכתבים ממכתבי תל אל עמארנה נשלחו ממלכי כנען אל אדוניהם אמנחתפ השלישי ואל בנו אמנחתפ הרביעי מתעודות אלו אפשר ללמוד על תרבותה, על החיים המדיניים, הכלכליים והדתיים של הארץ בימים ההם.

מדוע אין זכר לאבות במקורות התקופה?

ברוב התאורים על מאורעות הזמן שבמקרות השונים מלבד התנ"ך אין אנו מוצאים על האבות ועל מעשיהם. בתאורים על האבות בספר בראשית מועט החומר שיקשרם אל מאורעות היסטוריים מסויימים, חוץ מאשר - בעיקר -בפרק י"ד שם מתוארת מלחמת הארבעה את החמישה. את הסיבה לכך אפשר ודאי לראות בזה, שעיקר ישובם של אבותינו היה באזור ההרים. שם היה הישוב בכלל דליל למדי. ההרים היו בחלקם מכוסים יערות והשטחים הראויים לפיתוח חקלאי היו מועטים, פרנסתם של אבותינו היתה בעיקר על המרעה, אם כי מפעם לפעם עסקו גם בעבודת אדמה. אבותינו, שישבו בהרים היו, אפוא, רחוקים מהדרכים הראשיות שעברו אז בעיקר בשפלה ובחוץ הים, מכאן שלא לקחו חבל בהתמודדויות של העמים השכנים.

שקיעת שלטונה של מצרים

אחרי ימי אמנחתפ הרביעי ירדה קרנה של מצרים ושלטונה בארץ ישראל הצטמצם במקומות מועטים בלבד. את חולשתו של השלטון המצרי ניצלו החפרו )חברו( אשר התנפלו על חבלי ארץ שונים, הרסו ושדדו. החפרו הם נכרים מחוסרי מולדת, אשר יש והם משכירים את עצמם בתור אנשי צבא למלכים אחרים. אנו שומעים על החפרו בארץ ישראל בתקופות שונות, במיוחד מן המאה הט"ו ועד המאה הי"ג לפה"ס בערך. ההנחה שהאבות או שבטי ישראל יש להם קשר עם החפרו אין לה על מה לסמוך.

הנה כי כן ירדה קרנה של מצרים ולמעשה נשאר השלטון בארץ כנען בערים הראשיות בלבד. מחוזות שלמים היו שהמצרים לא יכלו לגבות מהם מסים ולהשליט בהם סדר. אף על פי כן נחשבה הארץ כחלק בלתי נפרד של האימפריה המצרית.

זה היה המצב בארץ כנען מימי האבות ועד ערב כיבושה בידי בני ישראל.