ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות

מחבר: טוביה כהנא

שלוחות, המדור הדתי במח' לענייני הנוער והחלוץ
גיליון נ"ט, אייר סיון, תשי"ח"

תוכן המאמר:
אסטילת מרנפתח
הכיבוש
על הברזל ושימושו
דרך הכיבוש
על ההתיישבות בהר
מלחמת התקפות בהנהגת יהושע
ד' איש המלחמה
כיבוש צפון הארץ
הפלישתים

מילות מפתח: כיבוש הארץ בימי יהושע, אסטילת מרנפתח

אחרי הכיבושים של בני-ישראל בעבר הירדן המזרחי אומר ה' אל יהושע: "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני-ישראל" (יהושע א' ב').

באותה תקופה ישבו בארץ כנען עמים רבים ושבטים שונים, בעיקר שבעת העממים. הארץ כולה היתה מחולקת לערים-מלכויות, שכל אחת מהן דאגה לעצמה ולעתים אף נלחמו זו בזו. חלוקה מפוצלת זו היתה עדיין שריד מתקופת החיקסוסים. מצב זה מתברר יפה בעיקר מתוך אגרות תל אל-עמארנה, בהן מתוארות ההתנצחויות בין הערים השונות וכן קשריהן עם מצרים. על פי המקורות הללו וכן מתוך החפירות הארכיאולוגיות והמקורות ההיסטוריים האחרים שנשתמרו ניתן ללמוד, כי בני העמים השונים שישבו בארץ לפני כבוש יהושע - היו אנשים שדאגו לאדמתם, פיתחו את הארץ מבחינה חקלאית ובחלקם אף עסקו במסחר ובענפי כלכלה אחרים. הם יצרו כלים שונים והשתמשו בכלי נשק יעילים, ביניהם גם רכב-ברזל. היו להם אף פרשים וצבאם היה מאומן היטב (השווה, למשל, יהושע י"ז ט"ז). על ידיעותיהם היסודיות בהגנה ניתן ללמוד גם מן המבצרים המשוכללים שהקימו מסביב לעריהם. הללו שימשו כאמצעי-מגן ממדרגה ראשונה (ראה: דברים ג' ה'; שם ו' י-י"ב; שם ח' ז' י'; יהושע כ"ד י"ג ועוד).

הישוב הכנעני היה מרוכז ברובו בעמקים ובשפלה של ארץ ישראל המערבית. מקומות הישוב שבהר היו באופן יחסי מועטים.

אסטילת מרנפתח

המצרים, שמשלו בארץ תקופה ממושכת, איבדו את שלטונם ברוב חלקי הארץ במקומות איסטרטגיים בלבד, בעיקר בנקודות מעבר בשפלה ובעמק. עדות לכך נמצא בעתיקות וביניהן גם באסטילות (אבני זכרון למלכים ולמעשיהם) מצריות, שהוצבו במקומות שונים בארץ ישראל בערים ובמבצרים. שרידים כאלה נתגלו במגידו, בבית שאן ובמקומות אחרים.

אחת האסטילות שנתגלו היא של מרנפתח משנת 1229 לפה"ס. הוא היה בנו של רעמסס השני. בימיו התמרדו בני-הישובים בכנען שהיו עדיין תחת עול המצרים, משום כך ערך מרנפתח מסע צבאי באזור. בין המנוצחים נזכר באסטילה השם "ישראל" בתור עם, וזה בפעם הראשונה בתעודה היסטורית קדומה. בתעודה נאמר:

הרוזנים משתחוים ואומרים שלום. אין איש מרים ראשו בין תשע הקשתות (הכוונה לאויבי מצרים, שלפי השקפתם הם תשעה עמים בכל העולם). נבוזה כנען והיא בכל רע. נלקחה אשקלון. נלכדה גזר. ינועם היתה לאין. נשם ישראל - אין לו זרע (היינו הוכה מכה נצחת). היתה חארו (ארץ כנען וסוריה הדרומית) כאלמנה למצרים. כל הארצות כולן - שקוט שקטו. כל אשר ינדוד (היינו השבטים הנודדים, המפריעים את שלום-הישוב) - רותק על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח.

אין ספק, כי התפארותו של מחבר שיר התהילה מוגזמת. מרנפתח לא השמיד את עם ישראל, כשם שלא השקיט את שאר הארצות. מלך מצרים זה, שחי בתקופת השופטים, ערך מסע צבאי נגד ערי המלוכה שהתמרדו והיכה בהם. במסע זה פגע גם בישובים ישראליים שבגבול הפלשתי במערב. אגב, תעודה זו אף היא מלמדת אותנו, כי באותה תקופה כבר ישב עם ישראל בארצו ישיבת קבע.

התמוטטות השלטון המצרי בכנען באה במידה ניכרת בעטיים של אי-הסדרים ששררו, הנגישות והמסים הכבדים שהטילו ללא הפסק על שטחי הכיבוש. אמנם כלפי חוץ קוראים לעצמם מלכי מצרים שליטי ארץ כנען. כן מדגיש זאת רעמסס השלישי בכתבות שונות. אחרון המקדשים המצריים בבית שאן נוסד על ידו והוא מציב בו גם את פסלו, כיון שהוא חושב את עצמו כשליטה של העיר וסביבתה. מצב דומה היה באזור החוף ובעמק. עוד רעמסס הששי, שחי בשליש השני של המאה ה- 12, מעמיד את פסלו במגידו. הוא ניסה עוד לקיים את השלטון המצרי בארץ לפחות בנקודות איסטרטגיות עיקריות. אולם קרנה של מצרים ירדה כליל. השלטון המצרי נשכח במהרה ובמקורות המקראיים, למשל, אין מזכירים אותו כלל.

הכיבוש

כיבוש הארץ בידי יהושע נעשה על פי הציווי שנצטוו בני ישראל להוריש את יושבי הארץ ולהתיישב בה (במדבר ל"ג נ"ג, ראה רמב"ן שם; דברים א כ"א יהושע א' ועוד)

הכיבוש נמשך שבע שנים. זאת לומדים אנו בזבחים קי"ח ע"ב: "שבע שכיבשו ושבע שחילקו מנלן? דקאמר כלב (יהושע י"ד ז') בן ארבעים שנה אנוכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש-ברנע לרגל את הארץ ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, וכתוב (שם פסוק י')... ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה". ורש"י מפרש שם: "בשעת חילוק כשבא (כלב) לתבוע חברון בן ארבעים שנה וגו' והיא היתה השנה השניה. נתעכבו במדבר שוב שלושים ושמונה שנה. נמצא כלב בן שבעים ושמונה שנים כשעברו הירדן, וקאמר בשעת חילוקה בן חמש ושמונים שנה, הרי שבע נשתהו לכיבוש".

היקף הכיבוש בימי יהושע לא היה שלם, אם כי ההתנגדות של תושבי הארץ נשברה בעיקרה בתקופה זו. בני ישראל התנחלו בחלק ניכר של השטח שהובטח למשה ויהושע, אחרי שיהושע היכה את הכנעני מן הנגב ועד בעל גד (יהושע י"ב ז-ח). על פי הנאמר בספר יהושע ניתן לקבוע תחומים שונים. למשל, השטח מבעל גד בגבעת הלבנון ועד לבוא חמת לא נכבש ולא נתחלק לשבטים ואילו השטח מבעל גד ועד הנגב חולק בין שבטי ישראל, אם כי לא נכבש כולו, כגון רצועת החוף (יהושע י"ג ב-ד), העמק (שם י"ז י"א-י"ב; שופטים א' כ"ז); חלק מנחלת דן (יהושע י"ט מ"ז; שופטים א' ל"ד-ל"ה; שם י"ח א'-כ"ט); ירושלם, גזר וערים אחרות (יהושע ט"ו ס"ג; שם ט"ז י'; שופטים א' כ"א, כ"ט-ל"ג).

במרוצת הזמן התחזקו בני ישראל ונתבססו בארץ, נתנו את הכנעני למס, אם כי לא הורישוהו מכל המקומות.

בני יוסף לא הסתפקו בשטח המצומצם שעמד לרשותם להתיישב. הם באו לפני יהושע והתאוננו, כי נחלתם צרה להם, כיון שההר מיוער ובעמק יושב הכנעני בעל רכב הברזל. יהושע משיב להם, כי עליהם לברא את היער שבהר ולהוריש את הכנעני מן העמק (יהושע י"ז י"ד-י"ח).

על הברזל ושימושו

את השימוש בברזל הביאו בעיקר גויי הם, עליהם נרחיב את הדיבור להלן. לפניהם השתמשו בברזל ביחוד בממלכת החיתים (במאה ה- 13 14 לפה"ס) במידה נדירה למדי, כיון שאז וה- נחשב הברזל כמתכת יקרה. למשל, מאמצע המאה ה- 14 לפה"ס נמצא פיגיון עם להב של ברזל. כן נמצאה, מאותו זמן בערך, חותמת זהב משובצת ברזל, שנחשבה כמתכת יקרה יותר מן הזהב. בסוף המאה ה- 12 לפה"ס נכנס הברזל בשימוש כללי ובמיוחד כנשק תוקף. במשך הזמן החלו משתמשים בו גם בחקלאות. הברזל החליף את הנחושת ואת הברונזה הן בכלי-נשק והן בכלים שהיו מלפני כן בשימוש כללי ובמיוחד בחקלאות.

דרך הכיבוש

תאור כיבושה של ארץ ישראל שונה לפי האזורים השונים של הארץ. תיאור זה כולל חלקים אחדים. עבר-הירדן המזרחי נכבש עוד בימי משה. יהושע כבש את עבר הירדן המערבי לחלקיו השונים: תחילה המרכז והדרום ואחרי כן הצפון. לכיבוש הדרום ניתן תיאור מפורט בפרקים ו' ח' ט' י' בספר יהושע. נחלות יהודה ובנימין שבדרום נכבשו תחילה וכאן התיישבו רבים מבני ישראל. כן יש לייחס חשיבות רבה לעובדה, כי בחלק זה היה מרכז הישוב ומרכז הכובד של חיי העם. לעומת זה היה הישוב היהודי בצפון דליל למדי. תיאור הכיבוש של חבל ארץ זה ניתן בפסוקים א'-ט"ו שבפרק י"א ביהושע.

חלוקת הארץ, כפי שתוארה בספר יהושע החל מפרק י"ג, היא תוכנית ברורה שבאה מתוך הסכם של ברית כל שבטי ישראל שכבשו את הארץ משני עברי הירדן.

על ההתיישבות בהר

התיישבותם של בני ישראל באזור ההררי נתאפשרה במידה ניכרת הודות לידיעת תנאים נוחים של אגירת מי גשמים במיוחד. בניגוד לכנענים, שהתיישבו בדרך כלל במקומות קרובים למעינות או לנחלי-איתן, התיישבו בני ישראל באזור ההררי שכמות מימיו דלה. בני ישראל ידעו להשתמש בבורות סודים חצובים בסלע שאינם מעבירים מים. כן הוכנסו לשימוש בחקלאות כלים שונים, ובהמשך הזמן גם כלי-ברזל. כל אלה סייעו בהרבה, שבני יוסף, למשל, שהתנחלו באזור ההררי, יכלו להרחיב את הישוב במידה ניכרת.

ראיות לישוב יהודי צפוף בהר, יותר מזה של הכנעני, אפשר להביא מהחפירות הארכיאולוגיות. מקומות רבים הוקמו על ידי בני ישראל מבלי שיהיה בהם ישוב כלשהו מלפני כן. המימצא הארכיאולוגי מלמדנו, כי, לדוגמא, הערים גבעת בנימין (כיום תל א-פול מצפון לירושלים), הרמה (היום רמה, כ- 9 ק"מ מצפון לירושלים), ענתות (כיום כפר ענתה,4.5 ק"מ צפונית לירושלים), (כ- מצפה (תל-אל-נצבה, 13 ק"מ צפונה לירושלים); וכן רימון, לבונה וערים אחרות, שנוסדו על ידי בני יוסף בהר אפרים - כולן נוסדו במאה ה- 12 לפה"ס. בחפירות שנעשו במקומות הללו לא נמצאו שרידים מימי הכנענים.

מלחמת התקפות בהנהגת יהושע

המלחמה בין בני ישראל והכנעני לא היתה קשורה בתהליכים של התיישבות במצב שלום. לא היתה אפשרית התמזגות לאומית-תרבותית עם הכנענים. התפקיד היה לנצח את העם היושב בארץ ולהורישו מן המקום. רק "הגרגשי פנה והלך לו" (ירוש' שביעית ו' א'). בני גבעון נכנעו ליהושע (יהושע פרק ט'). אף על פי שלכנענים היה צבא מאומן עם רכב-ברזל וצבא ישראל היה בלתי מאומן ובלי ציוד כבד, בכל זאת רואים אנו כי מצד אחד אימץ ה' את לבם של ישראל והגביר את כוחם ומאידך המס את לבם של הכנענים. זאת ועוד, גורם חשוב שהיה בעוכריהם של הכנענים היה הפירוד ביניהם. שבטי ישראל היו מאוחדים ונלחמו כברית שבטים מאוחדת.

בהנהגתו את העם מתגלה יהושע כמנהיג וכמצביא גדול. הוא יודע לנצל את יתרונות צבאו המאוחד. כל מלחמותיו הן התקפות ואין למצוא ביניהן אף מלחמת מגן אחת. יהושע אינו מתבצר במבצרים. את המלחמות הוא מנהל בשדה הפתוח. פעמים מספר מנצל הוא יסוד חשוב במלחמה, הלא הוא גורם ההפתעה (כגון יהושע י' ט'; שם י"א ז').

את ההפסקה שבין הישוב הכנעני לבין חידוש הישוב הישראלי ניתן ללמוד מתוך החפירות הארכיאולוגיות המראות על הפסק פתאומי וגמור בין תרבות הכנענים בתקופת הברונזה האחרונה לבין תרבות ישראל בתקופת הברזל הקדומה באזור ההררי של ארץ ישראל. במקום הארמונות בערי הכנענים באות בקתות כפריות וגדרות. במקום ביצורים כנעניים מוצקים בונים חומות דקות.

ד' איש המלחמה

בספר יהושע איננו מוצאים תיאורי-קרבות או תיאורים מדיניים בצורה מפורטת. מטרתו של מחבר הספר היא בראש וראשונה להראות את הצד האידיאולוגי, להוכיח את הצד המוסרי, כי בשעה שבני ישראל הולכים בדרך הישרה, אזי מושיעם ה' מידי אויביהם ומצליח דרכם. (כגון יהושע ד' כ"ד; שם פרקים כ"ג - כ"ד). במקומות רבים אומר ה' אל יהושע עוד לפני התחלת הקרב "ראה נתתי בידך"... (כגון ביהושע פרק ו' פסוק ב'; ח' א'; י' ח'; י"א ו'. והשווה בספר שופטים פרקים ב' ג' ועוד)

המגמה האידיאולוגית עוברת כחוט השני בכל הספר. כאמור, נעשות המלחמות על פי מצוות ה'. התכסיסים שיהושע משתמש בהם הם אמנם ריאליסטיים, אולם הם נעשים על פי דבר ה'. למשל, ביהושע ח' ח': "והיה כתפשכם את העיר תציתו את העיר באש כדבר ה' תעשו ראו צויתי אתכם" (וכן שם פסוק ב' ועוד)

יהושע, עבדו הנאמן של ה', חושש שבני ישראל עלולים ללמוד ממעשיהם של הכנענים וללכת בדרכיהם. הוא קורא לכל ישראל ומזהיר אותם לבל ילכו בדרך הרעה ולא יעברו את ברית ה'. "וחזקתם מאד לשמר ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה לבלתי סור ממנו ימין ושמאל" (יהושע כ"ג ו'. וכן ר' פרקים כ"ג-כ"ד).

כיבוש צפון הארץ

מתיאור כיבוש הצפון לומדים אנו, כי חצור היתה אחת הערים החשובות באזור (יהושע י"א). החפירות הארכיאולוגיות מוכיחות, כי המקום היה מיושב לפחות החל מן התקופה הכנענית התיכונה. נקודת ישוב זו תופסת את המקום האיסטרטגי החשוב ביותר בעמק הירדן הצפוני. חצור שולטת על שלשה קוי דרכים חשובות, הלא הם: א) דרך הים העוברת על ידה מן הדרום בכיוון לדמשק, ב) דרך עמק הירדן, העוברת מחצור צפונה לעמק החולה, בקעת עיון וממנה לבקעת הלבנון, ג) דרך הגליל העליון ומכאן דרך קדש בכיוון לצור שבמערב.

גם במלחמת דבורה וברק בן אבינועם רואים אנו כי חצור היא עיר חשובה ביותר ו"ראש כל הממלכות האלה", כי על כן נקרא מלכה "יבין מלך כנען" (שופטים ד' כ"ג ועוד).

נפתלי הוא מהשבטים העיקריים שנתיישבו בצפון. גם במלחמת דבורה הוא נוטל חלק חשוב (שופטים ה' י"ח). לא כבני אשר בחרו בני נפתלי בחלק המיוער והבלתי מיושב של הגליל למטרת ראשית התנחלותם. בני אשר לא רק שלא הצליחו לגרש את הכנעני אלא אף "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו" (שופטים א' ל"ב).

בני דן עלו במשך הזמן צפונה, אחרי שהיו נאלצים לעזוב את השפלה (יהושע י"ט מ'-מ"ח; הם נחלצו ההרה - שופטים א' ל"ד). בסוף תקופת השופטים עלו בני דן לצפון וכבשו את ליש (שופטים י"ח). יתכן והם נשארו מנותקים במידת-מה משאר שבטי הגליל. זה היה בגלל הכנענים של האזור ובראשם חצור.

בתחילה התקדמה ההתנחלות של שבטי ישראל בגליל במידה ניכרת. אחרי כן באו הפרעות רציניות מצד הכנענים שבאזור ובראשם מלך חצור עם שר צבאו סיסרא (שופטים ד' ג'; ה' ו-ז ועוד). ברק בן אבינועם מקדש נפתלי עמד בראש המלחמה, בה השתתפו מבני נפתלי, זבולון ויששכר שבצפון ומבני מכיר, אפרים ובנימין משבטי המרכז. הנצחון הישראלי שיחרר את שבטי הגליל מנסיון ההשתלטות הכנענית ואף הכניע את הכנעני. (שופטים ד' כ"ד). אחרי כן הרחיבו שבטי ישראל את שטח שלטונם והטילו את מרותם גם על העמקים הפוריים.

הנה כי כן השתרעו שבטי ישראל במשך הזמן מדן ועד באר שבע ובחלק גדול של עבר הירדן המזרחי. אמנם מספר מרכזים כנענים לא נכבשו, כגון אלה שמירושלים ועד חוף הים וכן אחדים בעמק יזרעאל. באותו זמן הופיע גורם חדש מצד השפלה שהשפעתו היתה ניכרת בעיקר בעבר הירדן המערבי במשך תקופה ממושכת הלא הוא העם הפלישתי.

הפלישתים

אחרי מלחמות יהושע מופיעים הפלישתים. לפי יהושע י"א כ"ב "לא נותר ענקיים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו". נקודות ישוב אלו הן ערי פלשתים בעתיד. לעומת זה הרי ביהושע פרק י"ג פסוק ג' נזכרים כבר סרני הפלישתים (ראה שופטים ג' ג' ועוד. עיין חולין ס' ע"ב).

סבורים, כי הפלשתים נאחזו בארץ בעיקר בימי רעמסס השלישי )1164-1165 לערך). מניחים, כי עוד החל מימי רעמסס השני התחילו לסכן את חופי הים התיכון והגיעו עד מצרים. מאזור הים האיגיאי הופיעו גויי הים, שהנודעים שבהם הם הפלשתים והת'כל (סכל). תחילה התפרצו אל תחום שלטון המצרים בכנען והמשיכו עד הדלתה של הנילוס. כאן הובסו על ידי רעמסס השלישי. בשיר נצחון מתאר רעמסס את מצב הדברים שהיה ערב המלחמה:

גויים מאיי הים יצאו, לפתע התפשטו. כל ארץ לא עצרה כוח לעמוד בפני מחנותיהם, החל מארץ החיתים; קדי (עיר בצפונה של סוריה), כרכמיש (עיר חשובה במעלה נהר פרת), ארוד (עיר נמל על אי בצפון סוריה. ראה יחזקאל כ"ז ח'), אלישע (קיפרוס. ראה בראשית י' ד', יחזקאל כ"ז ז') נשמו. הם חנו בארץ אמור (=האמורי) ובזזו את הארץ ויושביה עד כלה; הם הלכו, לפניהם אש להבה, וצעדו בדרך מצרים. עצמת כוחם היתה פלשת, סכל, שכלש, דנן ושש; הגויים האלה כרתו ברית ביניהם לשים יד על מצרים, עד קצה תבל ובלבם בטחון ומזימות רבות.

בני סכל הנזכרים בתעודה שלפנינו הצליחו להקים מלוכה קטנה בעיר החוף דאר בשרון, מדרום לחיפה. הם נזכרים כבעלי העיר הזאת גם בתיאור מסעו של הכהן המצרי ואן-אמון לסוריה (בערך ב- 1080 לפני הספירה). העמים האחרים מגויי הים, חוץ מן הפלשתים, אינם ניתנים לזיהוי.

אחרי שעלה בידי גויי-הים להחריב את ממלכת החיתים הגדולה באנאטוליה ובצפון סוריה מוצאים אנו חלק מהם, את הפלשתים, בתור מושלי אזור החוף הדרומי של ארץ ישראל. (על הפלשתים והכפרותים ראה, למשל, בראשית י' י"ד; דברים ב' כ"ג; עמוס ט' ז'; צפניה ב' ה'). תחילה משמשות לפלשתים כמרכזים הערים עזה, אשקלון ואשדוד. יוצא מכאן, כי הם מופיעים בתור יורשי מצרים לשעבר, כי הרי מרכז שלטון המצרים היתה עזה, שהפכה עכשו כאחת מערי סרני הפלשתים. לשלושת הערים הללו יש לצרף בהמשך הזמן את הערים גת ועקרון, המצויות בפנים השפלה על גבול אזור הישוב היהודי. במשך הזמן עלה בידי הפלשתים להטיל את מרותם על חלק ניכר של הארץ כולה. על הפלשתים ומלחמותיהם לומדים אנו במקומות שונים בספר שופטים, ספרי שמואל א' וב' ועוד.

הפלישתים הביאו עמם את תרבותם ושפתם, שהיו שונות מאלו של העמים השמיים, שישבו בארץ ישראל ובארצות הסמוכות לה. הם היו מומחים בהכרת כלי עבודה, כלי נשק ורכב ברזל (ש"א י"ג י"ט-כ"ב).

מן הארכיאולוגיה ידוע לנו, כי תרבותם החומרית היתה גבוהה למדי. שרידים נתגלו בעיקר בחפירות שונות שנעשו בשפלה ובנגב. הללו מכילים טיפוסי קדירות אופייניים לפלישתים. אמנם מתברר, כי את צורות הכלים חיקו בצורה ובקישוט את הסגנון המיקיני. במרוצת הזמן נבללו הפלישתים בכנענים אותם ניצחו. הפלישתים קיבלו את לשונם ואת תרבותם החומרית והרוחנית של כנען.

הפלישתים עלו על בני ישראל הן בתכסיסי מלחמה והן בכלי נשק. פעמים מספר עלה בידי הפלישתים לנגוף את בני ישראל (ראה במקומות שונים בשופטים ובשמואל א'); הם הרגו את שאול המלך והשתלטו על חלק ניכר של ארץ ישראל (ר' שמו"א פרק ל"א. דהי"א י'). דוד המלך היכה אותם מכה ניצחת ושם קץ לכיבושיהם (שמואל ב' ה' ט"ז-כ"ה; שם ח' א' ועוד). מאותו זמן מילאו תפקידים מסחריים בלבד.