מעמדם ההלכתי של האנוסים לאור ספרות התשובות

מחבר: אליאב שוחטמן

שנה בשנה, 1993

תקציר: דיונים הלכתיים הקשורים במעמדם של האנוסים , בעיקר בקשר עם דיני נישואין ואישות.

מילות מפתח: גירוש ספרד, אנוסים

השנה אנו מציינים מלאת חמש מאות שנה לגירוש יהודי ספרד, ובה בעת חיים אנו בעיצומה של תקופה גדולה של קליטת עלייה, שלא ידענו כמותה מאז שנותיה הראשונות של המדינה. הצד השווה לשני אירועים אלה הוא, ששניהם הולידו בעיות הלכתיות משותפות. וכך, ספרות ההלכה שנכתבה לפני מאות שנים לרגל גירוש ספרד ותוצאותיו, יכולה לשמש גם בימינו לרגל הבעיות ההלכתיות אשר אנו עומדים בפניהן נוכח גלי העלייה האחרונים.

המאורע של גירוש ספרד לא היווה, לכאורה, תופעה יוצאת דופן בתולדות עמנו, שכן גירושים ושמדות פקדו את עם ישראל בארצות שונות ובתקופות שונות, כמו גירוש היהודים מאנגליה ומצרפת, ואינוסם של יהודים להמיר את דתם במהלך מסעי הצלב באירופה ובתקופת התפשטותו של האיסלאם בחצי האי ערב.

ואולם, לא יהא זה נכון לראות את המאורע הזה כעוד אסון אחד שהתרחש על עמנו; המדובר באחד האירועים הטראגיים ביותר שבתולדות עם ישראל. מה שמייחד את המאורע של גירוש ספרד הוא הטוטליות המוחלטת של הגירוש מחד גיסא ושל השמד מאידך גיסא. גירושים ושמדות אחרים היו - עם כל חומרתם - אירועים חד-פעמים וזמניים. כשגורשו יהודים ממקום כלשהו - עבר פרק זה והתחלף השליט ובוטלה הגזירה והותר ליהודים לחזור לאותה ארץ; גם אירועי השמד לא גרמו לכך שקיבוץ יהודי שלם יאלץ להמיר את דתו. ואולם, הגזירה של גירוש ספרד לא היתה זמנית ולא הסתיימה עם עלותם לכס המלוכה של שליטים חדשים; הצו המלכותי של פרדיננד ואיזבלה ימ"ש לא בוטל באופן רשמי אלא בזמן האחרון ממש, ובפועל נמנע מן היהודים במשך מאות שנים מלחזור לספרד. גם גזירת השמד היתה טוטאלית. אותם יהודים שלא רצו או לא יכלו לצאת מספרד - מסיבה זו או אחרת - בזמן הגירוש, נאלצו לקבל את דת הנוצרים באונס, ומגזירה זו לא נמלט איש. גם כאן מדובר על גזירה שהתמשכה לאורך תקופה של מאות שנים, שכן האיקויזיציה המשיכה לפקוח עין על ה"נוצרים החדשים" לבל יחזרו לדתם הקודמת, ואנוסים וצאצאיהם שנתפסו על קיום מצוות הדת היהודית שילמו על כך לא פעם בחייהם.

מבחינת ההיקף והעוצמה, האירוע של חורבן יהדות ספרד על שני היבטיו: גירוש ושמד, הוא איפוא יחיד מסוגו בתולדות עמנו, ואין תימה שהוא השאיר את רישומו בספרות השאלות והתשובות של הזמן - ספרות המשקפת את השאלות ההלכתיות המעשיות שניסרו בחלל עולמה של החברה היהודית (לסקירה מקפת בנושא "אנוסי ספרד ופורטוגאל בספרות התשובות", ראה ש' אסף, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג, עמ' 180-145). לא נוכל לעסוק, כמובן, בכל השאלות הללו, ואבקש לייחד את הדיבור לשאלת מעמדם ההלכתי של האנוסים, ובמיוחד בדיני הנישואין והגירושין - שאלות, שכאמור, נודעת להן חשיבות מעשית גם למציאות של ימינו. בפתח דבריי אבקש לייחד מלים אחדות לשאלות עצם מעמדם כיהודים; האם יש להתייחס אל האנוסים כיהודים גמורים, או שמא דינם כגויים הצריכים טבילה כאשר הם מבקשים לחזור לחיק עם ישראל, וזאת לאור החשש שמא אבותיהם נשאו להם נשים נוכריות?

כבר הרשב"א פסק לגבי אנוסי זמנו, "שאין להם דין גרים" ואינם צריכים טבילה, "שאין הטבילה מעכבת אלא בגר" (שו"ת הרשב"ש, סי' פט) וכן הורה ר' אליהו מזרחי לגבי האנוסים יוצאי ספרד (שו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' לב): "ואלו מעשים בכל יום ובכל מקום בפני הגדולים, שכל האנוסים הבאים לשוב בתשובה אין אנו צריכים אותם כי אם מילה בלבד, לא טבילה".

וכן הורה הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז, ח"ק, סי' תטו) שאין טבילה מעכבת, עם זאת, מביא הרדב"ז בשם רבינו שמחה, "דכל בעלי תשובה צריכין טבילה, מיהו אין הטבילה מעכבת אלא מיד כשהרהר תשובה הרי הוא צדיק גמור אלא שצריך לצער עצמו". ואולם, כפי שמפרש הרדב"ז, אין זו דרישה המעכבת בעד החזרה לעם ישראל,

"אלא מפני שהוא יוצא מטומאת העכו"ם לטהרת ישראל צריך טבילת טהרה כטבילת יום הכיפורים, דלא גרע מבעלי תשובה שכתב רבינו שמחה ז"ל שצריכין טבילה".

לקביעה בדבר החשבתם של האנוסים כיהודים גמורים נודעה חשיבות רבה במיוחד בתחום דיני האישות (לעניין תוקף קידושיהם, זיקת יבום וכיו"ב), ולכך עוד נחזור בהמשך הדברים.

מה היה מעמדם של האנוסים וצאצאיהם - האם הם הוחזקו כיהודים, במקום שלא הוכח שהתערבו בגויים, או שמא דבק בהם החשש של נישואי תערובת, ומחמת זאת אי אפשר היה להחזיקם כיהודים גמורים?

כאן יש להבדיל בין ראשית התקופה ובין המשכה. בראשית התקופה הקפידו האנוסים, כרובם, שלא להתחתן אלא בינם לבין עצמם. עדות לכך מצויה בדברים שכתב ר' שמעון דוראן, נכדו של התשב"ץ, שנים ספורות קודם הגירוש של שנת רנ"ב (שו"ת יכין ובועז, ח"ב, סי' לא):

"חזקת כל האנוסים אין נושאין גויות, ודבר זה מפורסם לנו שהם מתנהגים בכך... דור אחר דור מזמן הגזרה עד היום... וכל אנוס הבא לעשות תשובה כשם שמחזיקין אותו שאביו מישראל כך מחזיקין אותו שאמו מישראל ואינה גויה... לפיכך אנוסים אלו לא חששו להצריכם (בחזרתם אל היהדות) טבילה, מפני שסמכו על חזקתם שאמם מזרע ישראל. ואף על פי שיש מקצת מהם שמתערבים בעכו"ם ולוקחים נשים מבנותיהם, אין עושה זה כי אם מעט מן המעט, אחר מעיר... ואותן שאין נושאין גויות הם הרבה מאד עד שכמעט שאין יחס לאותו המעט בערך אל הרוב".

וכן הוא כותב בתשובה אחרת (שם, סי' ג), שנישואין בין אנוס ונכריה "הוא אצלם מרוחק ומתועב ושוב אין מתערבים בזרעו, כי אותו זרע הוא נחשב אצלם כעכו"ם, כאשר הוא הדין" (ראה גם שו"ת מבי"ט, ח"ב, סי' פב).

עד מתי נמשך מצב זה שבו אפשר היה לקיים באנוסים חזקת יהדות? בוודאי שאי אפשר לתחום קו ברור, אבל מעניין שעוד כמה דורות לאחר הגירוש מוצאים אנו בתשובת מהריט"ץ את המשך המגמה הרואה את צאצאי האנוסים כמי שמוחזקים כיהודים כשרים שלא התערבו בגויים. וכך הוא כותב (שו"ת מהריט"ץ החדשות, סי' קז):

"ואין לחוש שמא אביו של זה האנוס הערל נשא גויה וילדה לו בן זה, והרי הוא הולד הולך אחר אמו והוי כגוי וצריך מילה וטבילה. הא ליכא למימר, משום דחזקת האנוסים אינם נושאים גויות, בפרט הפורטוגיזים הם נזהרים מלקחת גויות והגויים נזהרים מלהתחתן בם, ולכן אין לחוש לזה".

וכן כותב מהריט"ץ בתשובה אחרת, לעניין זיקת יבום בבני האנוסים, וזו לשון השאלה (שו"ת מהריט"ץ, סי' קמח):

"שני אחים מהאנוסים בפורטוגאל מיון, זה מאה ועשרים שנה שהורתם ולידתם שלא בקדושה ונשתכחה תורת קידושין מהם, שאינם מקדשים כלל והם עובדים עכו"ם ומחללים שבת בפרהסיא, ובא אחד מהם עם אשתו משם וקדשה בפנינו כדת משה וישראל ומת בלא בנים".

השאלה שהתעוררה היתה אם האישה זקוקה לייבום.

בתתשובתו פוסק מהריט"ץ שזיקת יבום קיימת, ולעניין החשש שמא נטמעו אבותיהם של אנוסים אלה בין הגויים ולכן אין זיקת יבום, הוא כותב:

"גם אין לחוש שמא גויה נטמעה ביניהם ואין לה אישות כלל ובניה אין להם אחוה ולא תפול זיקה. הא ליכא למיחש בנדון זה, שהרי אם היה כן היה ניכר ביניהם, דהא כפי מה שבא בשאלה אין הדבר לדור דורים אלא מאה ועשרים שנים, ואפשר שזקנו של זה היה יהודי, וכיון שכן אילו היה ביניהם גוייה מידע הוה ידעי והוה מתפרסמה מילתא, ואפילו זה עצמו היה יודע אם זקנתו גוייה או לא וקלא הוה ליה למלתא ומזהר הוו זהירי בה אנוסי עמנו להבדל מהמשפחה זו והיו מביאין במשפחה זו ציונים להבדילם לרעה. וכיון שלא נשמע דבר זה בזמן קרוב, ליכא חששא. וזה פשוט ומבואר, ומה גם בנשים צדקניות הזקנות של פורטוגאל שהגידו לנו כשרותם, שמהמה תצא תורה ויהדות, והן הנה היו לבני ישראל להביאן לחסות תחת כנפי השכינה. ומעתה אילו היה במשפחה זו בנשותיהן פגם של פגם גויה, מידע הוו ידעי, הילכך ליכא למיחש להכי וזיקתן זיקה" (וראה גם שו"ת מהריב"ל, ח"א, סי' טו).

אכן, כבר באותו עניין מוצאים אנו חכמים שלא הסכימו עם גישה זו. בין הרבנים שנחלקו על מהריט"ץ בשאלה זו, נמצא ר' אברהם גבריאל, הכותב בין היתר: "אבל בני דידן, שיש עידן ועידנין שנטמעו בין הגויים, ויכולים להציל נפשם ואינם רוצים, ודאי שלוקחין מבנות גוים לנשים ואינם מקפידים ליקח מבנות אנוסים... שאביהם של אלו בודאי כיון שעברו ק"כ שנים, נטמעו ולקחו נכרית והם כגויים גמורים", ולכן אין כאן זיקת יבום.

ברבות הימים החלו האנוסים לקחת להם נשים נכריות. בתחילת התהליך, הקפידו עדיין שלא לשאת נשים נכריות, אבל לקחו להם נשים כאלה בתור פילגשים. כך כותב ר' יוסף בן לב (שו"ת מהריב"ל, ח"ב, סי' מה): "מה שהוחזקו האנוסים היינו שלא לישא אישה גויה דרך אישות, אבל על ביאה בזנות לא קפדי, דלא קפדי אלא אנישואין". עדות לתופעה זו מצויה בספרי התשובות של הזמן לרוב (ראה, לדוגמא, שו"ת הרדב"ז, ח"א, סי' מח; שו"ת בית יוסף, סי' ה). ואולם, במרוצת הדורות הלך ונחלש הרצון שלא להתערב בין הגויים, עד שכיום אין כמעט זכר לאנוסים כקהילה נפרדת, אלא ברובם המכריע הם התבוללו לגמרי בעם הארץ, אם כי גם היום נותרו קבוצות אחדות של אנוסים שנמנעו במשך כל הדורות עד ימינו מנשואי תערובת, כגון, קהילות אנוסי בלמונטה שבפורטוגל.

מובן מאליו, שאם מדובר באנוס שידוע שאימו גויה, או שיש אפילו ספק בכך, חייב הוא בגיור, לפחות מספק, כפי שכותב הרדב"ז שם: "והוי יודע שאם אמו עובדת עבודה זרה - אף על פי שאביו ישראל, צריך טבילה מן התורה, דישראל הבא על העובדת כוכבים הולד כמוה, ואם הוא ספק הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ואינו נכנס לישראל עד שימול ויטבול".

בהתאם לכך נוהגים בתי הדין כיום בארץ, הן ביחס לעולי רוסיה והן ביחס ליוצאי ארצות אחרות. הנגע של נישואי התערובת שפשה בדורות האחרונים ברוב קהילות ישראל שמעבר לים, אינו מאשר קיומה של חזקת יהדות ביחס לבאים משם, ובכל מקרה שעל הפרק עולה שאלת יהדותו של אדם בפני בין הדין הרבני, נדרשות הוכחות מספיקות ביחס ליהדותו ואין סומכים על חזקה כלשהי (וראה: הרב עובדיה יוסף, עניני יוחסין לנישואין, תורה שבעל פה, כרך לב (תשנ"א), עמ' יא; הרב שילה רפאל, לשאלת זהותם וגיורם של העולים מברית המועצות, שם עמ' נ).

ומכאן לשאלת מעמדם ההלכתי של האנוסים בתחום דיני הנישואין והגירושין. את היסודות לבחינת מעמדם ההלכתי של האנוסים בתחום זה הניחו כבר שני גדולי ספרד בתקופה שלפני הגירוש: הריב"ש והרשב"ץ, וזאת בעקבות גזירות השמד הגדול הראשון בספרד בשנת קנ"א (1391) - מאה שנה לפני הגירוש של שנת רנ"ב.

נדון תחילה בשאלת התוקף ההלכתי של קשרי הקידושין והנישואין בין האנוסים. כידוע, נמנע מן האנוסים מלקיים את מצוות הדת היהודית, ובוודאי שלא יכלו לקיים את הטכסים הפומביים של קידושין ונישואין כפי שמחייבת ההלכה.

ביחס לתחילתה של התקופה, יש בידינו עדויות על כך, שנוסף על הטכס הנישואין שנערך בכנסייה קיימו היהודים האנוסים טכס נישואין כדת משה וישראל בסתר. בתשובה שנמצאת בספר יכין ובועז (ח"ב, סי' יט), שזמנה שנים אחדות קודם הגירוש, מסופר,

"כי אלו האנוסים אשר בכאן [ולנסיה], נוהגין בנישואיהן קודם שילכו על הגעל [כנסייה] יבואו שני יהודים לביתם, ובפניהם יתן לה הבעל קידושין ויברכו להם ברכת אירוסין, ואחר כך ילכו אל הגעל ויעשו נישואיהם על ידי השעירים".

ואולם, ברבות הימים חדלו האנוסים ממנהג זה, ועל המציאות שפשטה בין האנוסים מעיד ר' יום טוב צהלון, מחכמי צפת כמה דורות אחרי הגירוש (שו"ת מהריט"ץ, סי' קמח), הכותב

"שנשתכה תורת קידושין מהם... שהאנוסים דידן אינן מקדשין כלל אלא הגלח אומר: 'דעו שחיבורכם הוא כפי נימוס השידייא רומאנא'".

כפי שעולה מפורשות מדבריו של משיב אחר, ר' משה בנבנישתי (שו"ת פני משה, ח"ב, סי' סא), מן הנמנע היה בעד האנוסים להינשא בחשאי כדת משה וישראל ולהימנע מלילך לכנסייה, שכן צפויים היו אז למוות בשריפה, וזו ולשונו:

"בזמנו [של הריב"ש] לא היתה החקירה רבה על האנוסים ואם היו רוצים לפחות לקדש בצינעה כדת משה וישראל מבלי לכת לבית במותם לשמוע הקללה מפי הכומר - אין מוחה בידם... אבל בזמן הזה, שהחקירה רבה - אם לא ילכו להינשא בבית במותם, ישרפו אותו ואתהן".

מאחר שבידי היהודים האנוסים לא היתה כל ברירה, והם היו נאלצים להינשא בכנסייה, נשאלת השאלה: כיצד מתייחסת ההלכה לקשרים אלה שנעשו שלא על פי דרישות הלכה? אם ההלכה מכירה בתוקפם של קשרים אלה, כי אז אין האישה יכולה להינשא לאחר ללא קבלת גט מבעלה הראשון, ואם הלכה האישה ונישאה לאחר ללא גט כשר - ילדיה מן השני ממזרים גמורים. במציאות ההיסטורית ששררה באותה תקופה, אירעו מקרים רבים של פירוד וניתוק בין בני זוג מן האנוסים, כאשר האישה נמלטה מספרד ומפורטוגל ואילו הבעל סירב לבוא עימה, או שלא יכול היה לבוא עימה, והאישה ביקשה להינשא מחדש בלא שניתן היה להשיג את הבעל לשם קבלת גט.

אילו פסקו גדולי ההלכה שבספרד שיש תוקף לקידושיהם של האנוסים, היו מביאים להתהוותה של קבוצה גדולה מאוד של עגונות, שאיסורן להינשא ללא גט בוודאי שהיה בו משום גזירה שחלק גדול מהן לא היה עומד בה. עלול היה להיווצר מצב שאותן נשים היו נישאות ללא היתר, בנישואין שאינן כדת משה וישראל, וכתוצאה מכך היתה עלולה להיווצר כת חדשה שלימה של פסולים לבוא בקהל - מעין מהדורה חדשה של הקראים - שהרי ילדיהן של נשים אלו הם ממזרים, ואי אפשר להעריך לאלו ממדים היתה תופעה זו מגעת.

כפי שנראה בהמשך הדברים, נמנעו חכמי ישראל מלילך בדרך זו שהיתה עלולה להעמיד בסימן שאלה את כשרותו של קיבוץ יהודי גדול לבוא בקהל, והורו שהקידושין והנישואין של האנוסים הם חסרי כל תוקף הלכתי וממילא לא עשויה להתעורר כל בעיה של ממזרות בשל היעדר גיטין כשרים. כיצד הגיעו חכמי ההלכה להכרעה הלכתית זו?

השאלה הראשונה שבה דנו חכמי ההלכה היא: האם משומד מחמת אונס נחשב לעבריין, שאם כן - הרי הוא פסול לעדות, ואם נאמר שכל האנוסים פסולי עדות הם, הרי שאין קידושיהם של האנוס קידושין כיוון שלא נעשו בפני עדים כשרים, ואז יש מקום לומר שאין אצלם בעיית ממזרות (כיוון שגירושיהם פסולים גם הם), שהרי אינם נחשבים לנשואים כלל.

ולכאורה, ראוי היה אמנם לומר, שכל האנוסים פסולי עדות מחמת עבירה הם, שהרי הדין הוא שעל שלוש עבירות - ובכללן עבודה זרה - ייהרג ואל יעבור, ואותם אנוסים שלא מסרו נפשם אלא המירו דתם, ועברו על אחד מן הדברים שמצווה בהם לייהרג ולא לעבור, הרי הם עבריינים ונפסלים לעדות.

ואולם, הריב"ש בכמה תשובות (שו"ת הריב"ש, סיד' ד, יא) קבע,

"שהדין שיהרג ואל יעבור - אם עבר ולא נהרג, לא נפסל לעדות, וכישראל הוא לכל דבריו כיוון שעשה כן באונס, ומפני אימת מות נפלו עליו, שהרי אין בית דין עונשין אותו על כך, דאנוס רחמנא פטריה" (סי' ד).

הריב"ש מצטט תשובת רשב"א שבה נאמר:

"ישראל המיר מחמת יראה - אע"פ שחטא, ישראל הוא. ואע"פ שהיה לו ליהרג ואל יעבור מדכתיב: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', מכל מקום כיוון שאין עליו חיוב בית דין בשביל כך... ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען".

אכן, אימתי נשאר האנוס בגדר של כשר לעדות - כאשר מדובר בנסיבות שבהן הוא שומר את המצוות בינו לבין עצמו, אבל כאשר גם בינו לבין עצמו הוא עובר על המצוות, הרי הוא פסול לעדות וחשוד לאותו דבר שבו הוא עבר (ואם זו אחת משלוש עבירות - נעשה מומר לכל התורה כולה).

"וע"פ שתחלת השמד היה באונס, הרי הוא עתה עובד מרצון כיון שעשה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואים שירא מה שיעלילוהו וימסרוהו".

לפיכך דעת הריב"ש היא, ש-

"אלה האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כל זה הזמן ולא יצאו להימלט על נפשם כאשר עשו רבים, מהם עשירים ומהם עניים מרודים, כבר יצאו מחזקת כשרות, וצריכין חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ושאין בידם לצאת ולהמלט אל מקום שיוכלו לעבוד את השם בלי פחד, ואם הם בגדר זה - הרי הם כישראלים גמורים - ואם עובדים ברצון... אם העבירה היא עבודת כוכבים או חלול שבת בפרהסיא, הרי הם כעובדי כוכבים גמורים לכל דבר... ואם העבירה היא משאר איסורין, הרי הוא מומר לאותו דבר ולא לדבר אחר...".

בהתאם לכך פסק הריב"ש (סי' יא), שאשה מבית האנוסים שהתגרשה מבעלה, וכולם שם - כולל עדי הגט - מן האנוסים, יש לבדוק בחקירת חכם אלו מין אנוסים הם, טרם שנוכל לסמוך על עדותם ולהכשיר את הגט.

ובשאלה אחרת (סי' יד) שבה דן בכשרות הקידושין שנעשו בעדים מן האנוסים והתברר שהם עוברי עבירות גם בינם לבין עצמם, פסק הריב"ש שאין לחשוש לקדושין:

"ואע"פ שתחלתו היה באונס, הרי עובר עתה ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו... וכן אם יכול להישמט מן העובדי כוכבים ואינו נשמט אלא הולך עימהם ועושה כמעשיהם לאכול מזבחיהם - אין ספק שהוא נפסל בכך".

הרשב"ץ פסק (תשב"ץ, ח"א, סי' סג) שאם כי לאנוסים יש חזקת כשרות, מכל מקום אם הורעה החזקה ומתברר שאין הם נזהרים בדברים האסורים, הרי הם כשאר עוברי עבירה שהם פסולים לעדות, וקידושין שנעשו בפניהם אינם קידושין. עם זאת כותב הרשב"ץ (ח"ג, סי' מז), שאם הלכו בני הזוג ונישאו גם בערכאות נראה "שלשום נישואין נתייחד עמה, ולא לשם זנות... וכיוון שיש ישראל כשרין לעדות בעיר עימהם ויודעים שהם מתייחדים, אמרינן עדי יחוד הן עדי ביאה" ויחולו הקידושין. ברור, מכל מקום, שהאנוסים דינם כישראל גמור, וקידושיהם קידושין (ואם נעשו בפני עדים כשרים). וכן לעניין גטין ויבום וחליצה.

לענין מעמדם של האנוסים כישראל פסקו כן גם צאצאיו של הרשב"ץ, בנו הרשב"ש (שו"ת יכין ובעז, ח"ב, סי' לא), שכתב, שלא רק האנוס עצמם, אלא גם "בני אלו האנוסים ישראל הם נקראים אפילו עד כמה דורות... ולא שמענו לאחד מן הגדולים אשר קדמונו שהורה להקל בזה".

בדעה זו החזיק גם ר' סעדיה אבן דנאן, רבה האחרון של גרנדה לפני הגירוש, בתשובה שכתב שבע שנים לפני הגירוש (חמדה גנוזה, קניגסברג תרט"ז, דף יג), אבל מדבריו עולה הד גם לדעה אחרת שהיו לה מהלכים בין חכמי ספרד, ושלפיה "אלו האנוסים הם גויים גמורים והם פחותים מן המשומדים ואין קדושיהן קדושין". והיו שסברו שאנוס שבא על אשת איש, דינו כגוי, ואין הוולד ממזר, ואם הוא מתגייר - מותר לבוא בקהל (כנסת הגדולה, אה"ע, סי' ד, הגהות הטור, סעיף כט).

ביטוי נוסף להשקפה זו בדבר מעמדם של האנוסים אנו מוצאים בתשובת מהרש"ך (שו"ת מהרש"ך, ח"ב, סי' רב) - מחכמי שאלוניקי אחר הגירוש. בפניו התעוררה השאלה אם יש לחוש לקידושיה של אישה, שלפי דבריה האיש שהתקדשה לו היה גוי. הוברר, כי אביו של המקדש היה אמנם גוי, אבל על אימו התעורר ספק אם הייתה מזרע ישראל האנוסים או שגם היא גויה. על פי הדין, גוי הבא על בת ישראל - הוולד יהודי, וכאן - אם אמנם אימו היתה יהודיה - גם היא מן האנוסים - הרי הוא יהודי גמור, וקידושיו קידושין. אבל מהרש"ך מחדש, שאף על פי שנכרי הבא על בת ישראל הוולד יהודי, ואם קידש קידושיו קידושין", מכל מקום היינו בת ישראל כשרה ודאית, אמנם באלו הנשים שבפורטוגל שנטמעו זה כמה שנים בין הנכרים - אפילו שתהיינה מזרע האנוסים, יש מקום להקל...".

לאחר הגירוש והגזירות של שנת רנ"ב, אירעו מקרים רבים של נשים נשואות מבני האנוסים, שהצליחו לברוח מספרד, והותירו את משפחתן שם. נשים אלה ביקשו להינשא מחדש, אבל לפי פסקיהם של הריב"ש והתשב"ץ צריך היה לבדוק בכל מקרה מה תוקף קידושיה של האישה האנוסה. לצורך בירור שאלה זו צריך היה לחקור מי היו עדי הקידושין - אם בינם לבין עצמם שמרו מצוות, אם לאו. בירור מסוג זה הינו משימה לא פשוטה גם כשמדובר במקרה בודד, וקל וחומר כשמדובר במספר גדול של מקרים.

זהו, ככל הנראה, הרקע להתקנתה של התקנה על ידי חכמי שאלוניקי שלפיה, "כל אישה שנשאת לשום איש לבני ישראל בעודם בגזרת השמד, אע"פ שקידש אותה בפני ישראל העומדים שם... שאין לחוש לאותן קדושין כלל, והרי היא מותרת לכל איש ישראל אשר ירצה לכנוס אותה... כי אין שם עדים כשרים בשום צד... וכן אם תשאר גם כן זקוקה ליבם - אין זיקה כלל... ומותרת להינשא" (שו"ת מהרשד"ם, אה"ע, סי' י).

דיונים בדבר תוקף קידושיהם של האנוסים אנו מוצאים אצל החכמים יוצאי ספרד גם שלא על יסוד תקנת שאלוניקי.

בתשובת "בנימין זאב" (סי' ק) נדון עניינה של אישה אחת מן האנוסים שנישאה בערכאות לאנוס שהיה משומד לכל התורה. כעבור זמן יצאו בני הזוג מספרד, ובעוד שהאישה ביקשה לחזור ליהדותה מיאן הבעל לשוב לעמו. ביקשה האישה להינשא לאחר כדת משה וישראל, אבל הועלתה הטענה כי היא מוחזקת לאשת איש וחייבת לקבל ממנו גט גם כתנאי להיתרה להינשא. דעת המשיב היא שאין לחוש לקידושין, לפי שגם אם היו אלה קידושין, אין להם תוקף מאחר שנעשו בפסולי עדות. פסלותם של העדים מוכחת מתוך כך שביקשו להחזיק בדרכי הגויים אף שניתנה להם אפשרות לחזור לעמם, "ואפילו שנחשיב אותם כאנוסים - אפילו הכי אין עדותן עדות כיון שיש לאל ידם לצאת משם ואינם יוצאין, הוו להו תחילתן באונס וסופן ברצון, והם חשודים על כל עבירות שבכל התורה".

עוד כותב המשיב שאין לחשוש שמא קידשה בצינעה כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, שהרי בעבירות חמורות יותר לא חש המקדש ובוודאי שאין לחוש שמא קידש בצינעה כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות.

כמו כן דן המשיב באפשרות שמא קידשה קידושי ביאה. גם זאת דוחה המשיב, מן הטעם שהמקדש סמך על "זיווג שזיוגו ההגמון, ואותם הם קדושין שלו ועל אותם סומך ובעל ובעילתו בעילת זנות הוא ולא בעילת קדושין". ואין לומר, שכיוון שידע שאין זיווגו של ההגמון עושה קידושין גמר ובעל לשם קידושין, שכן חזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהרי חזקה זו אינה אלא "בישראל דחזקת כשרות עליו ואינו רוצה לבעול בעילת זנות, אבל הכא דליכא ביה צד יהדות, דהא משומד לכל התורה כולה הוא".

המקרה שנדון על ידי "בנימין זאב" היה קל, יחסית, משום שדובר בו בנישואי ערכאות. אבל מה הדין בקידושין שנעשו כדת משה וישראל? במקרה כזה, תלוי תוקף הקידושין בכשרותם של עדי הקידושין, ואם תתקבל הבחנת הריב"ש בין אנוסים שומרי מצוות בסתר ובין אנוסים שאינם שומרי מצוות בסתר, כי אז יש לבדוק, כאמור לעיל, כל מקרה לגופו, ובמציאות ששררה אז זו היתה משימה קשה מנשוא.

ואמנם, רבי דוד הכהן בתשובה (שו"ת רד"ך, בית כ), דן בתוקף נישואיהם של האנוסים, ואף על פי כשהורה שהאנוסים פסולי עדות הם, ולכן אין לקידושין תוקף, עם זאת עורר את השאלה (חדד ד, ד"ה ואפילו): שמא כשרים הם

"ואינם עוברין עבירות, ומה שמראים עצמם בפני העובדי כוכבים ומזלות דנוהגים כמנהגם ואוכלים נבלות ועוברין על עבירות, הוא מסיבת פחדם והם שוגגים, דחושבין דהיתר הוא מאחר שהוא על כרחם... וכל דבר שהעושה אותו קרוב להיות שוגג - אם לא הזהירו אותו, עדותו כשרה"?

בסופו של דבר לא נמנע אמנם רד"ך מלהורות כי האישה שלפניו דינה כפנויה, אבל זאת משום שנמצא שלא היה בנסיבות אותו מקרה מעשה קידושין. יתכן, שבנסיבות אחרות, היה חושש לסמוך על פסול כללי לעדות של כל האנוסים.

והנה, בתשובת ר' יוסף בן לב, מחכמי סאלוניקי (שו"ת מהריב"ל, ח"א, סי' כב), יש מענה לקושי זה. בתשובתו דן מהריב"ל בתוקף הקידושין שנעשו בין אנוס ואנוסה בפורטוגל לאחר הגירוש, והוא עסק בצדדים השונים של הבעיה שנדונה לפניו ולבסוף הוא כותב שגם אם נחמיר בספקות שהתעוררו שם, מכל מקום

"כיון דהני סהדי לא הוו יהודים גמורים אלא מאותם האנוסים שהם או אבותיהם נאנסו בשמד פורטוגאל ונתעכבו שמה כמה ימים וכמה שנים והיו יכולין לצאת להמלט על נפשם, ובניהם אשר קמו אחריהם הרי הם כמותם כיון שגם הם נתעכבו כמותם שמה כמה שנים, וכבר ידענו וראינו... שכל גדולי שאלוניקי ... הורו הלכה למעשה שכל אשה אשר תבוא מפורטוגאל או קאשטילייא אין אנו חוששין לקידושין שנתקדשה אחר השמד כלל, ולא חלקו בין אותם שנאנסו לבניהם אשר קמו אחריהם אחר שגם הם נתעכבו שמה ונשאו נשים והולידו בנים ובנות וידעו את ה' כי הם אומה בפני עצמו באותו המלכות, ומלידה ומבטן יודעים שהם יהודים, ורואים חבריהם באים למלכות תוגרמה לחסות תחת כנפי השכינה והמה מתעכבים שמה".

יוצא אפוא, שלשיטת מהריב"ל אין צורך לבדוק בכל מקרה מה דינם של האנוס, אלא כולם פסולי עדות מן הטעם שהיה בידם לצאת ולא יצאו, ולכן לכולם יש דין של עוברי עבירות הפסולים לשמש כעדי קידושין, ולפיכך אין תוקף לקידושין שנעשו בפניהם.

מסתבר, שפסיקתו של מהריב"ל מבוססת על תקנת שאלוניקי הנזכרת לעיל, שלפיה אין לחוש כלל לקידושין אצל האנוסים מכיוון ש"אין שם עדים כשרים בשום צד". תקנה זו היתה ללא ספק מרחיקת לכת ביותר. ממקורות שונים יודעים אנו שהאנוסים המשיכו להקפיד הקפדה יתירה על קיום מצוות בסתר. העדות המוחשית והטראגית ביותר היא מסכת ההריגות והעינוים שעברו קהילות האנוסים בספרד ובפורטוגל במסגרת פעולותיה של האינקויזיציה ועושי דברה ימ"ש. בדומה לבני זרעו של עמלק שבדורנו, אף העמלקי אשר בספרד היה מסודר ומאורגן להפליא, ואנוסים הוצאו להורג רק אחרי משפט שבו הובאו הראיות המפלילות אותם בשמירת מצוות הדת היהודית. חומר זה השתמר בארכיוני האינקויזיציה ובימינו הולכים ומתפרסמים הפרוטוקולים של אותם "משפטי צדק", ומתוכם מתגלה דביקותם של האנוסים בדת ישראל.

מקורות נוספים לשמירת המצוות בקרב האנוסים מוצאים אנו בספרי כרונולוגיה, כמו "שבט יהודה" לר' שלמה אבן וירגא, המספר במקום אחד (מהדורת רובינזון, עמ' 130) על יהודי ליסבון שבשנת 1506 שמרו את הפסח וגילו זאת כומרי הנוצרים. ואז הכריזו לבני עדתם שכל ההורג מזרע ישראל יהיו לו בעולם הבא מאה ימי כפרה. בעקבות הכרזה זו "קמו מן העם וחרבם בידם והרגו בשלשה ימים שלשת אלפים נפשות, והיו סוחבים אותם ומוליכים אותם אל רחוב ושורפים אותם. וכמה עוברות היו משליכים מן החלונות ומקבלים אותן ברמחים מלמטה, והולד קופץ כמה אמות. וכן אכזריות אחרות ונבלות אחרות, אין ראוי לספרם".

ובמקום אחר בספר זה אנו מוצאים את דבריו של אחד האינקויזיטורים על קהילת האנוסים שבסיביליה:

"אם תרצה אדוננו לדעת איך האנוסים שומרי שבת נלך ונעלה אל המגדל, ואמר לו: שא עיניך וראה בית פלוני הוא בית אנוס ובית פלוני בית אנוס, וכן רבים, ולא תראה מאחד מהם עם כל תוקף החורף, שיצא משם עשן, והוא מפני שלא הדליקו אש להיותו יום השבת. עוד נודע אצלנו כי אנוס היה בספרד שהיה אוכל כל השנה לחם שלא החמיץ, כדי שיוכל לאכול כן בפסח ולא יקומו עליו, והיה אומר שהאסטומכה שלו אינה סובלת חמץ. ויום שתוקעין שופר הולכין אל השדה ובתוך הרים ועמקים תוקעים כדי שלא ישמע הקול חוצה. ואיש מיכן יש להם ששוחט ומנקר ומוליך לבתיהם. ומהם מי שימול בהחבא, ומהם מי שמל עצמו כי לא בטח באדם מיראה שיגלה הדבר. ומהם מי שמביא ספר תורה בתוך שק של פלפלין".

מסתבר אמנם, שחלק מן האנוסים לא שמרו מצוות גם בסתר, אבל בוודאי שחלק גדול מהם שמרו על המצוות גם בתנאים הקשים ההם. למרות זאת, עצם העובדא שהיה בידם לצאת מספרד ולא יצאו, הביאה את חכמי שאלוקיני לתקן תקנה שקבעה שאין לחוש לקידושיהם משום "שאין שם עדים כשרים בשום צד", ובעקבות זאת פסק גם מהריב"ל שכל האנוסים פסולי עדות הם וקידושיהם אינם קידושין. עמדה זו אינה משקפת כמובן יחס שלילי של חכמי שאלוקיני לאנוסים, אלא היא מעידה על מידת נכונותם להרחיק לכת כדי לתת מענה לבעיות שעליהן עמדנו לעיל.

ומאנוסי ספרד ופורטוגל לאנוסי ברית המועצות של ימינו. בהבדל מגזירות ספרד שביקשו להטיל על היהודית דת אחרת, לא ביקש המשטר הקומוניסטי להטיל עליהם דת חדשה, אבל ביקש לעקור מהם את דת ישראל, ונאסר קיומן של מצוות הדת - כולל טכסי נשואין כדת משה וישראל. כשם שביחס לגזירות ספרד התעוררו שאלות בקשר לתוקפם של נישואין בין האנוסים, כך גם ביחס לגזירות רוסיה התעוררו שאלות כאלה. מה ניתן ללמוד מפסקיהם של חכמי ספרד בשעתו ביחס לבעיותיהם האקטואליות של עולי רוסיה.

ברור, שנישואיהן שנעשו כדת משה וישראל - אם נעשו בעדים כשרים הנישואין תקפים, שכן על דעת כל חכמי ההלכה שהזכרנו מקובל שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין - ואם זה נאמר על האנוסים גם כשהיה בידם לברוח מספרד ולא עשו כן, קל וחומר שזה נכון ביחס לאנוסי רוסיה שלא ניתן להם לצאת כלל.

אבל רוב מכריע של הנישואין שנעשו ברוסיה לא היו כדת משה וישראל, אלא נישואין אזרחיים. טכס הנישואין האזרחי אינו יוצר קידושין, אלא שכמה מן הפוסקים בדורות האחרונים דנו באפשרות של חשש קידושין, או אף קידושין גמורים, בטבעת שהחתן נותן לכלה, או במסמך שנעשה, שיש שבו אולי יסוד של קידושי שטר (ראה לדוגמא, שו"ת מערכי לב אה"ע, סי פז). בין כך ובין כך, נחוצים עדים כשרים כדי שמעשה הקידושין יהיה תקף. דומה, שאם ביחס לאנוסי ספרד, שבשעתו רבים מהם שמרו מצוות בסתר, קבעו החכמים יוצאי ספרד שכולם פסולי עדות ואין לחוש כלל לקידושיהם, קל וחומר באנוסי רוסיה שמזה שנים רבות שכמעט לא נמצאים ביניהם שומרי מצוות, ולכן ראוי לאמר שאף כאן אין לחוש לקידושיהן.

יש שעוררו את השאלה: כלום אין מקום לתת תוקף לקידושי ביאה של עולי רוסיה, על יסוד הכלל: "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין" (ראה כתובות עג ע"א ומקבילות). אבל הדברים שנאמרו על ידי חכמי ספרד (ראה שו"ת הריב"ש, סי' ו) יכולים להיאמר, לכאורה, גם ביחס לאנוסי המשטר הקומוניסטי: אין אומרים כל זה אלא במי שיש לו חזקת כשרות, שאינו עובר עבירות בדרך כלל, ומסתמא גם לא יעשה בעילת זנות אם יכול לבעול לשם קידושין, אבל בעוברי עבירות (גם אם מתוך שוגג או אונס) אין אומרים כן.

פרט לכך, גם קידושי ביאה אינם קדושין אלא בשני עדים כשרים. אין אמנם צורך בעדים שיהיו נוכחים בשעת מעשה אלא בעדי ייחוד, אבל בלי עדי יחוד כשרים - גם אם היה מקום לקיים חזקה זו באנוסי רוסיה, עצם המציאות הרגילה היא שכמעט אין בנמצא עדים כאלה לרוב מכריע של הנישואין שנעשו שם.

בתי הדין הרבניים בישראל נוהגים כיום לילך בעקבות הסוברים שמעיקר הדין אין תוקף לנישואין אזרחיים, אבל כדי לצאת ידי דעת החוששים לקידושי ביאה, או חששות אחרים, מצריכים גט לחומרא במקום שהדבר אפשרי, ורק בשעת הדחק כשאין ניתן להשיג את הבעל מתירים לאישה להינשא ללא גט (ראה א"ג אלינסון, נישואין שלא כדת משה וישראל, תל אביב תשל"ו, עמ' 183). כאשר שערי ברית המועצות היו סגורים, נטו בתי הדין להקל יותר כשלא ניתן היה לאתר את הבעל שנשאר שם. אבל היום, מאחר ששערי ברית המועצות (כיום: רוסיה ויתר ארצות חבר העמים) נפתחו, ובאופן עקרוני אפשר לאתר אנשים שנשארו שם, מחמירים בתי הדין שלא להתיר נישואיה של האישה ללא קבלת גט מהבעל. דומה, שכאשר יש קושי גדול באיתורו של הבעל, כגון שהוא נעלם ולא ידוע מקום הימצאו, יש מקום לסמוך על פיסקיהם החד משמעיים של חכמי ספרד בשאלה זו, ולא להערים קשיים רבים מדי על דרכה של האישה הרוצה להינשא (על הפסיקה ביחס לנישואין אזרחיים בארצות הקומוניסטיות, ראה אלינסון, שם, עמ' 183-184).

כיוון שמזכירים אנו את בעיותיה ההלכתיות של גלות רוסיה השבה לארץ, נזכיר גם את הבעיה ההלכתית של העדה האתיופית העולה לארץ אף היא בעצם הימים האלה שנדונה גם כן על סמך הוראתם של גדולי חכמי ספרד.

בני העדה האתיופית, שספיקות רבים התעוררו בהלכה בנוגע ליהדותם, בין היתר בשל בעית נישואי התערובת, מנותקים היו, כידוע, מכל ספרות חז"ל וממסורת ההלכה המקובלת, כיוון שכך - הגירושין על פי הנהוג אצלם אינם נעשים כפי הדרישות המקובלות של ההלכה, אלא מנהיג העדה מחלק את הרכוש בין בני הזוג המתגרשים והם מוכרזים על ידו כגרושים. מובן מאליו שאין ההלכה יכולה להכיר בכך כגירושין, החייבים להעשות על ידי גט כריתות הנכתב על ידי הבעל לאישה, ושרק באמצעותו מתגרשת האישה. ושוב, אילו קידושיהם של האתיופים היו תופסים מבחינת ההלכה, הרי שצריך היה לראות בהם ממזרים או ספק ממזרים (במיוחד נוכח הריבוי הגדול של גירושין בקרב בני עדה זו).

ואולם, רבני דורנו הורו אף כאן (הרב יעקב כלאב, עדת מעוזו, ח"א ירושלים תשנ"ב, עמ' קלה), שאין לחשוש לקידושיהם. מתברר, שאף על פי שנהוג אצלם שהחתן נותן לכלה בשעת החתונה בגדים או תכשיטים, אין זה בגדר של מעשה קניין הנחוץ בקידושין על פי ההלכה שכן אין החתן מקדש את הכלה על ידי נתינה זו, אלא יש בכך רק סמל לכך שידאג לה ולמחסורה. לפי דבריהם של נכבדי העדה, הם רואים בברכות שנותן עורך החתונה את המעשה ההופך את הזוג לנשואים, וזה בוודאי אינו תואם את ההלכה.

השאלה המתעוררת היא, אם יש לקיים את החזקה של "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", וגם אם קידושי כסף אין כאן - קידושי ביאה מכל מקום יש כאן.

אף לבירור שאלה זו עלינו להיזקק לפיסקיהם של גדולי חכמי ספרד ביחס לאנוסים. הזכרנו לעיל את דעתו של התשב"ץ (ח"ג, סי' מז), שבמקום שיש עדים כשרים - תופסים קידושיהם של האנוסים על יסוד החזקה של אין "אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ועדי היחוד הם עדי הביאה, והרי היא אשתו.

לאור זאת צריך היה לומר לכאורה, שאם נחשוב את בני העדה כעדים כשרים, הרי שגם אם קידושי כסף לא יצרו את הקידושין, מכל מקום יש לחשוש לקידושי ביאה.

אבל גם כאן הפיתרון נמצא בתשובה של חכם אחד מגדולי החכמים יוצאי ספרד, הלא הוא הרדב"ז. פוסק זה דן בתוקף קידושין של הקראים, שאף הם - בדומה לבני העדה האתיופית בימינו - לא נהגו על ידי ההלכה המקובלת בידינו במסגרת המסורת של תורה שבעל-פה. כותב הרדב"ז, שאין לקיים בהם את החזקה של "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין", שכן לפי דעתם המשובשת הם סוברים שהטכס הראשוני הוא זה שעושה את הקידושין, ולכן אין הם מתכוונים שהאישה תהיה מקודשת על ידי מעשה הביאה. שונים הם איפוא מן האנוסים, שרוצים להיות נשואים כדת משה וישראל, ולכן אפשר לייחס להם את הכוונה שאם הקידושין לא תפסו באמצעות החופה או טכס אחר כשלהו, הם יתפסו על ידי האקט של חיי אישות. אבל הקראים - כיוון שלדעתם מעשה הקידושין שלהם חל, אין להם כל כוונה לחזור ולקדש על ידי חיי אישות שלהם.

מבחינה זו (ולא משם בחינה אחרת), דומים בני העדה האתיופית לקראים, שאף הם לא שמעו ממנהגי ישראל על פי המסורת המקובלת, וסיגלו לעצמם מנהגים משלהם, בוודאי שדעתם לקדש על ידי הטכס שלהם, ואין להם כל כוונה לקדש בביאה.

פרט לכך התקבלה דעתם של הריב"ש (סי' ו) ושל הרדב"ז (ח"א, סי' שנא), שאין החזקה הנ"ל אמורה אלא בישראל הכשרים, אבל במי שאין לו חזקת כשרות אין לקיים חזקה זו, ולכן גם בני העדה האתיופית שאינם יודעים מנהגי דת משה וישראל, "ואינם בכלל ישראל הכשרים שיודעים שביאה שאינה של קדושין היא זנות... אין לחוש לביאתם" (עדת מעוזו, עמ' קמ).

עד כאן לשאלת מעמדם ההלכתי של האנוסים במישור דיני האיסורים. שאלה נוספת בתחום דיני המשפחה מתעוררת במישור דיני ממונות: מה דין החיובים הממוניים שבין הבעל והאישה האנוסים שנישאו שלא כדת משה וישראל? כפי שנאמר לעיל, הדעה הרווחת בין חכמי ישראל היא שאין תוקף לנישואיהם, אבל יחד עם זאת - אם האישה רוצה להינשא לאחר, לכתחילה יש צורך בגט לחומרא. האם יש לומר שכיוון שמעיקר הדין אין הם נחשבים לנשואים, הרי שגם הזכויות הממוניות שצומחות מכוח קשר הקידושין והנישואין אינן עומדות לבני הזוג, או שמא יש יסוד לזכויות ממון אלה גם אם מעיקר הדין הקידושין לא תפסו?

בשאלה זו נחלקו גדולי ישראל. דעתו של ר' יוסף קארו היא, שחיובי ממון בין בני זוג אינם תקפים, לא יכול לצמוח מכוחם חיובי ממון למיניהם (שו"ת אבקת רוכל, סי' פא).

המבי"ט, לעומת זאת, סבור (שם, סי' פ) שכיוון שהנישואין של האנוסים תופסים בדיני הגויים, ועל פי דינים אלה נרכשות זכויות ממוניות לבני הזוג, הרי שלזכויות אלה יש תוקף חוזי משום שעל דעת מנהג המקום הם נישאו.

וכן פסק מהרשד"ם (שו"ת, חו"מ, שכז), באותה שאלה גופה, כדעת המבי"ט, בכתבו ש"ידוע אפילו לתינוקות שכל דיני הנישואין הם נידונים על פי המנהג, וכל הנושא אשה סתם, נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו... והוא דבר כל כך פשוט עד שאני תמה איך בא לנו ספק בדבר הזה".

בדומה לשאלה האיסורית שנידונה בדברינו לעיל, גם לשאלה ממונית זו יש חשיבות מעשית למציאות של ימינו ביחס לזכויות וחובות בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים.

במסגרת הפסיקה הרבנית ידוע פסק דינו של בית הדין ברחובות, בראשות אלימלך בר שאול, משנת תשכ"ב (פד"ר ה, 124), שבו נדונה השאלה ביחס לזוג שעלה מרוסיה, שם נישאו בנישואין אזרחיים, ובית הדין אימץ את דעת המבי"ט ומהרשד"ם ופסק שאת רכושם של בני הזוג יש לחלק בהתאם לחוק שהיה נהוג במקום נישואיהם.

כך פסק לפני שנים אחדות גם בית הדין הרבני בחיפה ביחס לבני זוג שנישאו נישואין אזרחיים, והתעוררו ספיקות לגבי גיורה של האישה. בית הדין מצא שהבעל מחוייב לאישה על פי מנהג מקום הנישואין, גם אם לא היה ביניהם כל קשר של נישואין כדת משה וישראל, וזאת על יסוד פסיקתם של חכמי ישראל ביחס לאנוסי ספרד ופורטוגל (תחומין, כרך יב, עמ' 255 ואילך). כותב בין הדין: "מהרשד"ם דן בהתחייבויות שנעשו בזמן שהיו אנוסים כמשפטי הגויים, ועוד הרי לא עשו כן על מנת לעקור חס וחלילה דיני התורה אלא משום שלא היתה להם אפשרות להתחייב בדרך אחרת, כי לא יכולים היו לחיות על פי התורה".

לא ניכנס פה לכל פרטי דברים, שכן לדעת בין הדין יש להבחין בין חיוב שכבר נוצר ובין חיוב שמכאן ולהבא (דהיינו מזונות. וראה לעניין זה: הרב שלמה דיכובסקי, קריטריונים לפסיקת מזונות בספיקות, תורה שבעל פה, כרך לב (תשנ"א), עמ' מ). החשוב לענייננו הוא, שאותן שאלות שהולידה המציאות ההיסטורית של תקופת אנוסי ספרד ופורטוגל, אינן מהוות רק חומר לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, אלא הן חלק מאוצרותיה של ההלכה היהודית החיה והקיימת, ובאמצעותן נפתרות גם בעיות הלכתיות שבימינו אנו.

נתפלל שנזכה להמשך קיבוץ גלויותנו, ושתתקיים בנו נבואתו של ירמיהו הנביא (לא, ט-יא): "מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרעה עדרו, כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד".