המתיחות שבין חכמי דרום יהודה לחכמי הגליל בתקופת המשנה והתלמוד

מחבר: יהושע שוורץ

סיני, גיליון צ"ג, 1983

תוכן המאמר:
הלכות שונות ביהודה ובגליל
בני יהודה מעבירים את מסורתם לגליל
גאוות בני יהודה במסורתם
הגליליים מזלזלים בבני יהודה
חכמי הגליל מטילים דופי בשמירת מצוות בדרום
עצמאות הדרום גרמו להתבטאות חריפה מצד חכמי הגליל

תקציר: המתיחות בין חכמי יהודה לחכמי הגליל נגרמה בגלל עליונותם של חכמי יהודה, עליונות אשר לא ויתרו עליה גם כאשר המרכז עבר לגליל.

מילות מפתח: חכמי יהודה, חכמי הגליל.

 היחסים שבין החכמים בבתי המדרשות בארץ ובחוץ לארץ לא תמיד היו שלווים ורגועים. חכמים רבים וחשובים, משהם באים למקום אחד ומתעסקים בעניינים קרובים, דומה שחיכוכים ביניהם קרובים להתגלות. ברם גורמים חיצוניים השפיעו גם הם על היחסים שבין החכמים. מתיחות הייתה בין חכמי ארץ ישראל ובין חכמי בבל שעלו לארץ. במחקר אחר הראיתי, שמתיחות זו הייתה בה מידה שבאה בשל בבליותם של החכמים העולים. ובדומה לכך הייתה מידה של מתיחות בין חכמי הגליל לחכמי דרום יהודה בתקופת המשנה והתלמוד.

הלכות שונות ביהודה ובגליל

בעניינים רבים התפתחה מסורת של הלכה בגליל, שונה מזו שנהגה ביהודה. כך, למשל, היו עושים ביהודה מלאכה בערב פסח עד חצות, אבל לא בגליל; אף התירו דברים בהתנהגותו של החתן עם הכלה ביהודה מה שלא נהגו בגליל. אין אנו יודעים בדיוק, לאיזו תקופה שייכות רוב המסורות הללו, אבל לדעת רוב החוקרים רובן קדומות, והן מן התקופה שעדיין הייתה יהודה מרכז רוחני ולאומי, כלומר לפני מלחמת בר-כוכבא. ונראה, שהמסורות המעידות על עליונותם של בני יהודה על בני הגליל בלימוד התורה גם משקפות תקופה זו:

"אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם".

אף יש להניח, שהכינוי "גלילי שוטה" שהשמיעה ברוריה אשת רבי מאיר כלפי ר' יוסי הגלילי, גם הוא נאמר בימים שעדיין שהה במרכז שביהודה.

בימים ששימשה יהודה מרכז רוחני ולאומי, והחיים הרוחניים בגליל היו דלים, היתה עמדה גאוותנית זו סבירה. אבל אחר דיכוי מרד בר-כוכבא הוקם מרכז תורני בגליל שהיה עשוי להתחרות בשארית הפליטה שביהודה, ואף לאחר ימים הוא תפס את העליונות בלימוד התורה. כל גילוי של גישה זו המעדיפה יהודה על פני הגליל עשוי היה לעורר את חמתם של חכמי הגליל. אנשי יהודה וחכמיה לא היו מוכנים לוותר לגמרי על מעמדם ועל מנהיגותם ואם כן נכון היה המצב למידה של מתיחות בין שני המרכזים.

בני יהודה מעבירים את מסורתם לגליל

נראה, שאילו החזיקו במסורת הקדומה של יהודה בתחומה בלבד, לא היה הדבר גורם מתיחות. למשל, באזור "דרומא" שבתחום בית גוברין נשמרו מסורות יהודה בעניין קבורה ובעניין הלשון. אין להניח, שמה שנעשה בכפרים מבודדים באזור זה הפריע לחכמי טבריה או לחכמי ציפורי. אבל משהועתקו מסורות הדרום לגליל, ובניגוד למנהגי הגליל, נשתנה המצב. כך היו מנהגי אבלות שונים בין הדרום לבין הגליל. בדרום נהגו להקל ברחיצה במשך שבעת ימי האבל, והיו שואלים בשלום האבל בשבת, ובגליל החמירו בדברים אלה. ומסופר, שר' מאיר נהג בציפורי כשיטת הדרום, ושאל בשלום אבל בשבת. הדבר לא היה לרוחם של תושבי ציפורי:

"רבי יוסי בי רבי חלפתא הוה משבח בי רבי מאיר קומי ציפוראי: אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע. חד זמן חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. אמרין ליה: רבי, אהנו דאת מתני שבחיה. אמר לון: מה עבד? אמרו ליה: חמא אביליא בשובתא ושאל בון".

בהמשך למסורת זו ניסה ר' יוסי לפייס את דעת אנשי ציפורי ולהוכיח להם, שר' מאיר לא נהג כשיטת הדרום. אבל נראה, שר' מאיר ששהה מלכתחילה בבית מדרשו של ר' עקיבא ביהודה, ושהיה האב הרוחני של "קהלא קדישא בירושלם", עדיין שמר על מספר מנהגים של יהודה, ודבר זה הפריע לתושבי הגליל. גם ר' הושעיה שהיה בתחילה תושב דרום יהודה, החזיק במספר מנהגי הדרום לאחר שעזב את האזור:

"רבי הושעיה רבא אצל (צ"ל אזל) לחד אתר. חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו".

וכך גם מסופר, שעולי בבל בארץ ישראל המשיכו לשמור על מסורת בבל, ודבר זה גרם מתיחות ושנאה כלפיהם מצד חכמי הארץ ותושביה.

גאוות בני יהודה במסורתם

אין ספק, שהיתה מידה של גאוה בדבקותם של אנשי יהודה במסורת הקדומה. ביהודה, לאחר מלחמת בר-כוכבא, הקפידו על הלשון העברית בדיבור ובכל הקשור בה לבית הכנסת. לעומת זאת בגליל, ובפרט בגליל התחתון, גברה הנטייה לשימוש גם ביוונית, וזה מעיד על הלניזציה גם במרכז יהודי גדול. אך אין לראות את דבקותם של תושבי יהודה במסורתם העתיקה כתוצאה של גאוה או עקשנות בלבד. נראה, שראו בשמירת מסורת זו דרך להבטיח את עצמאותם, כך, למשל, ביקש רבי יהודה הנשיא להחזיר את המרכז ליהודה, והתעניינותו הרבה שלו ביהודה מסתברת מעובדה זו. הוא שהה בלוד כדי לדון במעמדה ההלכתי של אשקלון, הורה שם בעניינים שונים, שלח את שליחיו לעבר את השנה וחידש את ההלכה, שאין מעברין את השנה אלא ביהודה. וסביר, שלא השאיר רבי יהודה הנשיא את ביצוע תכניותיו בידי הדרומיים בלבד; ונראה שתושבי הדרום הביטו בעין רעה על הגליליים, שהגיעו ליהודה במצוותו של רבי. אפשר שיש לראות את התנגדותם של ר' פינחס בן יאיר ושל בר קפרא לרבי לא רק כתגובה על חיי העושר של חצר הנשיא, אלא גם כתגובתם של חכמי דרום יהודה על פעולת פמלייתו של הנשיא באזורם, ומעניין הדבר, שדווקא בר קפרא הוא המודיע על פטירתו של רבי.

הגליליים מזלזלים בבני יהודה

תגובת הגליליים על עצמאות המרכז בדרום לא איחרה לבוא. מצויות מסורות המתארות את אנשי הדרום כגסי רוח וכמעוטי תורה:

"רבי ירמיה בעא קומי רבי זעירא: ולוד לאו ביהודה היא? אמר ליה: אין. ומפני מה אין מעברין בה? אמר ליה: שהן גסי רוח ומעוטי תורה".

תגובה דומה הגיב ר' יונתן, כשביקש ר' שמלאי ללמוד אצלו אגדה:

"רבי שמלאי אתא גבי רבי יונתן. אמר ליה: אלפן אגדה. אמר ליה: מסורת בידי מאבותי, שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ואתה נהרדעי ודר בדרום".

מעניין הדבר, ששוב מתגלה כאן הקשר בין הבבליות ובין הדרום, כשהמגמה היא לפסול את שניהם. אבל דווקא בבבל מופיע נימה אנטי-דרומית. ר' שמלאי נשלח לבבל במצוות הנשיא כדי לפרסם את היתר השמן. לא מצא הדבר חן בעיני רב, והגיב: "שמלאי לודאה קא אמרת, שאני לודאי דמזלזלו". אבל גם כאן מתגלה מתיחות בין הגליל והדרום. דברי רב, שבשהותו בארץ למד בגליל, משקפים כאן את גישת הגליל, וכנגד זה קיבל שמואל את היתר השמן שהביא ר' שמלאי.

על הזלזול בחכמי דרום יהודה יש בידינו גם המסורת הבאה:

"רבי חמא אבוי דרב הושעיה הוה ליה עובדא. שאל לרבנן ואסרין. רבי יוסה בעי: היידן רבנן? רבנן דהכא (= הגליל), או רבנן מדרומא? אין תימר רבנן דהכא, ניחא; אין תימר רבנן דדרומא, רברבייא קומוי, והוא שאיל לזעירייא? אין תימר רבנן דהכא, ניחא; אין תימר רבנן דדרומא, אתון שריין ואינון אסורין".

היו בין המפרשים שהתקשו במסורת זו מכמה בחינות. ראשית, ר' חמא היה חכם דרומי ולא ברורה כוונת "אין תימר רבנן דדרומא, רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?" - דהיינו, מי הם הגדולים לפניו בדרום, אם לא חכמי הדרום? לכן פירשו, שיש להפוך את הגירסה, וגרסו "אין תימר רבנן דהכא (= הגליל!) רברבייא קומוי, והוא שאיל לזעירייא". מניע נוסף לשינוי הגירסה היתה הנימה השלילית של רבי יוסה כלפי חכמי דרום יהודה, והמפרשים, שהחליפו את הגירסה, ביקשו לתקן מעוות זה. אבל אין צורך בתיקונים ובסניגוריה. סביר הוא, שהחכם הדרומי ר' חמא היה באותה שעה בגליל, ואם כן, הרי התכוון ר' יוסה לחכמי הגליל כשהשתמש בתואר "רברבייא", ולחכמי דרום יהודה בתואר "זעירייא". מכל מקום, לר' יוסה - עליונותו של הגליל ברורה.

חכמי הגליל מטילים דופי בשמירת מצוות בדרום

גם לא נמנעו חכמי הגליל מלהטיל דופי בשמירת המצוות של תושבי הדרום או בחכמי הדרום בכלל: "כהדא, ר"ש ב"ר הוה מפקיד (צ"ל מקפיד) על אילין דרומיא דהוון מזלזלין בה (=מעשר שני)". מעניין הדבר, שהוא הטיל בהם ספק בשמירת המצוות התלויות בארץ, שלא הקפידו בהן "עם הארץ", קבוצה, שעפ"י רוב זוהתה עם הגליל, ואפשר שדברים אלה הם הגנה על הגליל יותר מאשר התקפה נגד הדרום. בהמשך הדברים נראה, שחכמי דרום יהודה לא שתקו לדברי ר' שמעון.

המצב האמיתי שבדרום מתגלה בדברי ר' חנינא בר חמא בציפורי. מסופר, שפעם אחת בשעת בצורת לא עשתה תפילתו של ר' חנינא להורדת גשמים. וטענו כלפיו אנשי ציפורי, שר' יהושע בן לוי בדרום עשה להורדת גשמים לתושבי הדרום. פעם אחרת בשעת בצורת הביא ר' חנינא את ר' יהושע בן לוי מן הדרום, ושניהם יצאו להתפלל להורדת גשמים, ולא נענו. אמר ר' חנינא לתושבי ציפורי:

"לא רבי יהושע מן לוי מחית מיטרא לדרומאיי, ולא רבי חנינה עצר מיטרא מן ציפוראיי. אלא דרומאיי ליבהון רכין ושמעין מילה דאורייתא ומתכנעין, וציפוראיי ליבהון קשי ושמעין מילה דאורייתא ולא מיתכנעין".

במסורת זו אין הד לטענות כלפי אנשי הדרום, שהם גסי רוח או מיעוטי תורה; אדרבה, לבותיהם רכים, והם שומעים לדברי תורה.

בנוסף על כך, אם נחזור ונדקדק במקצת המקורות המביעים תחושת גנאי כלפי הדרומיים, נמצא רמז, שהכוונה בהם היא דווקא להפך. כך, לאחר שתירץ ר' זירא את העובדה, שאין מעברים את השנה בלוד בנימוק, "שהן גסי רוח ומעוטי תורה", פנה וראה את רבי אחא ורבי יהודה בן פזי, שני חכמי דרום יהודה. ואז השיב ר' זירא לר' ירמיה: "איטה, עבדתני מבזה רבנן". ידע ר' זירא, שישנם תלמידי חכמים בדרום, אלא שקודם לכן ניצל את הסטריאוטיפ הכללי כדי להקל על עצמו ולחסוך את המאמץ לתרץ את הקושיא מבחינת ההלכה. אף ראינו שהאשים ר' שמעון בן רבי את אנשי הדרום בזלזול במצוות מעשר שני. לדעתו, לא פדו אנשי הדרום מעשר שני בסכום הראוי. אבל בהמשך הסוגיה מתברר, שחכמי הדרום תבעו להקפיד על פדיון ראוי של מעשר שני, והתירו לפדותו מעל שוויו של המעשר, לכן נראה לפרש, כפי שהצענו לעיל, שדברי ר' שמעון משמשים דברי הגנה על אנשי הגליל.

עצמאות הדרום גרמו להתבטאות חריפה מצד חכמי הגליל

אם כן, עצמאות הדרום וחשיבות המרכז שבו הם שגרמו למתיחות ולהתבטאות חריפה מצדם של חכמי הגליל. במשך תקופה מסוימת היה המרכז התורני בדרום, בלוד, החשוב שבארץ, וראשיו שמם הלך לפניהם בארץ כולה. וכן בסוף תקופת התנאים ובמשך חלק מתקופת האמוראים אפילו הייתה סנהדרין בדרום, שאמנם הייתה כפופה לבית הוועד המרכזי, וכך, למשל, נכלל ר' יהושע בן לוי עם החכמים הבודדים, כדוגמת ר' יוחנן בן הנפח, שהורשו לתת סמיכה.

עצמאות זאת נספחו לה תופעות אחרות, שגרמו מתיחות בין הדרום לגליל. כך קשר בית הנשיאות, שהכיר בכוחו של הדרום, קשרי נישואין עם שתי המשפחות החשובות בדרום, משפחת ר' יהושע בן לוי ומשפחת בן פזי. אנשי הדרום מצדם ניסו לנצל מעמד זה, ואין ספק שניסיון זה עורר התנגדות:

"'ורואי פני המלך' (אסתר א יד) - שתי משפחות היו נכנסות אצל רבי, אחת של רבי הושעיא, ואחת של בית רבי יהודה בן פזי. כשנתחתן רבי יהודה בן פזי לרבי, ביקשו ליכנס תחילה, ולא הניחן רבי אמי. אמר להם: כתיב 'והקמות את המשכן כמשפטו...' (שמות כו ל), אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון".

ר' אמי הגלילי מנע אפוא מן הדרומיים להיכנס תחילה אצל הנשיא, אף שהתחתנו עם בני בית הנשיא. בהמשך הדברים מסופר, שאותם בני הדרום ביקשו לקבל מינוי (סמיכה) קודם לבית רבי הושעיא:

"בעון דימנון: מאיכן? אמר לון רבי סימון: מן דרומא, שנאמר 'ויאמר ד' יהודה יעלה' (שופטים א ב), אמר לו ר' מני: הדייא במלחמה, ברם במינוי 'רואי פני המלך היושבים ראשונה' (אסתר שם)".

רבי סימון הדרומי, מבני אותה משפחה, ניסה ללמד, שהעדיפות בעניין הסמיכה מגיעה לאנשי הדרום, אבל ר' מני הגלילי דחה אותו. אין ספק, שניסיונות מעין אלה מצדם של הדרומיים לזכות בכוח נוסף עוררו התנגדות של גליליים, כפי שאנו מוצאים בדברי ר' אמי ובדברי ר' מני. התנהגותם של הדרומיים כלפי חכמי הגליל לא תמיד הייתה הוגנת, וברור שהתנהגות מעין זו לא שיפרה את היחסים שבין דרום לגליל. וכך מסופר, שר' אלעזר בן פדת שאל לר' סימון, אך ר' סימון לא השיב לו. התנהגות זו ציערה את ר' אליעזר, אף שר' יהושע בן לוי עצמו השיב על השאלה: "רבי אלעזר שאל לרבי סימון: עד כמה; ולא אגיבה. שאל לרבי יהושע בן לוי, ואמר ליה וכו', ובאש לרבי אלעזר, דלא חזר ליה רבי שמעון (=ר' סימון) שמועתא".

ראוי להזכיר, שחכמי ארץ ישראל האשימו את עולי בבל בהתנהגות דומה, ודווקא ר' אלעזר בן פדת הואשם בכך מפי ר' יוחנן.

ונראה, שגורם נוסף הביא גם הוא למתיחות בין חכמי הדרום לחכמי הגליל. מספר חכמי דרום יהודה זכו במשרות רשמיות הן ביהודה והן בארץ ישראל בכלל. תופעה דומה, תפיסת משרות בידי עולים מבבל, גרמה להתגברות המתיחות שבין הבבליים לבין חכמי הארץ. וסביר הוא שהתוצאות, ככול שהן נוגעות בחכמי דרום יהודה, היו דומות.

לעתים הייתה אפוא מתיחות בין חכמי הדרום לבין חכמי הגליל. כמובן, טעות היא לקבוע, שמצב זה משקף את מכלול היחסים שבין חכמי הדרום לחכמי הגליל, שהרי מסורות רבות מצויות, המעידות על יחסים תקינים וידידותיים ביניהם. מאידך, אין להתעלם מן התופעה שניסינו לעמוד עליה, ואין הסנגוריה כלי מתאים לניתוח התופעה.