לקורות היהודים בפולין

לאור שו"ת המהר"ם מלובלין

מחבר: ד"ר יהודה רוזנטאל

סיני, גיליון ל"א, 1952

תוכן המאמר:
הקדמה
תולדות המהר"ם
קווים לאישיותו של המהר"ם
החיים הכלכליים
המצב הפוליטי
האבטונומיה היהודית
חיי הרוח של היהודים

תקציר: ספרות השו"ת משמשת מקור היסטורי רחב. במאמר זה מדגים י. רוזנטאל כיצד השו"ת של המהר"ם מלובלין שופך אור על החיים הפוליטיים הכלכליים והתרבותיים של היהודים בפולין וגם בארצות אחרות.

מילות מפתח: ספרות שו"ת כמקור היסטורי; מהר"ם מלובלין; ועד ארבע ארצות; תולדות עם ישראל בפולין.

 הקדמה

כבר במאה הי"ט עמדו חכמי ישראל על חשיבותה של ספרות שו"ת כמקור היסטורי הן לקורות חיי הכלכלה והן לקורות חיי התרבות של עמינו.

עוד בצעדיו הראשונים בשדה חקירת העבר היהודי הכיר יום טוב ליפמאן צונץ בשו"ת מקור היסטורי חשוב. ר' שלמה יהודה רפאפורט מנה בשנת 1848 בהקדמתו להוצאת תשובות הגאונים הקדמונים על ידי דוד קאססעל את התועליות שחוקר קדמוניות יכול להסיק מספרות שו"ת. שי"ר הכיר, שבאמצאות השו"ת אפשר לראות את חלקם של היהודים במסחר הארצות וגם את חלקם בעבודת האדמה ובמלאכה. בשנת 1865 פרסם זכריה פרנקל את המחקר השיטתי הראשון על הספרות הרבנית ובתוכה גם על הספרות של שו"ת. בשנת 1869 פרסם מ. ווינר מחקר בירחון של החברה הגרמנית למדעי המזרח על התועלת שהמחקר ההיסטורי הכללי יכול להוציא מחקירת שו"ת ובעיקר העיר על התועלת לחקירת קורות העבר של העם הגרמני. כאשר נוסדה בשנת 1885 בגרמניה הועדה ההיסטורית לחקירת קורות היהודים בגרמניה, נספח כחבר לועדה זו, חוקר ספרות הגאונים והתלמוד הידוע יואל מיללער. תפקידו היה לחקור את ספרות השו"ת של רבני אשכנז. בשנת 1910 הוציא משה הופמאן, תלמידו של ר' אברהם ברלינר, מחקר על עסקי הכסף של יהודי אשכנז עד שנת 1350. מחקר זה משך את תשומת לב החוקרים הנכרים אל ספרות השו"ת כמקור לקורות חיי הכלכלה של היהודים בימי הביניים ומתוכו לחיי הכלכלה בימי הביניים בכלל.

חוקרי התרבות של היהודים בימי הביניים, החוקרים: משה גידמאן, ישראל אברהמס, אברהם ברלינר, שמחה אסף ואחרים שאבו את רוב ידיעותיהם מן הספרות העשירה של השו"ת. גדול מספר החוקרים ששמו להם למטרה לנצל את ספרות השו"ת לשם מחקר היסטורי.

י"ב מנקס, ספרן בספריה הציבורית בניו-יורק, התחיל בניסיון חשוב: הכנת מפתח לאוסף השו"ת בספרייה זו, אבל הניסיון נפסק בהתחלתו ולא נמשך.

גם ההיסטוריוגרפיה היהודית באמריקה מקדישה תשומת לב מרובה לענף ספרותי זה כמקור היסטורי. אלכסנדר מארכס, תלמידו של אברהם ברלינר, השפיע על תלמידיו בחקירת מקורות היסטוריים ובעיבודם. המחקר החשוב לקורות חיי הרוח של יהודי ספרד מאת אברהם ניומאן מבוסס בחלקו הגדול על ספרות השו"ת של רבני ספרד. גם המחקר של תלמיד אחר של מארכס, אברהם הרשמאן, על הריב"ש, מבוסס לגמרי על שו"ת הריב"ש ובני תקופתו.

ההיסטוריוגרפיה של יהודי מזרח אירופה עודנה מפגרת בשטח זה. אמנם מחקרים לקורות היהודים במזרח אירופה המבוססים על ספרות השו"ת תופסים עכשיו מקום חשוב במחקר ההיסטורי, אבל עד עתה עוד לא נוצלה באופן שיטתי הספרות העשירה של שו"ת של רבני פולין לשם מחקר היסטורי.

אומנם הצדק עם ד"ר ישעיה זנה, שהעיר, שעבודה כגון זו, ז"א חקירת ספרות השו"ת, צריכה להיעשות על ידי חבר של מלומדים ושהשיטה הנכונה ביותר היא השיטה הכרונולוגית ולא השיטה האישית; ז"א ספרות השו"ת צריכה להיחלק בין חבר מלומדים וכל מלומד צריך לעבד את כל הספרות של תקופה ידועה. עיבוד שיטתי כרונולוגי כגון זה היה עוזר לנו לקבל תמונה יותר בולטת של התקופה מפני שהייתה מבוססת על כל החומר ההיסטורי העומד לרשותנו. מלבד זאת היינו נמנעים מעבודה כפולה של חוקרים על תקופה אחת. כאמור אין לערער על נכונות טענותיו של זנה, אבל כל זמן שאין לנו מוסדות מחקר בעלי תוכניות קבועות, אנו מוכרחים לנקוט בשיטה הישנה, בשיטה האישית, ז"א לחקור את שו"ת של מחברים יחידים, אף על פי שהעבודה היא כפולה, ז"א שאותן הידיעות, אותה האינפורמציה ההיסטורית, נמצאות גם באוספי שו"ת של בני דורו של המחבר המסוים בו אנו מטפלים.

מטרת המחקר הנוכחי היא לחקור ולעבד את החומר ההיסטורי הנמצא בשו"ת של המהר"ם מלובלין, אחד מגדולי ההוראה של פולין בתקופתו. השו"ת שלו היו כמובן ידועות לכל החוקרים שטיפלו בקורות היהודים בפולין, אבל עד עכשיו עוד לא נוצלו באופן שיטתי כמקור היסטורי. 

תולדות המהר"ם

רבי מאיר בן גדליהו מלובלין, או כפי שנקרא המהר"ם מלובלין, נולד בשנת שי"ח (1558). הוא היה נינו (בן נכדו) של הרב הראשון של יהודי פולין בקראקא, הרב רבי אשר. יש לשער, שהמהר"ם נולד בלובלין, מקום מגוריו של אביו גדליהו. אביו היה, כנראה תלמידו של ר' שכנא שישב בלובלין. המהר"ם היה חתנו של ר' יצחק בן דוד הכהן שפירא, ריש מתיבתא ודיין בקראקא, שמת בשנת שמ"ב (1582). בשנת שמ"ז (1587), חמש שנים לאחר מות חותנו, תפש המהר"ם את מקומו. אין אנו יודעים בדיוק אימתי עזב המהר"ם את לובלין והתיישב בקראקא. יש אומרים שהוא חי בלובלין עד שנת שמ"ז. אגדה אחת יודע לספר על מחלוקת בינו ובין ר' שמעון זאב אוירבאך, אב"ד בלובלין ותלמידו של הרש"ל. ר' שמעון זאב אוירבאך ישב על כסא הרבנות בלובלין בשנים של"ח-שמ"ד (1578-1584). המחלוקת בינו ובין המהר"ם יכלה לחול רק בשנים אלו.

אף על פי שהמהר"ם כותב על עצמו שהוא היה אב"ד בקראקא, באמת לא היה אלא ריש מתיבתא ודיין כמו חותנו ר' יצחק הכהן שפירא. בסוף המאה הט"ז עזב המהר"ם את קראקא והעתיק את מושבו ללבוב. אין אנו יודעים בדיוק אימתי עזב את קראקא ואין אנו יודעים גם מהן הסיבות שהכריחוהו לעזוב את קראקא. בלבוב נתמנה ריש מתיבתא ודיין כמו בקראקא. בשנים שע"א-שע"ב (1611-1612) פרצו בלבוב סכסוכים בין המהר"ם ובין ר' יהושע פלאק כ"ץ (יושע ולק כ"ץ), בעל הפירושים "דרישה ופרישה" על ארבעה טורים וספר מאירת עיניים (סמ"ע) על שולחן ערוך חושן משפט, אחד מגדולי הרבנים של תקופתו. הסמ"ע היה ריש מתיבתא, פרנס היריד של ועד ארבע ארצות. חותנו, ר' ישראל אידלס, היה מוכסן וחלפן עשיר, פרנס הקהילה בלבוב ובעל השפעה גדולה בעירו. אף על פי שלצדו של המהר"ם עמדו גם כן אנשים בעלי השפעה וביניהם גיסו העשיר והפרנס אברהם וואלפש, מוכרח היה בשנת שע"ג (1613) לעזוב את לבוב ולשוב לעיר מולדתו לובלין. בלובלין נתמנה אב"ד וניהל ישיבה שנים אחדות. נפטר בשנת שע"ו (1616).

המהר"ם היה כידוע אחד מגדולי ההוראה שבדורו והוא העמיד תלמידים למאות. מכל פינות הישוב היהודי באירופה פנו אליו בשאלות שונות, הן בהלכות איסור והיתר והן בדיני ממונות, הן בענייני גיטין וקידושין והן בענייני הקהל. הוא השאיר אחר מותו שבעה ספרים בכתב-יד שרק שנים מהם נדפסו: חידושיו לתלמוד ואוסף של מאה וארבעים שאלות ותשובות, המכילות חומר חשוב לקורות היהודים בתקופתו. השו"ת שלו שופכות אור על החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של היהודים בפולין וגם בארצות אחרות. שאלות אחדות מכילות ידיעות על מאורעות חשובים שעוררו סערת רוחות בעולם התורני בדורו ושאלות אחרות שופכות אור על אישיותו המעניינת של המהר"ם עצמו. 

קווים לאישיותו של המהר"ם

שתי השאלות הבאות שופכות אור רב - ראשית כל על הבעיות שהטרידו את המוחות של בני דורו של המהר"ם ושנית גם על אישיותו של המהר"ם.

השאלה הראשונה היא שאלת איסור והיתר. זמן קצר קודם שהמהר"ם עזב את לבוב, לרגל הסכסוך שלו עם הסמ"ע וסיעתו, פרצה מחלוקת במיץ אשר בלוטרינגיה (לותר). מעשה באחד ששחט אווזות פטומים והמשרתת בביתו השליכה את הראשים בלא לבדוק אותם תחילה. קצת חכמים אסרו כל אותם האווזות מפני שבגרמניה היה המנהג לבדוק באווזות פטומים לא רק את הוושט אלא גם את הראש. רבה של מיץ, ר' יוסף אשכנז הלוי, הטריף מפני טעם זה את האווזות, אבל רבה של וורמיזא, ר' משה ב"ר גד ראובן, הכשיר אותם. המחלוקת הגיעה עד למהר"ם ללבוב והוא נטה לדעת רבה של וורמיזא והכשירם. כפי הנראה לא רצה רבה של מיץ, אשר בעירו קרה הדבר, לוותר על דעתו והוא המשיך להחזיק בשלו, שהאווזות הם טריפה. כאשר נודע למהר"ם על עקשנותו נתמלא חמה וכתב תשובה חדשה מלאה זלזולים וגידופים על ר' יוסף אשכנז הלוי שהעיז לא לקבל דעתו. כדאי להביא קטעים אחדים מתשובה זו. המהר"ם כותב:

"עמד אחד שאינו מבעלי הוראה ואינו בן גילי כלל ונקרא בשמו ר' יוסף אשכנז וזדון לבו השיאו לסתור דברי ושלח יד לשונו וכתב עלי דברים שלא ניתנו ליכתב על איש כמוני... איה אפוא דברי השפל שכתב עלי דברים שאינם כדאי לכותבם ומתוך כתלי כתבו ניכר שלא הגיע להוראה".

המהר"ם אפילו רצה מלכתחילה להחרים את מתנגדו בישיבות וועד ארבע ארצות ביריד לובלין, אבל אחר כן חזר בו, שלא להגדיל את כבוד מתנגדו על ידי חרם. המהר"ם כותב:

"וכבר עלה על דעתי לגלות קלונו ברבים ולהרים המצנפת והעטרה מראשו פה בב"ה דק"ק לובלין בהתאסף קיבוץ גדול מראשי היהדות ומנהיגי כל הארצות ביומא דשוקא אך חזרתי ממחשבתי זאת מלעשות זאת בפרסום גדול פן יהיה לו לכבוד שאיש כמוני היום יטפל בשפל כמותו".

לשון חריפה כזו בוויכוח הלכתי של איסור והיתר נדירה מאוד אפילו בין רבני זמנו והכל רק מפני זה שרב צעיר של קהילה קטנה העיז להטריף מה שהוא, המהר"ם, הכשיר. אלמלא היו לנו מקורות אחרים היינו נוטים לקבל את דעת המהר"ם על יריבו, אבל מקורות אחרים, אומנם לא מפורסמים כל כך כשו"ת של המהר"ם, נותנים לנו תמונה אחרת של רבה של מיץ. מהם אנו לומדים שמלחמתו של הרב דמיץ הייתה לשם שמים. הוא היה מחמיר מטבעו וחרד לחשש טריפה. אף על פי שהמהר"ם מביא את דעות גדולי החכמים שהסכימו להוראתו, אנו לומדים ממקורות שונים שהיו חכמים, כגון השל"ה, למשל, תלמידו של המהר"ם, שהסכימו להוראת הרב דמיץ. השל"ה ציווה אפילו לתלמידיו שיקרעו מתוך הטפסים של שו"ת המהר"ם שלהם, את השאלות המלאות זלזולים נגד הרב דמיץ. אפשר לראות שהמהר"ם היה אחד מאותם תלמידי חכמים שהמשנה אומרת עליהם, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש (אבות ב, י).

המאורע השני שעורר סערת רוחות בעולם התורני בזמנו של המהר"ם היה המקרה של הגט הווינאי. אברך צעיר בן ט"ז שנה, יצחק בנו של אברהם וואלפש מלבוב חלה פתאום בשנת ש"ע (1610) מחלה אנושה בהימצאו בווינה. קרובי אשתו, אלישבע, ובעיקר חמותו, דרשו שיכתוב לאשתו גט שכיב מרע, שלא תהיה זקוקה לחליצה אם ימות. הבטיחו לו, שכיקום מחוליו תחזור ותינשא לו להיות אשתו כבראשונה. יצחק האמין לקרובי אשתו ונתן גט לאלישבע סתם בלא קישור (התחייבות בכתב) מצד קרוביה, שיקיימו את הבטחתם אם יבריא. יצחק הבריא, אבל קרובי אשתו לא רצו לקיים את הבטחתם וטענו: נתגרשה היא כבר ממך בלא שום תנאי. הם גם הערימו על יצחק, אברך בלא ניסיונות בחיים, בעסקי כסף והוא יצא נקי מכל כספו ומכל תביעותיו כלפי קרובי אשתו. מן השאלה אפשר לראות שיצחק היה בן למשפחה עשירה בלבוב ושאשתו המתגרשת הייתה בת למשפחה מיוחסת בפראג. הרב שסידר את הגט בווינה הכשיר אותו ונתן לה את הרשות להינשא למי שתרצה. המהר"ם פסל את הגט ואסר על האישה להינשא לאחר. מחלוקת זו באה לפני כל גדולי ההוראה שבתקופה ההיא. השאלה עמדה על הפרק בישיבות הרבנים בירידים בלובלין וביארוסלאב.

בהרצאת המקרה שאלה קכב, שהיא הרצאת העניין של המהר"ם, חסרים שני פרטים שזולתם אין להבין את החריפות שבפולמוס זה. הפרטים הם:

א. יצחק בן אברהם וואלפש, האברך המגרש, היה קרובו של המהר"ם. אברהם וואלפש היה גיסו של המהר"ם.

ב. הרב שסידר את הגט בווינה היה הרב יהושע וולק כ"ץ, הסמ"ע, יריבו החריף של המהר"ם. הסמ"ע היה ידידם של בני משפחתה של המגורשת. אבי המגורשת, ר' שמואל ווייביש (פייביש), היה אדם נכבד ממשפחה מיוחסת בפראג. בנו של הסמ"ע, ר' יוזפא כ"ץ, נשא אחר כך את נכדת ר' שמואל ווייביש לאשה. מחלוקת זו הייתה אם כן לא כולה לשם שמים אלא נבעה גם מתוך נטיות ופניות אישיות. היא הייתה בעיקר מחלוקת בין שתי משפחות של פרנסים ובעלי השפעה שרבנים נגררו לתוכה. עולם הרבנים נחלק לשתי מפלגות. רוב הרבנים תמך בסמ"ע והכשיר את הגט, אבל היו גם רבנים שתמכו במהר"ם. תומכי הסמ"ע, הרבנים שהכשירו את הגט, רצו אפילו להכריז באסיפת הרבנים בלובלין, שהגט הוא כשר. כבר הזכרנו שהמחלוקת בדבר הגט הווינאי גרמה, שהמהר"ם מוכרח היה לעזוב את לבוב.

לשנאה בין הסמ"ע ובין המהר"ם שקדמה למחלוקת בעניין הגט היו סיבות שונות ואחת מהן הייתה, כפי הנראה, המחלוקת הישנה בין ר' שכנא, אבי היהדות הרבנית בפולין, ובין הרש"ל. ר' גדליה, אביו של המהר"ם, היה מתלמידיו של ר' שכנא וכידוע רדפו תלמידי ר' שכנא את הרש"ל ותלמידיו. המהר"ם הלך בדרכי אביו ובדרכי ר' ישראל, בנו של ר' שכנא, והסמ"ע היה מתלמידי הרש"ל.

מן המחלוקות התכופות בין המהר"ם ורבנים אחרים שבזמנו וגם מן הטון שבתשובותיו אפשר לראות את תוקף דעתו. לפנינו אישיות בעלת אופי חזק, אישיות בלתי תלויה בדעת אחרים, הבונה הכל על דעת עצמה. תקיפות זו היא שהביאה אותו לא להכיר בראשונים, להרבות בהגהות בטקסט התלמוד ולא להכיר בסמכות השולחן הערוך. רק רב תקיף כמהר"ם היה יכול לכתוב:

"אין ממנהגי ומדרכי להיות עוסק בדברי בעלי השו"ע וקל וחומר לבנות יסוד באיזה הוראה על דקדוק סודות דבריהם, כי לא נתנו מרועה אחד רק הם דברים נקלטים מחוברים מדברים נלקטים נפרדים שכמה פעמים לא יצדק חיבורם".

אולם למען האמת יש להדגיש שהמהר"ם ידע לפעמים לוותר על דעת עצמו כאשר נוכח שלמתנגדו הצדק וכאשר המתנגד לא היה יריב כגון הסמ"ע. מעניינת מבחינה זו היא חליפת המכתבים בין המהר"ם ובין ר' שבתי סופר מפרמישל על הדקדוק העברי. ר' שבתי סופר שלח שאלה אל המהר"ם בדבר ההברה הנכונה של השם הקדוש. המהר"ם כתב בתשובתו לר' שבתי, שאין חכמת הדקדוק עיקר בעניינים כגון אלה. על זה ענה לו ר' שבתי, שהוא מתפלא לשמוע שאין חכמת הדקדוק עיקר והוא מביא ראיות מן הספרות הרבנית על החיוב ללמוד חכמה זאת. על מכתב זה ענה לו המהר"ם בעניוות: נעניתי לו כי נצחני.

יש לשער שהמהר"ם עסק לא רק בתורה ובצרכי ציבור אלא גם במסחר ובהלוואת כספים כמו הרבה רבנים בזמנו, אף על פי שאין לנו שום ידיעות בנות סמכא בנידון זה, אלא אגדות שונות היודעות לספר, שהוא עסק בהלוואת כספים בריבית. אפשר להכיר מתוך השו"ת שהוא היה איש מעורב בין הבריות, בקי בהוויות העולם ובטיב מסחר. אפשר לראות שהוא ידע את דרכי החיים ואת לשונם של הגויים.

קו אופייני של המהר"ם הוא שהוא מודה, שתורתו תלויה בכלי תשמישיו, ז"א בספרים. אין רב אחד שיאמת את דברי ר' יצחק קנפנטון, ש"אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין" כמו המהר"ם. הוא מתאונן לעתים קרובות על חסרון ספרים והוא מתנצל בזה, שאין ביכולתו להאריך בדיון בשאלה. לאחר שריפה אחת (כפי הנראה בקראקא) שבה אבדו למהר"ם ספרו על סדר גטין וגם שאר הספרים, הוא כותב:

"הגם שאני כעת טרוד בסיבת השריפה שנגעה בנו יד ד'... ואין לי מקום להתבודד לעיין ולירד לעומקא דדינא... גם בכלי תשמישי וספרי הקודש אינן כעת תחת ידי ואין אומן בלי כלים".

ובתשובה אחרת הוא מתנצל:

"ובאמת שעתה אין ספרי וכלי תשמישי בידי... שעתה לבי בל עמדי מרוב הטרדות בסיבת השריפה אשר שרף ד' וכלי תשמישי אינן בידי...".

המהר"ם אהב לענות לשואלים באריכות ולהיכנס בפרטי הדברים כמו שהוא מתבטא:

"מה שכתב שיש לך הרבה מעות לרצות הלא זה פעלי ומעשה ידי תמיד ושערי פתוחים להשיב לכל שואלי דבר כיד ד' הטובה עלי".

הוא לא מיהר להשיב אלא חקר ודרש ובדק את כל המקורות תחילה, כמו שמספר שלמה הרופא, שכאשר שאל את המהר"ם מדוע חותמים בערבית של יום טוב: ברוך אתה ד' מלך צור ישראל וגואלו - במקום גאל ישראל, שזה נגד התלמוד (פסחים קיז, ב), ענה לו המהר"ם, שבבואו לביתו יתיישב בזה. 

החיים הכלכליים

שו"ת המהר"ם מכילות ידיעות חשובות על חלקם של היהודים באכספנסיה הכלכלית בדרומית מזרחית של פולין. בערים הגדולות החלו אז הסוחרים ובעלי המלאכה הנכרים להצר את רגלי היהודים. האחרונים מוכרחים לעזוב את הערים הגדולות והם מחפשים פרנסות חדשות ומחסה בערים הפרטיות ובנחלאות של הפריצים הגדולים. בשו"ת המהר"ם אנו מוצאים כבר את פודוליה ואוקראינה זרועות יישובים יהודים, שאת שמותיהם נשמע בעוד עשרות שנים אחדות ב"יון מצולה" לר' נתן נטע הנובר, ב"טיט היון" ובסליחות לכ' סיוון על גזירות ת"ח ות"ט. יהודים מלבוב וסנעטין נודדים עם סחורותיהם לכפרים ולערים בוולחיה הנידחים. משו"ת שונות על עגונות שבעליהן נהרגו בנסיעותיהם בערי וולחיה ומגביות עדות שונות אנו רואים, שמספר הרוכלים והסוחרים שהיו חלוצי המסחר באותם המקומות היה די גדול. גדול היה מספר הסוחרים היהודים שליוו את הצבא הפולני שהושיב את הנסיך ירמיה מובילה על כסא המלכות בוולחיה בשנת 1600. סוחרים יהודים מלווים גם כן את הצבא הפולני בשנת 1610 עם כיבוש מוסקבה על ידי המצביא הפולני זולקבסקי.

עיקר הפרנסה של היהודים בתקופה זו היה המסחר וגם החכירה ומפני זה תופסים עסקי מסחר וחכירה ובעיקר עסקי הלוואה את המקום הראשי בשו"ת. נזכרים בשו"ת סוחרים גדולים שיש להם קשרי מסחר בשלוש הערים הגדולות של אירופה המרכזית: ווינה, פראג ולבוב. משפחתו של יצחק בן אברהם וואלפש הידועה לנו מן המחלוקת על הגט הווינאי ניהלה עסקים בשלוש ערים אלו. משו"ת המהר"ם אנו לומדים על שיירות מצויות בין פוזנא ופראג.

תיאור אופייני מחיי הכלכלה של היהודים וגם של מצבם הבלתי-בטוח אפשר למצוא בשאלה הבאה: ראובן לווה כסף מאת שמעון ונתן לו משכון שלשלת זהב שקיבל בתורת פיקדון מאת פריץ. והנה נאבדה השלשלת מיד שמעון. כאשר נודע הדבר לפריץ בא לקחת בזרוע ממנו את כלתו (את כליו?) והנה בא לוי להתנדב להיות תפוס במקומו של שמעון בתנאי, ששמעון ייתן לו שני זהובים לשבוע ועכשיו תובע הפריץ סכום גדול כפדיון לוי. השאלה אם שמעון מחויב לפדותו. מתשובתו של המהר"ם אפשר לראות שמקרים כאלה לא היו נדירים. המהר"ם כותב:

"מי לא ידע בכל אלה שמי שמשכיר את עצמו ונכנס מרצונו הטוב ונותן נפשו במאסר בידי עכו"ם תחת נפש אחר ושכיר הוא בא בשכרו דאיהו דאפסיד אנפשיה".

בשו"ת העוסקות בדיני ממונות נזכרים שטרי ממרנ"י או ממר"ם. אלה הם שטרי חוב חתומים על ידי הלווה בלא שם המלווה, בלא תאריך ולפעמים אפילו בלא סכום הכסף הנלווה.

משו"ת המהר"ם אנו למדים את ההבדל בין כסף פולין ובין כסף ליטא. המהר"ם כותב: שני מאות שאק ליטוויש שהן ח' מאות זהובים פולין כי הן קורין לשאק ליטויש זקוק כמו שקורין במדינות פולין לשאק פולניש זקוק. כמו כן אפשר ללמוד משו"ת המהר"ם, שהרבנים הרשו להלוות כסף של יתומים בריבית ליהודים. פעמים אחדות נזכר בשו"ת שטר חצי זכר. מן התורה אין הבת יורשת במקום בנים (במדבר כז, ח), אבל יהודים עשירים שרצו להנחיל לבנותיהם חלק מרכושם העמידו לפני מותם לבנותיהם שטרי חוב בתנאי שאם היורשים יתנו לבת חצי חלק ירושת זכר יהיו פטורים מלשלם את החוב. לשטרות כאלה קראו שטר חצי חלק זכר או שטר חצי זכר.

בשו"ת המהר"ם נזכרים הרבה פעמים הירידים הגדולים בלובלין שאליהם רגילים היו לבוא סוחרים מכל קצווי פולין וגם מארצות אחרות. בזמן הירידים נערכו הישיבות והוועידות של וועד ארבע ארצות. אנו שומעים גם על היריד ביערסלאב (יארוסלאב) שבה התקיימו בעת היריד מתחילת המאה הי"ז ישיבות ועד ארבע ארצות פעם בשנה. יריד לובלין התקיים בחורף בחודש פברואר והוא נקרא יריד גראמניץ ויריד יערסלב התקיים בקיץ סמוך לחג השבועות של הנוצרים והוא נקרא יריד שוויאנטקי. בשו"ת נזכרים גם הירידים של לבוב ופוזנא.

מן הפרנסות השונות הנזכרות בשו"ת המהר"ם יש להזכיר: אורדנא, ז"א חכירת מכסים. היו סוגים שונים של חכירה. אפשר היה לחכור את מכסי הממשלה השונים ואפשר היה לחכור את ההכנסות של הפריצים הגדולים אנו מוצאים בשו"ת את השמות: ארנדר ושענקר. היהודים מנהלים מסחרים שונים. הם מוכרים וקונים בהמות, שעווה, תבואה, בגדים וסחורות שונות. יהודי רימאנוב עוסקים במסחר היין הבא מאונגאריה. המהר"ם הוכרח להתיר את המסחר בסתם יינם על ידי הערמה. היהודים מכניסים לפולין סחורות מארצות אחרות בעיקר מטורקיה (תורגמה). על הרוג אחד שהיה רגיל ללכת לתורגמה לשם פדיון שבויים מצאו חפצים מובאים מתורגמה. אבל לא כל היהודים היו סוחרים. נזכרים גם בעלי מלאכה שונים: מבשלי שכר, עושי כפתורים, חוקק עץ (שניצר). ממשמשים בקודש נזכרים מלבד רבנים וראשי ישיבות: שוחטים, חזנים וסופרים. אנו שומעים על אישה העוזרת לבעלה הסופר לתפור ולחבר יריעות בגידין. אנו שומעים על אחד שפרנסתו הייתה פדיון שבויים. הוא יוצא לטורקיה לפדות שבויים מידי הטאטארים. הטאטארים רגילים היו להביא את השבויים לטורקיה. יהודי זה היה חוכר בכפר לא רחוק מקרסנפוליה, אבל עיקר פרנסתו היה פדיון שבויים. בפנקסו של אדם זה מצאו לאחר שנהרג בוולחיה שטר חוב כתוב יוונית ובלשון יוונית (כפי הנראה רוסית) על גלח אחד שהיה שבוי בקדרים (ז"א טטארים).

המהר"ם מזכיר בהוקרה רבה רופא אחד ששמו היה שלמה והוא היה ראש הקהל, אבל קשה לזהות אותו מפני שבאותה התקופה היו רופאים אחדים בפולין בשם שלמה. 

המצב הפוליטי

אף על פי שמצב היהודים בפולין עד גזירות ת"ח ות"ט נחשב בהשוואה למצב היהודים באשכנז ובשאר ארצות איתן טוב, מעידות שו"ת המהר"ם על תנאים קשים, על הגברת הריאקציה, על רדיפות ובלבולים ועל אי בטחון כללי של מצב היהודים בפולין.

משאלה אחת אנו לומדים על מצב היהודים בשלזיה באותה התקופה. בשנת 1582 הכריחו האצילים של שלזיה את הקיסר הגרמני אודולף השני (1552-1612) לגרש את היהודים משלזיה. רק ליהודי צילץ וגלוגוי עלה לדחות את הגזירה. יהודי גלוגוי גורשו מעירם בשנת 1584. שרי שלזיה ואציליה לא יכלו לסבול את ההנחות של יהודי צילץ ובשנת 1951 השתדלו עוד פעם להשפיע על הקיסר שיוציא פקודת גירוש גם על יהודי צילץ. יהודי פראג, מקום מושבו של הקיסר, השתדלו לטובת יהודי צילץ ושוב עלה בידם לבטל את הגזירה. ביטול הגזירה עלה באלפיים זהובים. בהוצאות ההשתדלות השתתפו קהילות מארצות אחדות. חמישית - יהודי ביהם וחמישית - יהודי מעהרין. את שתי החמישיות הנשארות הטילו על יהודי צילץ בצירוף יהודי האציפלאץ, קהילה קרובה לצילץ. אבל לאחר שנים אחדות סירבו יהודי האציפלאץ להשתתף בהוצאות. טענו שהם אינם נגררים אחר מדינת שלזיה ועליהם לא חלה גזירת הגירוש. המחלוקת הגיעה עד למהר"ם והוא פסק שקהילת האציפלאץ חייבת ליתן לעזר הוצאות הגירוש לאחיהם יושבי ק"ק צילץ שתי מאות זהובים, ז"א חצי החומש. המהר"ם סמך בפסק זה על פסק דומה שהוציא המהרי"ק (ר' יוסף קולון) במקרה דומה כשנאסרו ברגננשבורג הרבה יהודים לרגל עלילת דם בטרינטו בשנת 1475 "שכל אותן הקהילות אשר ראוי לחשוב וקרוב לודאי שגם עליהן היה עובר כוס התרעלה אם לא היה מתוקן הדבר כפי האפשר הדין נותן שיישאו בעול גם המה אף שלעת כזאת אין מעלילין בזה בשאר מקומות". בהתאם לפסקו של המהרי"ק פסק גם המהר"ם שבעתיד אם יקרו מקרים כאלה (ז"א גזירות) "ח"ו גירוש ליושבי ק"ק האציפלאץ מחויבים גם כן יושבי ק"ק צילץ לשאת בעול עם אחיהם יושבי ק"ק האציפלאץ ויהיו מחויבים לתת להם לעזר ההשתדלות כפי השגת ידם".

יהודי הערים הפרטיות נחשבו על ידי הפריצים כרכושם. הם לא יכלו לעזוב את מקומות מושבותיהם. יהודי העיר רימאנוב טוענים, שהם אינם יכולים לעזוב את עירם ולנוד למקום אחר, כי ידוע שהשר שלהם הוא איש פרא, ידו בכל ואין זה אפשרי שיוכלו לצאת ולברוח מתחת יד רשותו. יהודי קהילה אחת מכרו ספר תורה מרצונם הטוב לצורך בלבול. בתשובה אחת מתאונן המהר"ם על המצב בקהילתו ועל הצרות המרחפות עליה. הוא כותב:

"בסיבת שאני כעת נרדף וטרוד בטרדת הרפתקי דעדו על קהלינו יצ"ו מהשררה בעו"ה השם יהרס ויפר ויקלקל מחשבתו הרעה וא-ל ש-די יאמר לצרותינו די".

משאלה אחרת אנו לומדים, ששתי קהילות קשרו ביניהם ברית על-ידי שטר קישור, "שאם יבוא איזו עלילת שקר מחמת מסירה על איזה בעל בית משני קהילות יצ"ו יהיה אותה ההוצאה מתוך סכום הקהילות".

מהמספר הגדול של שאלות להתרת עגונות וגביות עדות השונות על הריגת יהודים בפינות הנידחות של וולחיה ומקומות אחרים אפשר לראות שחיי היהודים היו הפקר בעיני הגויים כמו שהתבטא אחד הרוצחים: מה לי לשקר, הלא לא יהרגו אותי על הריגת יהודי. וואש זאל ער פיל ליקנן מען ווערט אין פון דאס יהודי וועגין ניט אום ברענגען. אופייניים הם דבריו של המהר"ם על הצבא הפולני, דברים הקולעים למטרה על כל צבא בימי הביניים: וחיילות ההם לא עדיפא משאר לסטים וגזלנים.

גם הכנסייה הקתולית עמדה על המשמר ולא נתנה ליהודים להרים ראש. בלוקוב אסרה הכנסייה על היהודים לבנות מחדש את בית הכנסת שנשרף, מפני קרבתו אל בית הכנסייה הקתולי.

שו"ת המהר"ם מעידות גם על מלחמת היהודים לזכויותיהם האנושיות, זכויות שנתנו להם על-ידי המלכים הפולניים. היהודים שולחים שליחים אל ערי וולחיה לחפש אחר הרוצחים כדי להעניש אותם. הרוצחים נאסרים, הם משלמים כופר או נדונים למיתה. משתתפים יחד עם שאר התושבים בהגנת הערים נגד הטאטארים, לוקחים חבל בתכסיסי מלחמה של שאר התושבים תחת פקודתם של קצינים פולניים. יהודים נמצאים בשורות הקוזאקים שבצבא הפולני במלחמה ברוסים. 

האבטונומיה היהודית

הקיבוץ היהודי נלחם לאבטונומיה שלו. הוא מתאמץ בכל כוחו להכשיל את האלמנטים הבלתי-חברתיים המשתדלים לשבר את האבטונומיה היהודית על ידי מחלוקות ומסירות אל השלטונות הנוכריים. המלחמה לשלטון עצמאי מסבירה לנו את השאלות המרובות על מוסרים ועל ערכאות של גויים. בזמנו של המהר"ם כבר היה וועד ארבע ארצות מוסד בר קיימא מבוסס ומוכר על-ידי כל היהודים. הוועד מתאסף פעמיים בשנה. פעם אחת בלובלין ופעם אחת ביארוסלאב. בשו"ת המהר"ם מכונה עוד וועד זה - וועד שלוש ארצות. אבל כבר הוכח שלוועד היו כינויים שונים בראשית היווסדו. הוא נקרא וועד חמש ארצות, וועד ארבע ארצות וגם וועד שלוש ארצות. המהר"ם בעצמו השתתף הרבה פעמים בישיבות הוועד. חתימתו נמצאת תחת הכרוז של שלושים רבנים נגד קניית כסא הרבנות על ידי כסף. בשו"ת שלו אנו מוצאים את הכינויים הבאים של חברי הוועד: פרנסי המדינה, ראשי המדינה ודייני המדינה. פרנסי המדינה וראשי המדינה הם חברי הוועד של וועד ארבע ארצות. דייני המדינה הם חברי בית הדין של הוועד שהתאספו גם כן בזמן הירידים בלובלין וביארוסלאב.

הזכרנו שהוועד תמך ביהודי צילץ בשלזיה בסכום של 400 זהובים כדי לבטל סכנת גירוש. על הירידים בלובלין וביארוסלאב היו מתאספים כל הרבנים הגדולים ראשי הישיבות, תלמידי החכמים המפורסמים והיו דנים בשאלות חשובות שעמדו על הפרק, בעיקר טיפלו בשאלות גיטין וקידושין. דייני המדינה ישבו על מדוכת דיני ממונות, עסקי ירושה וכדומה.

מתוך שו"ת המהר"ם אנו רואים, שדייני הוועד מגינים על יתומים קטנים נגד אחיהם הגדולים שרוצים לשים יד על כל הירושה. דייני הוועד פוסקים כסף לאלמנה ענייה, שיהיה לה ממה להתפרנס. מנהיגי הקהל מסדרים את חיי הכלכלה של הקהילה. הם לוחמים במכה של השגת גבול. המהר"ם מביא תקנה עתיקה שמי שמחזיק באורנדא אסור לאחר להשיג את גבולו בלא לבוא אל עמק השווה עם המחזיק הראשון.

שו"ת המהר"ם משקפות את השלטון העצמאי של היהודים בשיא התפתחותו. יש בכוח מנהיגי הקהל לאסור לזר למכור סחורות ידועות בעירם. הם מתווכחים בסכסוכים שונים. עיקר התפקיד של פרנסי הקהל היה לחלק את מסי המלוכה בין חברי הקהילה. משאלה אחת אנו לומדים את הפרוצדורה בחלוקת המסים. בשאלה מט אנו קוראים:

"על דבר המסים והגלגלות אשר נתחייבו הקהל מקודם רק שנתמשך העניין שלא נגבו עד עתה ובתוך כל כך עשו הערכה חדשה וסכום חדש ונפלה מחלוקת בין חברי הקהל אם להגבות לפי סכום חדש או לפי סכום הישן".

תשובת המהר"ם הייתה שהכל תלוי בזה אם כבר נרשם בפנקס הגבייה הסכום אשר על כל אחד מחברי הקהל לשלם:

"כלל הדבר אם כבר נעשה פנקס הגבייה מה שמגיע לכל אחד לפי סכום ישן... אז יגבו עדיין עתה לפי פנקס הישן... כי כן הוא מנהג הקהילות בענייני מסים שהכל הולך אחרי זמן הגבייה".

הקהל שולח שליחים אל בתי היהודים לחפש אחר גנבים. הקהל שם גנבים במאסר. הקהל דן אפילו דיני נפשות. מעניינת היא תשובתו של המהר"ם על השאלה מה לעשות לרוצח יהודי שנאסר על ידי השלטונות הגויים. תשובת המהר"ם הייתה שיש לראות שהם יהרגו אותו. המהר"ם מפרש את הטעמים השונים הבאים מדוע ראוי שהרוצח ייהרג. הוא כותב:

"והטעם נגלה ופשוט ומבואר בעצמו כי יותר שהחוטא הרבה להזיד ולפשוע לעשות אותו מעשה רע בזדון ובפרהסיה והרבה בחילול השם באותו מעשה רע שעשה אז יותר ויותר צריכים למגדר מלתא והשעה צריכה לכך לעונשו אפילו שלא מן הדין שאם יקילו בעונשו על הפשעים הגדולים שעשה יהיה בזה חילול השם ויהיה סיבה שמהיום ההוא והלאה יהיו העם פרוצים בעברות כיוצא באלו ויגיע מזה פרצה לרבים וצורך רבים הוא לגדור הפרצה ההיא להרבות בעונשו... ובייחוד שמתוך דבריך נזכר שגם באשתקד נעשה באותו גבול מעשה רע כזה ויצא בלא כלום ויתרבו המתפרצים ח"ו. נוסף על זה שכיוון שכבר נתפרסם זה העניין הרע בין העכו"ם וגם הפושע הנזכר יושב במאסר בין העכו"ם אם יניחוהו בחיים יהיה בזה חילול השם... גם יבואו העכו"ם להקל בנקמת שפיכת דמם של ישראל חלילה וחס".

מן השאלה הנזכרת אפשר גם לראות שהיהודים היו רשאים להטיל מומים בפושעים. אבל המהר"ם היה נגד הטלת מומים בפושעים. הוא כותב:

"ומה שאמרת לחסרו באיברים כנזכר בדבריך. הלא אפשר שיבוא מזה פרצה גדולה מזו שיבוא להמיר דתו אחר כך ויהיה לקוץ מכאיב לשונאי ישראל כאשר זכרנו בימי חורפי שאירע בימי הגאון מהר"ר שכנא ז"ל שיהיה בימיו ג"כ איש בלייעל ורע מעללים והתיר הגאון לנקר שתי עיניו ולחתוך את לשונו ואחר שעשו לו כל אלה המיר דתו ונשא עכו"ם והוליד בני זדים והיה הוא וזרעו המרעים כל ימיהם לרצועה מרדות לישראל".

המהר"ם גומר:

"ע"כ מאחר שהוא מפושעי ישראל בגופם ואין בו תקווה דבר טוב כי משורש נחש יצא צפע ואינה אלוהים לידו שכבר הוא נתפס בידי עכו"ם הצד היותר טוב הוא שיד ב"ד של ישראל לא יהיה בו רק גואלי הדם יתבעו ממנו נקמת דם הנשפך על ידי הפקיד שיבערנו מן העולם וע"י זה יגדרו הפרצים ויתקדש שם שמים וכל ישראל יהיו נקיים". 

חיי הרוח של היהודים

שו"ת של המהר"ם כמו שו"ת אחרות של בני דורו ואחריו מעידות על הקשר האמיץ בין הקיבוצים השונים בעולם. הן מעידות כמו כן על השפעות גומלין הרוחניות בין הקיבוצים היהודים באירופה. יהודים נודדים מקצה אחד של אירופה אל הקצה השני. מאיטליה, אשכנז וגם מטורקיה פונים בשאלות שונות אל המהר"ם. מתוך השו"ת שלו אנו מקבלים את הרושם כאילו כל הקיבוצים היהודיים בארצות השונות של אירופה היוו קיבוץ אחד. כדוגמה יכולה לשמש שאלה נז. המהר"ם כותב אל ר' מרדכי יפה, בעל הלבושים, בפוזנא על גט שנתקבל בלובלין מקושטא בשביל אישה עגונה מפראג הגרה בפוזנא. הידיעות על המגרש היו זעומות מאוד. ידעו עליו רק שהוא בן פראג ושהשאיר שם אישה וילדים. שם האיש היה יהושע. הוא היה חוקק (אין שינר שניצר) ואביו היה עושה כפתורים (אין שינר קנעפ מכיר).

בשו"ת המהר"ם אנו מוצאים חומר לחיי הרוח של היהודים באצות אחרות. אנו שומעים למשל על מחלוקת גדולה בין רבנים באיטליה. שלושה רבנים וביניהם הרב ר' אשר גראסוטו פרסמו כתב פלסתר על הרב צוידאל ממנטובה. האחרון הוציא בשנת ש"ס (1600) פסק דין לטובת מחותנו יקותיאל בן שמעון סניגו בדינו עם יורשי יוסף סניגו, שדרשו חלק מרכושו תוך טענה, שהאחים יוסף ושמעון סניגו לא חלקו ביניהם את ירושתם מאביהם בשטר. המחלוקת מגיעה עד לפני המהר"ם והוא יוצא בחריפות רבה נגד מחרחרי הריב וקורא לשלום. שאלה זו משלימה את ידיעותינו על מחלוקת זו שאנו מוצאים במכתביו של ר' יהודה אריה ממודינא.

בעיקר חשובות שתי שאלות הדנות באנוסים מאיטליה ומטורקיה. שאלה אחת מספרת על אנוס אחד באיטליה אשר נודע לאינקביזיציה עליו שהוא יהודי נאמן ונמול. האנוס נאסר ובשבתו בבית הכלא מסר לשלטונות את שם המוהל. האחרון ברח אל ארץ אחרת (כפי הנראה לטורקיה) והציל גם את משפחתו אל מדינה זו. המוהל דרש מן האנוס שברח גם כן מבית הכלא ועלה בידו לבוא אל טורקיה, שיחזיר לו את ההוצאות השונות ואת ההיזק שגרם לו על ידי זה שמוכרח היה לברוח מאיטליה. משו"ת המהרש"ך (ר' שלמה כהן) ששימש רב בסלוניקי באותן השנים המביא אותו מקרה, אפשר לראות, שהאנוס חי בונציה ושהוא סיפר לשלטונות האינקביזיציה שהמוהל מל אותו וגם את בן אחיו. המוהל טען שהאנוס סיפר דברים אשר בכלל לא נשאל עליהם. הוא טען כמו כן שהאנוס לא היה מוכרח למסור לאינקביזיציה את שמו, אלא יכול היה לספר להם שהוא נמול על ידי מוהל אחר שברח לטורקיה לפני זה. מן השאלה שלפנינו אפשר לראות שמקרים כאלה היו מעשים שבכל יום ושהאנוס ברגע הראשון כאשר נתפס חשב להציל את עצמו על ידי מסירת אחרים לאינקביזיציה. לא כל האנוסים יכלו לעמוד בניסיון וידוע, שעמדת היהודים לאנוסים בתקופה זו הייתה עמדה של חשד.

בשאלה זו יש גם תיאור מפורט של חקירת האנוסים הנאשמים בנטייה ליהדות על ידי חוקרי האינקביזיציה. המהר"ם כותב:

"וזה משפט הכומרים שאיש כזה אם ייתחרט ותוהא על הראשונות וישאל מחילה הכומרים מוסרים אותו לכומר אחד כדי שיתוודה לפניו על עוונותיו נגד דתם ובתוכם מתוודה ומגיד מי מוהלו ואחר הוידוי הזה יורד לפני החקירה של כומרים ומגיד איש פלוני מלני ואז החקירה מכח עדות זה רודפים אחר המוהל בכל עוז ודנים אותו אם ימצא או לא ימצא".

השאלה השנייה דנה באנוס מקושטא שהמיר את דתו ובא לרגל מסחרו ללבוב. אשתו האנוסה נשארה עגונה בקושטא. יהודי אחד מקושטא בא אל המהר"ם ומבקש ממנו, שישתדל להשפיע על המשומד, שיתן גט לאשתו. המשומד מסכים ליתן גט לאשתו לאחר שנתנו לו סכום-כסף גדול, אבל הוא אינו זוכר את השם העברי של אביו וגם לא שמו של חותנו. המהר"ם מקל ומרשה לכתוב את הגט בלא שמות הורי המגרש והמגרשת. הוא מבסס את פסקו:

"וכפי הנשמע שהמה מהאנוסים שלא נודע להם שם אביהן... ויש להם דין גרים".

המהר"ם כותב על כל העניין הזה מכתב אל בית הדין בקושטא.

אנו שומעים על משומד מפולין הגורם צרות לקהילות באיטליה הצפונית על ידי עלילות שווא וכשהוא מת כולם שמחים על מותו. מקרים רבים של משומדים נזכרים בשו"ת בקשר עם התרת נשיהם העגונות. הקהל וקרובי האישה רודפים אחר המשומדים כדי להוציא מהם גט או שהם מחכים עד מותם ומשתדלים להביא גביית עדות כשרה כדי להתיר את העגונה או את היבמה הזקוקה לחליצה מאת המשומד. מעניינת היא מבחינה זו שאלה נו. ממנה אנו רואים את דרכי נדודיה של גביית עדות על משומד אחד מארץ לארץ ומעיר לעיר. משומד מפולין שהשאיר יבמה עגונה מטלטל לאיטליה ושם הוא מת בבית חולים לא רחוק מטורינו. העד הראשון הוא אברהם מיימון ב"ר יהודה, תושב טורינו, שהיה נוכח בקבורתו של המשומד. עדותו נגבתה לפני בית הדין באונקלירא. חתימת ראש בית דין של אונקלירא נתאשרה על ידי משה ב"ר אברהם כהן רופא, ראש ומנהיג בק"ק קסטאל. חתימת משה מקסטאל נתאשרה על ידי קלונימוס ב"ר שמואל, זקן וחכם דק"ק לאדי. חתימתו של קלונימוס נתאשרה על ידי יהודי איטלקי יליד לאדי אשר גר בקראקא.

כדאי לציין שאין אנו שומעים בשו"ת המהר"ם אף על מקרה אחד של משומדת. אופייניות הן גם השאלות על טיבם ותוקפם של קידושין שנעשו על ידי הערמה. שאלות כאלו אנו מוצאים בכל אוספי שו"ת של הרבנים עד ימינו אנו. תוקפם של קידושין וגיטין היה תלוי בכשרותם של העדים החתומים עליהם. אפשר היה לפסול את הקידושין או את הגט אם עלה לצד המעונין בדבר להראות שהעדים החתומים היו פסולים בעת החתימה. באמצעים כאלה, ז"א בפסול העדים השתמשו בעתים קרובות בימי הביניים וזה גרם להוצאת לעז על הרבה משפחות בישראל ומזה אפשר להבין את אזהרת הרבנים שלא להוציא לעז על משפחות כשרות על ידי הטלת חשד פסול בעדים. כל משפחה בישראל דקדקה בטהרת ייחוסה והייתה זהירה בחשש פסול. המהר"ם מזהיר לעיתים קרובות שלא להוציא חלילה לעז על נשים שכבר נתגרשו, שלא להרבות חלילה פסולי משפחה בישראל. הוא מזהיר גם כן, שלא לקרוא לאחר כינויים שיש בהם משום הוצאת לעז על הזולת.

שו"ת העוסקות בטהרת המשפחה מראות על הרמה המוסרית הגבוהה של חיי המשפחה בישראל בימי הביניים. ענייני גיטין וקידושין תפסו מקום גדול באסיפת הרבנים בירידים בלובלין וביארוסלאב. כדאי רק להזכיר את הגט הווינאי שהזכרנו למעלה. המהר"ם פסק, שאין לחשוש שהחתן קידש את הכלה בסבלונות, ז"א במתנות שהחתן נותן לכלה, ומפני זה פסק שהרשות לכלה לחזור בה מן השידוך. המהר"ם כותב:

"וכבר נתפשט המנהג בכל תפוצות הקהילות שבארצנו שאין חוששין לסבלונות ומעשים בכל יום שחוזרים כמה וכמה מהשידוכים שעשו לאחר ששלחו או נתנו החתנים לכלות סבלונות סתם והיו נוהגים יחד במנהג החתנים והכלות לשבת ויתר דברי קירוב וחבה".

אבל למרות כל החומרות בטהרת המשפחה ולמרות הרמה הגדולה של חיי המוסר אי אפשר היה לקיבוץ גדול בן מאות אלפים של אנשים, כמו הקיבוץ היהודי בזמנו של המהר"ם, שיהיה מורכב מצדיקים בלבד ואנו מוצאים בו הרבה "יוצאים מן הכלל". אנשים שלא יכלו לכבוש את יצרם. אנו מוצאים מקרים של זנות אפילו בין תלמידי חכמים. אופיינית היא שאלה מה: מעשה בחד בן אוריין שנכשל באשת איש בשכרותו. למרות חומר החטא הקל המהר"ם במקרה זה. הוא כותב: והקלתי עליו קצת מאיזה סיבה.

תיאור מעניין על חיי משפחה הרוסים על ידי אהבה וקנאה אנו מוצאים בשאלה פ: אדם אחד חשד באשתו השנייה, שהיא מזנה תחתיו עם בעל הבית. בתו מאשתו הראשונה שונאת את אם חורגתה והיא מרגלת אחריה על כל צעד וצעד והיא מספרת לאביה על הפגישות החשאיות בין אמה ואהובה. לבסוף מסופר: ועוד טען שאחיו לוי כץ הגיד לו שהעולם מרננים אחרי רחל איך שהיא מזנה תחתיו עם בעל בית דירתו כמר שמעון ואז עשה השמירה על זה בליל פסח ולא רצה להיכנס לישון בחדר אשתו... ועשה עצמו כאילו ישן... והלכה היא לישון בחדר שלה וגם לשמעון הבעל הבית היה חדר בביתו סמוך לחדרה ואח"כ יצא ראובן בנחת לתוך הבית ושמר הדבר אם יכנוס שמעון לחדר שלה אם לאו והמתין שם בבית עד קודם אור הבוקר ואז יצא שמעון מחדר שלו לחצר וכשבא מן החצר אז הלך הנה והנה בבית ואח"כ היה נוקש כמה קשקושים באצבע על הדלת של חדר אשתו רחל ואח"כ נכנס שמעון לחדר שלו והניח את דלתו פתוחה ומיד בזריזות הלך ראובן וסגר דלת של שמעון ונכנס לחדר אשתו ולא מצא אותו שם וטוען ראובן שוודאי היה נוקש על הדלת שלה לפתוח לו שם עמה או שהיא תבוא אחריו לחדרו לזנות ועוד טען שהייתה מעוברת קודם הנישואין... ורחל השיבה שהכל שקר... ועל טענת הוולד השיבה מראובן בעלה נתעברה... נפל היה...

משאלה אחרת אנו לומדים על יחסי ידידות בין החתן והכלה. חתן אחד מתבייש לספר שהיה בינו ובין כלתו קירוב וחיבה על ידי חיבוק ונישוק כדרך החתן לכלה. משאלות אחרות אנו לומדים על אלמנטים פליליים בין היהודים. אנו שומעים על אחד שנאסר על עסקי זנות עם גויה. ארבה לו סכנה של פסק דין של מוות והוא דרש שהקהל יפדה אותו. שאלו את המהר"ם אם הקהל מחויב לפדותו, אם מצוות פדיון שבויים חלה עליו. המהר"ם פסק לחיוב. הוא נימק את פסקו בזה שיש לפחד שבר-נש כזה ישתמד כדי להינצל מפסק דין של מיתה ויגרום צרות רבות לקהל על ידי מסירות. אנו שומעים גם על יהודים משחקים בקוביה, גנבים ורוצחים. כבר הזכרנו את המקרה של רוצח יהודי שנאסר על ידי הפקיד (וויבודה) ושהמהר"ם יעץ לדאוג לזה שייהרג על ידי הגויים.

את רוח הזמן אפשר להכיר בהגברת השפעת הזוהר והחדרתה לפולחן ולחיי יום יום של היהודים. מעניינת היא מבחינה זו שאלה לד. בה אנו קוראים:

"עד דבר שאלתכם אשר שאלתם על אשר קבלתם עליכם בקשר אמיץ להודות להלל בכל בוקר בתהילות בקנס ג פרוטות זולת אם יהיה לאחד מכם שום אונס ועתה איזה יחיד מכם אינו מקיים התקשרותו בסיבה שבימות החורף משכימים לב"ה קודם שיאיר היום שעדיין לא הגיע זמן הנחת תפילין והוא מתנהג עפ"י הזהר המזהיר שיצא אדם מביתו לבית הכנסת לבוש בתפילין וציצית ואם כן א"א לו לקיים התקשרותו".

גם המהר"ם עצמו סמך על הזוהר בביאור עניינים שונים. הוא מסביר למשל את הנונין ההפוכין שב"ויהי בנסוע" (במדבר י, לה; יא, א) על פי הזוהר. בידי המהר"ם היה ספר קבלה שאבי זקנו, הרב ר' אשר, חיבר. את הגברת הקבלה אפשר לראות באופני התשובה המרובים שהמהר"ם נתן לבעלי התשובה השונים. לבעל תשובה אחד שרצח נפש בשוגג והיה איש חולני נתן את התשובה הבאה:

"בכל יום ב' וה' יגלה מהכפר לתוך הקהל הסמוך לו לקבל ודויים ומלקות... דהיינו ילך בראש לק"ק אוסטראה וישכב תחת מפתן בית הכנסת בשעת יציאה מבית הכנסת וילקה ויתוודה ולק"ק ונציה ג"כ ואח"כ ילך לק"ק זסלב ולק"ק אוסטריפולי ולק"ק סינאווי ויעשה ג"כ ובכן בק"ק קאנסטאנטין ובכל שני וחמישי יבוא מהכפר אשר הוא דר שם לב"ה של קאנסטאנטין ברגליו וישב מאחורי הדלת וילקה ויתוודה ויתענה בכל יום עד כלות חצי שנה... ובראותי שזה יותר מדי הקלתי עליו להתענות ג' ימים בכל שבוע ואל יאכל בשר ואל ישתה יי"ש חוץ משבתות ויו"ט ואל ישכב על כרים וכסתות כל ימי החול ואל ילבש כותונות כ"א פעם אחת בחודש ואל ילך לשום סעודה ואל יגלח את ראשו".

לבעל תשובה אחר, לרב בינוש ליפשיץ, חתן ר' שאול וואל הידוע מבריסק, אשר גרם בשוגג למותו של אדם אחד, נתן המהר"ם את התשובה הבאה:

"בראש יתענה ארבעים יום רצופים ואח"כ יתענה בכל שבוע ג' ימים ולא יאכל בשר ואל ישתה אפילו שכר בכל יום התענית ולא ישכב על כרים וכסתות משך שנה תמימה חוץ מן השבתות ויו"ט ולא ירחץ גופו ולא יחוף כ"א פעם אחת בחודש. מיד שיבוא לק"ק בריסק ישכב תחת מפתח ב"ה בשעת יציאה מבי"ה וינוח לדרוך עליו וישב שנה תמימה אחורי דלת בית הכנסת... ואחרי שיקיים כל זה הנני גוזר בגזירתנו הקשה גזירת נחש על כל מי שיביישנו בדברים לקרותו רוצח או אונאת דברים הדומים לזה".

אדם אחד אשר נכשל בחטא של גילוי עריות קיבל מן המהר"ם את התשובה הבאה:

"בראש יודה על פשעיו ברבים בג' קהילות דהיינו שיעמוד בין מנחה למעריב בבית הכנסת ויתוודה בקול רם... ומיד ילקה אותו השמש מלקות ארבעים כן יעשה בג' הקהילות... דהיינו בתחילה יעשה פה ק"ק לובלין ואח"כ ילך לק"ק קראקא ולק"ק לבוב. יתענה שס"ה ימים רצופים חוץ מן הימים שאין אומרים בהם תחנון ואל יאכל בשר ולא ישתה יין... ובכל יום ויום ילקה אותו השמש מלקות ארבעים בינו לבין עצמו ויתוודה על חטאו בבכי ואנחה ג' פעמים בכל יום אחר כל תפילה ותפילה... ולא ישכב על כרים וכסתות רק על הארץ או על דף ואיזה בגד תחת ראשו חוץ משבתות ויו"ט ישכב על קש ותבן וכר אחת תחת ראשו וגם ילבש תמיד שק על בשרו ובימי החורף ישב ערום במים קרים או בשלג שעה אחת בכל יום ועל כל פנים ב' פעמים בשבוע ובימות החמה ישב כשיעור זה ערום לפני הזבובים או לפני נמלים או לפני דבורים... גם לא יסתפר ראשו כי אם ג' פעמים בשנה וילבש שחורים ויכסה שחורים וישכב בבית הכנסת אחורי הדלת כאבל... ואחרי כלות שס"ה ימי התענית יתענה עוד בכל שני וחמישי ג' שנים וכל אותן השנים יתוודה בכל יום על חטאו וירחיק עצמו מלהסתכל בשום אישה בעולם ולא יראה במקום שנשים ובתולות שוחקין ולא ישמע קול ניגוניהן... ויסגף עצמו גופו כל ימיו כפי כוחו ושב ורפא לו".

המהר"ם הזהיר וחזר והזהיר שלא לבייש את בעלי התשובה.

שו"ת המהר"ם הן גם עדות להגברת האמונה התפלה בזמנו אפילו בין הרבנים הגדולים. אופיינית היא התשובה הבאה. רב אחד שאל את המהר"ם: "על מעשה זר ותמוה אשר בא לידך באשה שנבעלה לרוח או לשד שקורין טרכ"ט ובא אליה בתחילה בדמות בעלה ובשניה בדמות פריץ והיא אישה בעולת בעל אם היא נאסרת לבעלה". תשובת המהר"ם הייתה: "כל שאיננו אדם יהיה מי שיהיה הן בהמה הן רוח לא נעשית זונה". את השאלה הזאת מביא גם מנשה בן ישראל הנאור כביכול כראיה שהשדים בועלים נשים. הוא עוד מוסיף: "הוא מה שנתפרסם בפי הכל מעניין הרוחות הבועלות נשים ונבעלות מהאנשים".

שו"ת המהר"ם משמשות מקור חשוב לשפת הדיבור של היהודים בפולין בסוף המאה הט"ז. כל גביות העדות מובאות בשפת הדיבור. המהר"ם נתן את שיעוריו בישיבה ביידיש ונשארו בכתב-יד חידושי תורה של המהר"ם כפי שיצאו מפיו אשר נרשמו על ידי אחד מתלמידיו.

מעטות הן הידיעות בשו"ת המהר"ם על היחסים החברתיים בין היהודים והגויים. אנו קוראים על גויים העובדים אצל היהודים בבתי המקולת שלהם. הם משרתים בבתי היהודים. הגויים הם בעלי העגלות של היהודים בנסיעותיהם המסחריות. אנו קוראים על גויים שהם ידידיהם של היהודים. הם מזהירים אותם מפני רוצחים. היהודים מתאכסנים באכסניות של הגויים. איכרים וולחיים מרחמים על יהודי שנטבע בנהר פרוט ויצא ערום מן המים. הם נותנים לו כתונת ולחם ומראים לו את הדרך.

השפעת הסביבה הבלתי יהודית על החיים היהודיים אפשר לראות בשמות היהודים. שמות עבריים מקבלים צורות סלאביות. להרבה אנשים יש חוץ משמותיהם העבריים כינויים גרמניים או סלאביים. השם משה נהפך למשקה. מרים למירוש וגם למירל. המהר"ם מזכיר אחד בשם בכינוי קורק Kurek. המהר"ם מוסיף שאין זה שם גנאי כלל, אלא שנקרא בשם זה בהיותו בכור לאביו בן רך ומעונג וקראו אותו בלשון פולניש תרנגול קטן שהוא בלשון פולין קורק. מכינויי שמות יש עוד להזכיר נתן המכונה קערפל, זלמן בן יעקב פינטשוק, מנחם בן מרדכי זינגריל, יעקב המכונה יעקל, משה בלומש. משמות נשים יש להזכיר את השם עלא.

למאמר ישנם נספחים אשר לא הועתקו.