הפרושים והצדוקים בעניין פרה אדומה

מחבר: ש.ח. קוק

סיני, גיליון ל', 1952

תוכן המאמר:
א. המנהג לטמא את הכהן היה נהג קבוע, או רק במקרה שנודע שהכהן הוא מעורב שמש.
ב. הקפידה היתה בכל מעשה הפרה או בשריפתה בלבד.
ג. באיזו טומאה היו מטמאין את הכהן.
ד. הצרם ריב"ז אזנו של הכהן הצדוקי?
ה. הנצטוו על פרה אדומה במרה.

תקציר: המאמר עוסק בעניין פרה אדומה ומביא את ההבדלים השונים שהיו בין הצדוקים והפרושים בעניין זה. וכן מביא את המקור לציווי פרה אדומה.

מילות מפתח: פרה אדומה, פרושים וצדוקים, פרושים, צדוקים.

בין ההבדלים השונים שהיו בין הצדוקים והפרושים, נמצא גם ההבדל בנוגע לפרה אדומה, שהפרושים הכשירו מעשה הפרה בטבול יום והצדוקים אמרו במעורבי שמש היא נעשית ו"מפני הצדוקים" או "כדי להוציא מלבן של צדוקים", התחילו הפרושים מקפידים, שהפרה תעשה דוקא בטבול יום ולא במעורב שמש. והנהיגו לטמא את הכהן המטפל בהפרה, כדי שיהיה מוכרח לטבול באותו יום ולעשות את הפרה לפני שהעריב שמשו. ודבר זה מפורש במשנה:

"ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית" (פרה ג, ז), "סמכו ידיהם ואומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת, ירד וטבל ועלה ונסתפג" (שם ח).

והנה בעניין זה מצאתי כמה פרטים שלא נתבררו כל צרכם ואמרתי להעיר עליהם:

א. המנהג לטמא את הכהן היה מנהג קבוע,

או רק במקרה שנודע שהכהן הוא מעורב שמש.

מפשטות לשון המשנה, נראה שזה היה מנהג קבוע בתקופת הצדוקים. וכן משמע מלשון הרמב"ם: "לפיכך היו בית דין בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל ואחר כן עוסק בה, כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה" (הלכות פרה א, יד). אבל אם נשים לב למסופר בתוספתא (פרה, פרק ג) בענייני הפרה, יעלה ספק בלבנו, אם זה היה מנהג קבוע, ויותר מסתבר שהיו מטמאין אותו רק כשנודע שהכהן מעורב שמש.

בתוספתא מסופר על ישמעאל בן פיאבי שעשה פרה במעורב שמש ולאחר המעשה דנו אתו עליה והוא הגן על דעתו, עד שאמרו לו: "אם מקיימין אנו אותה מוציאין אנו שם רע על הראשונים שהיו אומרים טמאות היו". וגזרו עליו ושפך את אפרה ועשה פרה אחרת בטבול יום.

מתעוררת השאלה, אם היה מנהג קבוע לטמא את הכהן, מדוע לא טמאו את ישמעאל בן פיאבי לפני עשיית הפרה. עלינו להניח, שבן פיאבי הסתיר את טבילתו מאתמול ולכן לא טמאו אותו, ורק אחר המעשה נודע הדבר שהיה מעורב שמש.

וכדאי לשים לב ללשון "הורה" הנאמר בבן פיאבי בתוספתא, שמזה משמע שבן פיאבי לא הסתיר את הדבר שהוא מעורב שמש, אלא בתור כהן גדול הורה ופסק הלכה למעשה שהפרה נעשית במעורב שמש. והרמב"ם בפירוש המשנה (פרה ג, ה) מסביר את דעתו של בן פיאבי: "חשב שהוא הפליג בטהרה, ואמר גנאי מעשותה בטבולי יום, ואין בזה מחלוקת, ואם תעשה במעורבי שמש יהיה יותר גדול ויותר נכבד".

יוצא שאף שידעו שהכהן הוא מעורב שמש, לא טמאו אותו לפני המעשה, אלא אחר המעשה דנו אתו עליה, עד שבנימוק הוצאת לעז על הראשונות השפיעו עליו ועשה פרה אחרת בטבול יום.

ולכאורה, היה נראה לשער, כי המנהג לטמא את הכהן נתחדש רק לאחר הכשלון שנכשלו בבן פיאבי שנהג שלא כרצון החכמים. אך דבר זה אי אפשר להאמר, כי ברשימת הכהנים שעשו פרה אדומה (משנה פרה ג, ה) נזכר ישמעאל בן פיאבי אחרון.

גם מהמסופר בתוספתא: "מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי" וטמא אותו, משמע כי רק מפני שריב"ז ידע שהעריב שמשו טמא אותו, אבל בלא ידיעה לא היה מטמא אותו. וכן אחרים לא היו מטמאין אותו כיון שלא ידעו.

ואין לדמות מנהג זה להמנהג שנהגו באותה תקופה, להשביע את הכהן גדול בערב יום הכפורים שלא ישנה במעשה הקטרת (יומא פרק א, משנה ה), שנהגו כן גם בכהן, שלא היה להם שום חשש עליו. כדמוכח מהא ד"הוא פורש ובוכה והן פורשים ובוכין" (תלמוד שם יט, ב). והשווה רמב"ם (ה' עבודת יום הכיפורים א, ז).

ב. הקפידה היתה בכל מעשה הפרה או בשריפתה בלבד.

מלשון המשנה: "מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה", משמע שעיקר ההקפדה משני הצדדים לא היתה אלא בשריפת הפרה ולא בשאר מעשה הפרה.

והנה בנוגע לדעת הפרושים לא מצאנו הבדל בין עבודה לעבודה במעשה הפרה. והרמב"ם כותב מפורש: "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שהיו טבולי יום כשירים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה ואף על פי שעדיין לא העריב שמשן" (ה' פרה א, יג). ולא מסתבר כלל שהצדוקים הבדילו בין שריפת הפרה לשאר עבודותיה.

והדבר מוכח מהמשנה (פרה ה, ד): "שפופרת שחתכה לחטאת ר' אליעזר אומר יטביל מיד, ר' יהושע אומר יטמא ויטביל". ובחגיגה (כג, א) מפורש, שזה משום "היכרא לצדוקים" (ועי' במפרשי המשנה). נמצא, שהצדוקים והפרושים הקפידו גם בנוגע לטומאת כלים ומכל שכן שהקפידו בשאר מעשה הפרה.

ונראה שהיה מנהגם לכנות כל מעשה הפרה בשריפה. וראיה לדבר, שבאותה משנה אשר ברישא נאמר "השורף את הפרה", נאמר בסיפא "במעורב שמש היתה נעשית". ועוד ראיה: במשנה (שם ד, ד) נאמר: "כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים". ובמשנה אחרת (שם ח, ג) נאמר: "השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים", הרי שלא הבדילו בין השורף ובין המתעסק.

ומעניין שהרמב"ם מעתיק לשון המשנה "השורף את הפרה", בכל זאת הוא כותב (שם א, יד): "הצדוקים היו אומרים, שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש".

ולאחר בירור זה, תמוהים בעיני דברי מפרשי התוספתא שכתבו בעניין ר' יוחנן בן זכאי והצדוקי: "שנתכוון אותו צדוקי ושחטה קרוב לערב והזה דמה ביום, ומיד שקעה חמה ובבוקר היה שורפה, ששריפתה בלילה פסולה" ("זר זהב ומנחת בכורים" שבש"ס וילנא). גם הגר"א פירש מעין זה: "שחט סמוך לשקיעת החמה כדי שיהיה שחיטה והזאה היום ושריפה למחר ויעריב שמשו בינתים", משמע מדבריהם, שהצדוקים לא הקפידו שהשחיטה וההזאה תהיה במעורב שמש והקפידו רק על השריפה, וכבר בררנו שלא נראה כן מהמקורות.

יותר מתקבל על הדעת הפירוש השני ש"בזר זהב ומנחת בכורים": "אי נמי נתכוון לשחטה בזה היום, ואמר איני יכול לעשותה עתה והעריב ובבקר הסכים לעשותה" (שני הפרושים מקורם בהגהה שבר"ש פרה ג, ח), היינו שהצדוקי השתדל לעשות כל מעשה הפרה לאחר שהעריב שמשו.

ולדעתי, אפשר לפרש את העניין בדרך יותר פשוטה: הצדוקים והנוטים לדעתם, טבלו בסתר ביום שלפני היום שקבעו לעשיית הפרה, ושמרו את הטבילה בסוד והעריב שמשם באותו יום ולמחר באו לעשות הפרה. ואך במקרים ידועים נודע הדבר בעוד מועד. כך נודע הדבר לר' יוחנן בן זכאי. ומדוקדק הלשון "וידע בו ריב"ז", כי רק לריב"ז נודע הדבר. 

ג. באיזו טומאה היו מטמאין את הכהן.

במשנה (שם משנה ח) לא נזכר באיזו טומאה היו מטמאין אותו. נזכר רק, ש"סמכו ידיהם עליו", וגם בתוספתא בענין ריב"ז והצדוקי נזכר רק "וסמך שתי ידיו עליו", ומכאן הוכיחו רוב מפרשי המשנה ובעלי התוס' בכמה מקומות, שטמאו רק בטומאה דרבנן, היינו בטומאת בגדי אוכלי קודש שהם מדרס לחטאת. והתוס' (יומא ב, א, ד"ה להוציא) כתבו כדבר פשוט ד"לאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה, דלא הוי מזלזלי בה כולי האי".

לעומת זה התוס' (חגיגה כא, א ד"ה האונן. ושם כג, א ד"ה מטמאין) מזכירים, שרש"י מפרש שהיו מטמאין אותו בשרץ והתוס' דחו דעה זו.

ומעניין שגם הרמב"ם פירש כרש"י. הוא כותב:

"מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו" (ה' פרה א, יד). ובפירוש המשנה (שם ג, ח) כותב: "יטמאוהו כמו לנוגע (=לנגוע) בשרץ או בנדה או מה שדומה לזה". ובדברים יותר ברורים: "והיו הם עליהם השלום מטמאין המתעסקין בה באחד מן הטומאות אשר טומאתן טומאת ערב" (שם, משנה ז).

בדבריו האחרונים גילה הרמב"ם טעמו ונימוקו, למה הוכרח לפרש שהיתה שם טומאה אחרת נוסף לסמיכת הידיים, כי בטומאה דרבנן שאין בה הערב שמש אין היכרא לצדוקים, כי הטומאה והטבילה החדשה אינם מבטלים הערב שמש הקודם, כיון שהטומאה החדשה היא טומאה שאינה צריכה הערב שמש.

והנה בשאלה זו, שאין בטומאה דרבנן משום היכרא לצדוקים, כבר טפלו בעלי התוס' ונכנסו בדחוקים שונים. במקום אחד (חגיגה כג, א) כותב התוס'

"נהי שאין הצדוקים חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו ולא מעלה של פרה מה שלא נגעו בו כל ז', מכל מקום הכל רואין לדברי חכמים שמגע ע"ה מטמא, ונגעו בו ביום ח' שיש לעשותה בטבול יום".

ובמקום אחר (שם כא, א) מביא התוס' דעה, שגם בטומאה שאינה אלא מדרבנן תקנו דבעי הערב שמש.

ונראה שהרמב"ם ורש"י לא ניחא להם להכנס בדחוקים של בעלי התוס', ופירשו, שטמאו אותו בטומאה שיש בה הערב שמש.

ובאמת הפלוגתא של רש"י ותוס' היא פלוגתא דתנאי, במשנה דשפורפרת שחתכה לחטאת שכבר הזכרנו לעיל (אות ב). וכדאי להעתיק דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

"וא"ר אליעזר שהם עשו מדרגת זה הכלי ואע"פ שנגמר בטהרה מדרגת כלי טמא והוא שצריך טבילה והערב שמש, ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר לפי שלא העריב שמש זה הכלי, ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדרגת טמא וצריך טבילה, ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש כפי מה שבארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום, ואמר ר' יהושע לא יספיקנו זה לפי שזאת השפורפרת כלי טמא הוא בגזרה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה, אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים שאנחנו נשתמש בכל עניני החטאת כולן טבול יום" (והשווה גם ר"ש שם).

נמצא שהרמב"ם ורש"י פירשו את עניין טומאת הכהן שטמאו בטומאה שצריכה הערב שמש היינו אליבא דר' יהושע שהלכה כמותו. והר"ש והתוס' סמכו על דיוק הלשון "סמכו ידיהם" שבמשנה ובתוספתא ונדחקו לפרש כר' אליעזר, אף שאין הלכה כמותו. 

ד. הצרם ריב"ז אזנו של הכהן הצדוקי?

בתוספתא שם מסופר:

"ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה, וידע בו רבן יוחנן בן זכאי, ובא וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כהן גדול מה נאה אתה להיות כהן גדול רד טבול אחד, ירד וטבל ועלה, אחרי שעלה צרם לו באזנו, אמר לו בן זכאי לכשאפנה לך. אמר לו כשתפנה, לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר, בא אביו לפני ריב"ז אמר לו בני נפנה".

רוב מפרשי התוספתא מפרשים, שריב"ז צרם את אזנו של הכהן הצדוקי בכוונה לפוסלו מן הכהונה.

ופירוש זה תמוה בעיני מכמה טעמים:

א. אם בדעתו של ריב"ז היתה לפוסלו מן הכהונה ולמנוע אותו מעשיית הפרה, לאיזו מטרה טמא אותו קודם וצווה עליו לטבול.

ב. התחלת שיחתו של ריב"ז עם הצדוקי היתה באדיבות ופתח באמרה נאה: "אישי כהן גדול מה נאה אתה להיות כהן גדול". וכששמע הצדוקי בקול וירד וטבל, התנפל עליו ריב"ז וצרם את אזנו.

ג. "צרם" אפשר אמנם לפרש גם במובן משיכה בעלמא (השווה רש"י בבא קמא צ, א) אבל כשהכוונה שיפסול מן הכהונה על ידי הצרימה, אז עלינו לפרש במובן פגימה ופגימה כדי חגירת הצפורן (בכורות ו, א). היתכן ליחס מעשה כזה לריב"ז, במעמד זה?

ד. לאחר הנהגה מוזרה מצד ריב"ז, התנהג הצדוקי בסבלנות נגדו. לא עשה דבר, אלא אמר: "בן זכאי לכשאפנה לך". ועל זה נענש הצדוקי במיתה חטופה ואביו הצדיק עליו את הדין. היתכן הדבר.

ושמחתי למצוא בבאור הגר"א לתוספתא, פירוש המתקבל על הדעת, היינו, שלא ריב"ז צרם אזנו של הכהן הצדוקי, אלא הצדוקי צרם אזנו של ריב"ז ואיים עליו ואמר לו "בן זכאי לכשאפנה לך". פירוש זה מצאתי גם ב"שיורי קרבן" (ירושלמי יומא א, ה) והעיר שצרם יש לפרש במובן "משך".

שוב מצאתי שהר"ש ליברמן בספרו "תוספת ראשונים" (ג, עמ' 218) אסף חומר רב ומעניין בנוגע לתוספתא זו ומביא גם פירוש הגר"א, אך נפלא הדבר, שאת פירוש הגר"א הוא מציין בתור פירוש "תמוה מאד" בלא לפרש במה הוא תמוה.

בדוחק מיישב ליברמן את פירוש הגר"א על יסוד הדעה שבירושלמי (יומא א, ה: סוכה ד, ו), שהצדוקי של הפרה הוא הצדוקי של יום הכפורים. נמצא שלא נפסל בזמן עשיית הפרה ולכן פירש הגר"א פירושו התמוה.

קשה בעיני להסכים לדעתו של ליברמן, שהגר"א סמך על הירושלמי הנזכר. בין התוספתא והירושלמי יש כמה שינויים בפרטי הסיפור ואין להתאימם יחד ולהביא ראיה מן הירושלמי להתוספתא. לכל היותר אפשר להביא ראיה מהירושלמי שהצרימה לא היתה צרימה הפוסלת לכהונה, אבל אין כל ראיה מן הירושלמי מי צרם למי. ואם לדעת ליברמן, הפירוש שהצדוקי צרם לריב"ז, הוא "פירוש תמוה מאד", אין כל הכרח מהירושלמי לפרש כן. יותר מסתבר שהגר"א הגיע לפירושו על יסוד התוספתא עצמה, מתוך אותם הנימוקים שביררנו. ואולי היו לגר"א עוד נימוקים, שאנו לא זכינו לעמוד עליהם. 

ה. הנצטוו על פרה אדומה במרה?

אף שאין זה מעניין הפרושים והצדוקים, אמרתי להעיר דרך אגב על המקורות שבהם נזכר שעל פרה אדומה נצטוו במרה.

רש"י בכמה מקומות מפירושו לתורה מזכיר עניין נתינת פרשיות של תורה במרה, עוד לפני מתן תורה. ויש שרש"י מפרט את המצוות שנצטוו ישראל במרה. להכתוב "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה) כותב רש"י: במרה "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת [וכיבוד אב ואם] ופרה אדומה ודינין". ל"ואת כל המשפטים" (שם כד, ג) כותב: "שבע מצות שנצטוו בני נח וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שנתנו במרה". ל"ויכתוב משה" (שם כד, ד) כותב: "מבראשית עד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה." וכן ל"ספר הברית" (שם כד, ז) "מבראשית עד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה". ל"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך" (דברים ה, יב) מוסיף רש"י: "קודם מתן תורה במרה". ול"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך" (שם טז) מוסיף: "אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה שנאמר שם שם לו חק ומשפט".

המקור הראשי לדברי רש"י הוא לכאורה התלמוד (סנהדרין נו, ב):

"עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם, דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט, שבת וכיבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלקיך, ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה".

אבל אי אפשר שרש"י כתב מה שכתב על יסוד דברי התלמוד בלבד. כל העניין ש"במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם", אין לו זכר בתלמוד. הפסוק "ואת כל המשפטים" לא נזכר כלל בקשר לעניין זה. התלמוד מקשר לפסוק "שם שם לו חק ומשפט" רק "דינין" ואילו רש"י מקשר לפסוק זה כל הנאמר במרה. והעיקר שבתלמוד נזכר המספר "עשר" ובפירוט של רש"י נמצא אחד עשר. רש"י הוסיף "פרה אדומה" שלא נזכרה בתלמוד.

חכמים שונים, בייחוד מפרשי רש"י, טיפלו בדברי רש"י הנזכרים והתפלאו שלא נמצא מקור לדברי רש"י שעל פרה אדומה נצטוו במרה, והעירו על סתירות מדברי חז"ל על הדעה שעל פרה אדומה נצטוו כבר במרה. במדרשים שונים נמצא, שפרה אדומה מכפרת על עוון העגל וכל עניין העגל היה אחר מרה. ובגיטין (ס) נחשבת פרה אדומה בין השמונה פרשיות שנאמרו ביום שהוקם המשכן.

לכן נוטים כמה חכמים למחוק את המילים "פרה אדומה" ברש"י. ויש שהתחכמו למצוא מקור השיבוש ואמרו, כי היה כתוב ברש"י ראשי תיבות: "כ"א" והכוונה "כיבוד אב" ונשתבש "פ"א" ופתרו בטעות "פרה אדומה". ולא שמו לב בעלי "המצאה" זו, שבשני המקומות שרש"י מזכיר "פרה אדומה" נמצא גם "כיבוד אב ואם" מפורש. והנוסח "פרה אדומה" ברש"י הוא עתיק, כי כמעט כל מפרשי רש"י מהרמב"ן ואילך מביאים נוסח זה, הם מתקשים בו, אבל אינם מעיזים למחקו מדברי רש"י.

הננו מוכרחים להניח, שרש"י השתמש במקור שלא הגיע לידינו. ראיה ברורה שהיה מקור קדמון שבו נזכר שפרה נצטוו עליה במרה, מצאתי בפיוט ר' אלעזר הקליר לפרשת פרה שכתב: "ממרה חקה גזר". ובאותו מקור שהיה לפני הקליר השתמש גם רש"י. בנוגע לסתירות ממדרשים אחרים, ברור שהיה בעניין זה מדרשים מחולקים ומעניין שגם הקליר וגם רש"י הביאו גם המדרשים הסותרים דבריהם, כי כן היה מנהגם להכניס בדבריהם מדרשים שונים, אף שהם סותרים זה את זה. הקליר כותב: "יבא אפר פרה להלבין טנוף בן פרה". ובמקום אחר: "הם זממו בעגל למעול, ויזבחו לו ויפרקו עול, תבא אמו אשר לא עלה עול" וכו'. וגם רש"י מביא דרשה זו (במדבר יט). ושניהם לא שמו לב, שזה בניגוד לדעה, שעל פרה אדומה נצטוו במרה.