תוניס, ג'רבה (2)

 'חרה זרירה' (השכונה הקטנה) היתה שכונה יהודית תוססת, אך עקב הגירה רבה ועלייה לארץ ישראל הפכה השכונה את פניה, ורוב המתגוררים בה כיום הם מוסלמים. רוב יהודי ג'רבה, כאלף ומאתיים במספר, מרוכזים בשכונה של ה'ישראלים', הלא היא 'חרה כבירה' (השכונה הגדולה), עליה הרחבנו בחלקה הראשון של הכתבה.

 

ערב השואה ישבו בתוניס כמאה אלף יהודים, רובם בעיר הבירה תוניסיה. באותה תקופה חיו בג'רבה כ-6,000 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים החל גל של עלייה לארץ והגירה למדינות נוספות, בעיקר לצרפת ולקנדה. כיום גרים כאמור 1,200 יהודים באי ג'רבה, פחות מאלף יהודים בעיר הבירה תוניסיה וכ-120 יהודים בזרזיף, כפר קטן ליד ג'רבה.

 

שגשוגה של הקהילה למרות ההגירה הרבה קשור בריבוי הטבעי: רוב המשפחות ברוכות ילדים, בין שישה לעשרה, ולנוכח הנישואין של בני הדור הצעיר השכונה היהודית אף נעשית צפופה יותר ויותר. בכך מהווה ג'רבה הקהילה היהודית היחידה בכל העולם המוסלמי שמספר חבריה נמצא בקו עלייה ולא בקו ירידה – וזאת למרות שכל היהודים החיים בה נהנים מחופש תנועה והגירה מלא. 

 

כיום יש בג'רבה שנים עשר בתי כנסת פעילים. עשרה בשכונה היהודית חרה כבירה, אחד בתוך השוק המשמש כל יום לתפילת מנחה ומעריב ליהודים העובדים בשוק, ובנוסף לכך בית הכנסת אל גריבה שבחרה זרירה, עליו נרחיב מיד. בנוסף לכך יש באי שני איטליזים כשרים, שני מקוואות טהרה, ארבע חנויות כשרות, בית חרושת למצות, יקב קטן, שוחט, מוהל, בתי ספר וישיבות.

 

אין באי תעודות כשרות, אפילו לא באיטליזים: כולם פשוט מכירים את המקום וסומכים על בעל המקום ועל הרב המכשיר. הקהילה מספקת את כל צרכיה הדתיים, ללא צורך לייבא אוכל מבחוץ. כאשר שאלתי, בשיחה מישראל, את מארחיי העתידיים האם הם רוצים שאביא דבר מה מהארץ, השיבו שאין צורך בדבר, והם רק ישמחו ל"במבה וביסלי לילדים".

 

בחרה זרירה, אותו רובע שעד לא מכבר היה מאוכלס כולו בכהנים, ממוקם בית הכנסת המפורסם ביותר בצפון אפריקה: בית הכנסת אל גריבה. סביב בית הכנסת קיימת הילה של מסתורין, וסיפורים ואגדות רבים נרקמו סביב הקמתו. את השכונה כולה יש מכנים "דֶגֶת", ככל הנראה שיבוש של המילה "דלת" בשפה הברברית הנהוגה במקום מימים ימימה. יש הרואים בכך סימן למסורת העתיקה המספרת על היהודים הראשונים של העיר, כהנים מארץ ישראל, אשר בהגיעם לג'רבה הביאו עימם דלת מבית המקדש. גרסה זו קושרת את ראשית היישוב היהודי בג'רבה לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפני הספירה, ולפיה קבוצה של כהנים ששירתו בקודש נמלטה מירושלים ומצאה את דרכה לאי ג'רבה באוניות, כשעמם דלת וכמה אבנים מבית המקדש. בהמשך שולבו האבנים והדלת בבניין בית הכנסת. בפתח בית הכנסת כתוב: "זה המקום מקדש מעט נוסד בקץ חורבן בית קדשנו הראשון שיבב"א אשר היה למשך אלפים ושלוש מאת שנה". הגבאי היושב בפתח בית הכנסת יודע לסמן לכל הנכנסים את מקום משכנה של האבן אשר הובאה מבית המקדש.

 

ואולי זה גם מקורו של המנהג המקומי, הדורש מהבאים בשערי בית הכנסת לחלוץ את נעליהם כפי שהיה נהוג בבית המקדש. יש לציין שבבתי כנסת אחרים בג'רבה לא נוהגים לחלוץ נעלים בכניסה.

 

כיוון שבחרה זרירה חיים כיום רק כ-30 יהודים מבוגרים, וגם הם אינם מתגוררים בסמוך לבית הכנסת, בית הכנסת פעיל לתפילה רק פעם אחת בשבוע - בתפילת שחרית של שבת. תקנה עתיקת יומין משמרת את כוחו של בית הכנסת: רבני ג'רבה תיקנו בעבר שבתי הכנסת ברובע חרה זרירה לא יחזיקו ספרי תורה כלל, למעט בית הכנסת אל גריבה, וזאת על מנת להבטיח שכל הקהילה תתכנס בימי שני, חמישי ושבת בבית הכנסת הגדול והמיוחד; כך נשמרה אחדות קהילתית במשך מאות שנים.

 

בגלל אופיו המיוחד של בית הכנסת, יהודים מכל העולם עולים אליו לרגל אחת בשנה בל"ג בעומר ומקיימים ברוב עם הילולה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. לא ברור האם מקורו של מנהג זה בהררי קודש או בנוהג חברתי שהיה בקהילה, אך המציאות היא שהאירוע הפך להיות מוקד משיכה לאלפים מכל העולם. מעניין שבכל ספרי המנהגים של ג'רבה אין זכר למנהג זה, ונראים הדברים שאיננו מנהג עתיק אלא חדש יחסית. חגיגות ל"ג בעומר התעצמו במיוחד בעשרות השנים האחרונות. מתוך כך שהרב משה כלפון הכהן, רבו הראשי של האי ג'רבה, נמנע מלהשתתף בחגיגה, ניתן ללמוד שלא היתה דעתו שלמה עם המנהג. אולי התנגדותו השקטה הלכה בדרכו של החת"ם סופר, שבהתייחס לחגיגות ל"ג בעומר במירון כתב ש"אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן" (שו"ת חת"ם סופר יו"ד סי' רל"ג). בשל תופעת העלייה לרגל נבנו מסביב בית הכנסת מבנים מפוארים שנועדו לשמש כאכסניה לחוגגים.

 

אחד הנושאים המעניינים ביותר אצל יהודי ג'רבה הוא מערכת החינוך הייחודית. כיום פועלות באי שתי ישיבות: ישיבת "אור תורה" וישיבת "רבי אברהם"המיועדת למצטיינים. כמו כן קיים באי בית ספר יהודי-פרטי שלומדים בו בימי החול במשך שעה אחת (בזמן מנוחת הצהרים בשתי הישיבות), בעיקר לימודי עברית והיסטוריה יהודית.

 

למרות המאבק ההיסטורי בבית הספר ה'משכילי' של אליאנס, עליו סיפרנו בחלק הראשון של כתבה זו, כיום לומדים רוב הילדים היהודים בג'רבה בבית הספר הממשלתי המקומי, ששפת הלימוד בו היא ערבית. את לימודיהם היהודיים הם משלימים בזמן שחבריהם נחים - בשעת מנוחת הצהריים היומית, הנמשכת כשעתיים וחצי, ובמהלך יום ראשון שהוא יום חופשי מלימודים, שוהים רוב התלמידים היהודים בישיבת "אור תורה" (ישיבת 'רבי אברהם' אינה מקבלת תלמידים הרשומים בבית הספר הממשלתי...). כך גם לאחר הלימודים: משעת סיום הלימודים בבית הספר הממשלתי ועד לתפילת ערבית שוב שוקדים התלמידים היהודים על לימודיהם בישיבה. בשבת מעניק בית הספר הממשלתי פְטוֹר-נוכחות לתלמידיו היהודים, וגם אז הולכים הנערים לישיבה - אם כי הפעם לשעה אחת בלבד של לימודי קודש בצהרי היום.

 

הלימודים בשתי הישיבות כוללים - פרטללימודי-הקודש הקלאסיים של חומש, תלמוד והלכה - גם לימוד ייחודי של תרגום יהודי עתיקשל החומש לערבית-יהודית בנוסח יהודי ג'רבה, אשר קרוב לנוסחים (ששרדו רקבכתובים) של שאר יהודי צפון אפריקה, ואשר תועד בדור האחרון. ביום שישי ביקרתי בבית הספר, ובכל כיתה שמעתי את הילדים קוראים את פרשת השבוע, כשכולם יודעים לקרוא בתורה עם טעמים לפי מסורת ג'רבה.

 

ג'רבה היתה ידועה בעבר כעיר של חכמים וכבית יוצר לתורה ולחכמה. מבין החכמים שהצמיחה העיר מוכרים שמות כמו הרב משה כלפון הכהן, הרב דוד הכהן, הרב חי חויתה הכהן, הרב סאסי הכהן, הרב משה עידן, הרב מצליח מזוז והרב שלמה מזוז (אביו של מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה). אולם תכונה זו של ג'רבה לא נשארה רק בהיסטוריה. ביקרתי במוסדות החינוך והתורה של ג'רבה, וקול התורה בוקע ועולה מכיתות ובתי מדרשות. לימוד התורה נשמע פשוט וטבעי בג'רבה. כאשר מסתובבים בשוק (אום שוקא) רואים מוכרים ובעלי מסחר יהודים היושבים ליד מרכולתם ועוסקים בתורה תוך כדי עבודה. לימוד התורה איננו מיועד לתלמידים או רבנים בלבד. כל יהודי מקדיש עיתים לתורה, גם אם מדובר בין גברא לגברא הנכנסים לחנות בשוק.

 

בביקורי בג'רבה הייתי עד לשיטת הלימוד המופלאה העוברת באי מדור לדור, ומהווה במידה רבה גורם להצמחת תלמידי חכמים. בישיבה ובתלמוד תורה לומדים ילדים וצעירים בגילאים שונים. הכיתות לא מחולקות לפי גיל התלמידים, אלא לפי רמתם: תלמידים מצטיינים בני 8 לומדים עם תלמידים בני 15, לפי הישגיהם ומתוך רצון לקדמם ולעודדם. הלימוד מתחלק ללימוד גמרא בעיון ולימוד גמרא בבקיאות, אך נוסף על אלה מתרכז עיקר הלימוד בתחום שכלל אינו מוכר מעולם הישיבות הישראלי או המזרח אירופי: שאלות ותשובות. אין הכוונה ללימוד ספרי שאלות ותשובות, שו"תים, אלא לכתיבת שאלות ותשובות.

 

כל תלמיד - ומדובר גם בתלמידים בני עשר בלבד - מקבל שאלה, והוא צריך לפסוק הלכה ולכתוב תשובה. כך מורגלים הילדים בפסיקת הלכה ובעיון בגמרא, בראשונים ובאחרונים כדבר יום ביומו. ראיתי את מחברותיהם של התלמידים: כל אחד מקפיד לכתוב ולנסח את תשובתו באופן רהוט בכתב 'חצי קולמוס' (כתב יד שהשתמשו בו היהודים הספרדים עד הדור הקודם, בעיקר לדברים שבקדושה ולחידושי תורה), ולאחר מכן להעביר את התשובה לעיון חבריו לישיבה. לאחר שהתלמיד קיבל הערות מחבריו, הוא מעביר את התשובה למורה ולרב כדי לקבל את הערותיו.

 

שיטת לימוד זו מבוססת על הנחיותיו של הרב משה כלפון. כך כתב הרב כלפון בספרו על גישה זו:

 

 

גם הרמי"ם המלמדים כיום בישיבה הם תלמידי חכמים צעירים "תוצרת ג'רבה", המכירים היטב את שיטת הלמוד של שאלות ותשובות ומלמדים לפיה.

 

רוב רובם של יהודי ג'רבה - ובעצם כמעט כולם - עוסקים בצורפות, המהווה אומנות מכניסה בארץ משופעת בתיירים. אין בקהילה רופאים או עורכי דין, ואפילו לא סוחרים של ממש. גם לא רבנים כמקצוע: מי שעיסוקו כ'כלי קודש' בהוראת הלכה, בשחיטה או בניהול בית הכנסת, לא הופך את תורתו לאומנותו, אלא במקביל ללימודו עוסק במסחר ובצורפות לפרנסתו.

 

המשפחה היהודית מהווה את עמוד התווך של הקהילה היהודית בג'רבה. המבנה המשפחתי משמר את השיטה הפטריארכאלית, הטיפוסית למזרח התיכון כולו. החיים מתנהלים בחצר משפחתית משותפת וכל בן שמתחתן מצטרף לחצר המשפחה. הגברים הם המפרנסים, והנשים לא עובדות וגם אינן לומדות. מקומן של הנשים בבית, ובבתי הכנסת אין כלל עזרת נשים. למרות זאת, כל הנשים יודעות להתפלל, ואף מתפללות בביתן או במה שנקרא בפיהן "בית נשים" - בית בו מתאספות מספר נשים לתפילה.

 

גם שיטת השידוכים בקהילה היא בסגנון המסורתי. היוזמה באה מהחתן, אך הוא אינו פונה לנערה ומבקש את ידה, אלא מודיע לאמו על בחירת לבו. אמו של החתן פונה לאם הכלה, ואם הכלה משיבה בחיוב קובעים מועד לחתונה. בני הזוג לא נפגשים כלל עד החתונה, אפילו לא פעם אחת. יש לזכור, כמובן, שמדובר בקהילה קטנה והצעירים מכירים ממילא איש את רעהו. ההימנעות מהתראות מעת השידוך ועד החתונה מושתתת על 'הסכמה חמורה' שקיבלו עליהם חכמי האי, עליה אנו למדים מהרב משה כלפון:

 

 

גם בכך נדמה שבני הקהילה בג'רבה מנסים לדבוק במסורות עתיקות ולא לקבל על עצמם את סגנון ההיכרות המצוי בעולם המודרני.

 

ג'רבה היא מעין מדינה בתוך מדינה: מדינה יהודית בתוך מדינה מוסלמית; מדינה מסורתית בתוך מדינה מודרנית. קהילה הסגורה בתוך קליפה מרצון, ושומרת על מנהגים עתיקים מדורי דורות.קהילה השומרת על פנימיותה ללא גינוני טקס רבים או השקעה בחיצוניות. הנה כך, למרות ההבדלים האדירים בין עולמי לעולמם, החזרה לאחור במנהרת הזמן, הרקע של מדינה מוסלמית, המנהגים המיוחדים והאוכל השונה, הרגשתי בג'רבה ממש בבית... בבית יהודי אותנטי.