גרמניה, דורטמונד
האם יש עתיד ליהודים בגרמניה?
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: אחרי המלחמה ענה ליאו בק בשלילה, אבל ההגירה הנוכחית מרוסיה מחזירה לתחיה את הקהילות הדועכות
מילות מפתח: גרמניה, יהודים בגרמניה, קהילות יהודיות
יש המגדירים זאת כנס ויש המציינים זאת כאסון היסטורי ואנטי-ציוני, אולם כולם מכירים במציאות החדשה שנוצרה בעולם היהודי: יהדות גרמניה קמה לתחייה, ומספר היהודים שבה גדל והולך באופן משמעותי.
ב-1991 קיבלה גרמניה החלטה היסטורית: לפתוח את שעריה ליהודי ברית המועצות שזה מקרוב התפרקה. מאז ניצלו את האפשרות כ-230,000 יהודים, ואלו הפכו להיות רובה של הקהילה היהודית שם (ערב נפילת החומה היו בגרמניה רק 28,000 יהודים). בארבע השנים האחרונות קלטה גרמניה יותר יהודים מאשר מדינת ישראל. מספרים מדהימים אלה הפכו את גרמניה לקהילה בעלת שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעולם היהודי לאחר ישראל, ולקהילה השלישית בגודלה במערב אירופה. ועדיין, בגרמניה יש כיום רק כשליש ממספר היהודים שהיו בה לפני השואה.
מעניין לציין שרוב היהודים שהגיעו לגרמניה הם יהודים על פי ההלכה ולא רק על פי כללי חוק השבות. הסיבה לכך היא ששלטונות גרמניה, מתוך רצונם להרחיב את הקהילות, נתנו אשרה רק ליהודים אשר על פי כללי הקהילות בגרמניה יכולים להיות חברי קהילה (וכמובן גם לבני זוגם). בערים שונות יהודי ברית-המועצות מהווים בין 80 ל-100 אחוז מחברי הקהילה, וגם מקומם של היהודים ה"ספרדים" לא נפקד, עם הגיעם של יוצאי קווקז, גיאורגיה ובוכרה.
מדוע החליטה ממשלת גרמניה להזמין את יהודי ברית המועצות? יש לזכור שלהחלטה זו יש השלכות תקציביות עצומות, שכן ממשלת גרמניה תומכת בהם בסל קליטה, ביטוח לאומי, שכר דירה, לימוד שפה, עזרה סוציאלית והכשרה מקצועית, בנוסף להעברת תקציבים לקהילות לצורך פיתוח התרבות היהודית. שלטונות גרמניה ביקשו באופן ברור ומוצהר לקיים ולחזק את הקהילות היהודיות במדינה, שנמצאו עד שנות ה-90 בתהליך של הזדקנות והצטמצמות. נדמה שאפשר לומר בבטחה שכיום יש יהודים בגרמניה, ואין אנטישמיות. אולי מדויק יותר יהיה לומר שיש אנטישמיות, אבל משתדלים לא לתת לה במה. שלטונות המדינה ואזרחיה עושים כל מאמץ כדי לשנות את תדמית העבר. בשנת 2003 חתם השלטון הפדראלי על הסכם עם ועד הקהילות היהודיות, המקנה ליהדות מעמד חוקי שווה לזה של הכנסיה הקתולית והכנסיות הלותראניות. ההסכם נחתם ביום השנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, ובמסגרתו קיבל על עצמו השלטון הפדראלי לתמוך בחיי הדת והתרבות היהודית בגרמניה.
קהילות חדשות צצות בגרמניה כפטריות לאחר הגשם. בכדי ליישם את מטרת ממשלת גרמניה לחיזוק הקהילות, נשלחו המהגרים לקהילות שונות ברחבי גרמניה ללא בחירה מצדם. המדינה פיזרה את היהודים על פני 16 מדינות ועשרות ערים, וכך נוצרו יותר ממאה קהילות.
נדמה שגרמניה והקהילה היהודית בה שבות ומתמודדות עם אתגרי ה"אינטגרציה" וה"אקולטורציה" שהיו מנת חלקם של יהודים רבים בגרמניה לפני השואה. רוב יהודי רוסיה מבקשים אמנם להתערות בחברה המקומית-גרמנית, אבל תוך כדי שמירה על הזהות הרוסית. יש השומרים על השפה בתוך ביתם פנימה, ואחרים דואגים לשמר את התרבות הרוסית בציבור ובחברה. סקר שנעשה לאחרונה מלמד שיותר מ-60 אחוז מהם לא מרגישים משולבים בחברה הגרמנית "כלל וכלל", ו-29 אחוזים מרגישים "קצת" משולבים. אולם יש להניח שבקרב הצעירים המצב שונה במקצת, והאינטגרציה יותר משמעותית.
מצב זה יוצר למעשה הפרדה בין הציבור היהודי-גרמני ה"מקורי" וציבור דוברי הרוסית, כמעין שתי קהילות בתוך קהילה אחת. בתחילת הדרך ניסו היהודים הוותיקים בגרמניה להשפיע על יהודי רוסיה לאמץ את השפה הגרמנית ותרבות המדינה. קהילות רבות אסרו על רבנים לומר דרשות ברוסית ולערוך טקסים וחגים מיוחדים לרוסים (כמו ה-9 במאי, יום ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית), אולם הדבר לא עלה בידם. בקהילות הגדולות עדיין נשמרת ההגמוניה של השפה הגרמנית; בקהילות קטנות יותר נישאות דרשות בשתי השפות גם יחד.
יהודי רוסיה המגיעים בשנים האחרונות לגרמניה לא היו חשופים ברוסיה לחיי קהילה יהודיים או דתיים. הם אינם דומים לאחיהם שהגיעו מרוסיה לברלין וניו יורק בראשית המאה ה-20, שהיו בעלי ידע ביהדות וניסיון בהנהגת קהילות. בשלב זה הקהילות עדיין לא תמיד יודעות איך לקלוט אותם, הן חברתית והן קהילתית. הן לא היו ערוכות למספרים כה גדולים של מצטרפים חדשים; יש קהילות שהכפילו ושילשו את עצמן, ויש קהילות קטנות שגדלו פי עשרה ויותר.
ספר התורה חוזר
אחת הקהילות המהווה דוגמא לתהליך המרתק המתנהל בגרמניה היא קהילת דורטמונד, במדינת ווסטפאליה שבדרום מערב גרמניה, באזור נהר הרוהר. בקהילה זו כ-4,000 יהודים, 92 אחוז מתוכם דוברי רוסית. רב הקהילה, הרב אביחי אפל (בוגר מכון שטראוס-עמיאל) אשר הגיע לקהילה לאחר שהיה בה רב ליברלי במשך מספר שנים, מודע ורגיש למצבם של היהודים אשר הגיעו מרוסיה ומחלק את דרשותיו בין גרמנית לרוסית.
בחודש שבט האחרון זכיתי לקחת חלק בחוויה היסטורית ייחודית: הכנסת ספר תורה לבית הכנסת הקהילתי בפעם הראשונה לאחר השואה.
בית הכנסת המרכזי בדורטמונד נבנה בעיר בשנת 1897 ונחרב עוד לפני ליל הבדולח בשנת 1938, על פי החלטת העירייה בטענה ש"המבנה לא מתאים מבחינה אסתטית לארכיטקטורה של העיר". במקום בית הכנסת נבנה התיאטרון העירוני הקיים עד היום. בית הכנסת החדש נבנה בשנת 1960 במקום אחר בעיר.
תהלוכת ספר התורה החלה את דרכה בתיאטרון הלאומי, מקום משכנו של בית הכנסת שנחרב, וצעדה ברחובות העיר כשני קילומטר עד בית הכנסת החדש. מאות אנשים אשר ליוו את ספר התורה מתחת לחופה ברחובות גרמניה בכו מרוב שמחה והתרגשות בראותם את היהודים ואת ספר התורה צועדים ממקום החורבן לבית הכנסת החדש. אזרחים גרמנים הסתכלו על התהלוכה בתדהמה, שכן זו הפעם הראשונה שהדבר נראה בעיר, אולם בכבוד רב ובשקט. הרב אפל אמר בדרשתו:
"אף במקום זה נשמע קול התורה, עד להריסת בית הכנסת על ידי השלטון הנאצי. ב"ה היום, לאחר 68 שנה, חוזר קול התורה להישמע. במקום זה בו עמד בית הכנסת הגדול אשר מסמל מעל לכל ספק את העבר היהודי של דורטמונד, על 4,000 היהודים שחיו בה עד שגורשו ונספו, מקבלים אנו את ספר התורה אשר מגיע אל 4,000 היהודים אשר חיים כאן ומעידים כי עם ישראל חי".
כיצד מרגיש יהודי שהגיע מרוסיה לגרמניה? מחקרים מראים שרוב היהודים רואים את עצמם תחילה כרוסים ואחר כך כיהודים, ולא מגדירים את עצמם כלל כגרמנים. את חיי הדת והמסורת היהודית הם לא רואים כחלק מזהותם האישית. יהדותם היא עבורם זהות אתנית, דומה לזו של הבאסקים או הארמנים.
לא עד כדי כך
הזהות היהודית מבוססת לרוב על סמלים חזקים ובעלי משמעות, ביניהם ניתן לציין את השואה ואת ברית המילה. אולם בקהילות גרמניה יום השואה לא תופס מקום מרכזי. יש כאן מעין מכניזם קיומי, בו יהודים החיים על אדמת גרמניה לא רוצים להזכיר לעצמם את המדינה בה הם חיים ואת מעלליה כלפי היהודים, אחרת לא ניתן לחיות בה.
גם ברית המילה לא נפוצה בקרב היהודים שהיגרו מברית המועצות. כאשר ביקרתי בקהילת הנובר בגרמניה פנה יהודי מרוסיה לרב ומסר לו על הולדת בנו. הרב בירכו בברכת מזל טוב, ושאל אותו האם הוא רוצה שיביא מוהל למול את בנו. היהודי השיב לו: "הרב, לא עד כדי כך. מספיק שתתן שם יהודי לילד".
למעשה העתיקו המהגרים לגרמניה את המצב היהודי בו הם נהגו ברוסיה. ההסבר לתופעה חריגה זו בעולם היהודי הוא שישנם יהודים שלא עושים ברית מילה לילדיהם כיוון שלא עשו בעצמם, אחרים חוששים מהעתיד, ומעדיפים שלא לחתום בבנם סימן זיהוי בחברה שלא הוכיחה את עצמה כאוהבת יהודים. הילד יחליט בעצמו כאשר יגדל, אומרים אותם הורים.
בתקופת השלטון הקומוניסטי היה איסור מוחלט לקיים את ברית המילה. לצערנו, רוב רובם של יהודי רוסיה, ובעיקר אלו ממוסקבה, לא נימולו בעבר, וככל הנראה אחוז גבוה מאוד אינו מל את בניו גם כיום. ככלל, מי שלא נימול בתקופת השלטון הקומוניסטי אינו מל את בניו היום. מעשה אבות סימן לבנים מתקיים לא רק לחיוב. מעטים הם הזמנים בהיסטוריה והמקומות בגלות ישראל שמצוות ברית מילה לא נשמרה בהם בקפדנות ואף במסירות נפש. והנה דווקא בתקופתנו, שנים לאחר ה"שחרור" מעול גזרות השלטון הקומוניסטי, עדיין מורגשת השפעת האיסור על הדור החדש והישן.
מה צופן העתיד?
למרות שחינוך יהודי הוא היסוד לחיזוק הזהות היהודית, הרי שעדיין אין מערכת מסודרת של חינוך יהודי בקהילות גרמניה. קיימים בתי ספר יהודיים רק במספר ערים גדולות (ברלין, מינכן, שטוטגרט, דיסלדורף, פרנקפורט וקלן), וגם בהן עד כיתה ו' בלבד. התיכון היהודי היחיד במדינה פועל בברלין, ולאחרונה הוקם תיכון חדש גם בפרנקפורט.
מאמצים רבים נעשים כיום מצד ראשי קהילות ורבנים בגרמניה לבנות קהילות שתהיינה תואמות לצרכים של יהודי רוסיה. מוסד הסעד והרווחה של יהדות גרמניה, בהנהלתו המסורה של מר בני בלוך, הוא אחד המוסדות המרכזיים אשר קלטו את המהגרים מרוסיה ודאגו להם הן מבחינה סוציאלית והן מבחינה קהילתית ויהודית. המוסד מארגן שבתונים וסמינרים לצעירים, מפעיל תנועת נוער ("להבה") בעשרות קהילות בגרמניה, דואג לרבנים ומחנכים ולכל מחסורן של הקהילות.
גם איגוד הרבנים האורתודוקסים אשר הוקם בשנים האחרונות עושה לילות כימים לחיזוקן של הקהילות היהודיות ולתמיכה ברבנים. קרן לאודר תומכת בבתי ספר בגרמניה ורבני חב"ד מנסים לפעול לקירוב היהודים לקהילות.
האם מאמציה של ממשלת גרמניה אכן ישאו פרי? האם הקהילות היהודיות ישובו לאיתנן?
גם אם מטרת השלטון הגרמני תתקיים, אין ספק שהקהילות החדשות יהיו שונות מאוד מקהילות היהודים של שנות ה-20 וה-30, שהגדירו את עצמם כיהודים גרמנים, והיו גאים בכך. הקהילות המתחדשות בגרמניה הן שונות, וחבריהן מעמידים את דוסטוייבסקי לפני היינריך היינה. הם רק "יהודים שחיים על אדמת גרמניה".
למרות התחייה המורגשת, יש לזכור שרוב המהגרים חיים בקהילות קטנות ללא הכוונה יהודית מספקת. בין 40 ל-50 אחוז מאלה שגרים בקהילות הגדולות הם מעל גיל 60. כך שהן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה יהודית-רוחנית, קשה לצפות להתחדשות והתרבות משמעותית.
מצד שני, רק ההיסטוריה תוכיח. ליאו בק, הרב וההוגה הליברלי הידוע אשר היה מעמודי התווך של היהדות הפרוגרסיבית בגרמניה, ששרד את השואה במחנה הריכוז טרייזנשטאט, ניבא לאחר שחרורו כי "אין עוד עתיד ליהודים בגרמניה". נראה שנבואתו לא התגשמה – לפחות עד כה.